גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

פגישה ראשונה עם אבא - סיפור לילדים

23/04/09, 12:30
חגית רוטנברג

אף פעם לא הכרתי את אבא שלי. לא, זה לא בגלל שהוא נסע לחו"ל, זה לא בגלל שהוא עובד 24 שעות ביממה וזה לא בגלל שהוא אוהב לשחק 'מחבואים'. אבא שלי היה גיבור, ככה אמא מספרת. הוא נהרג בקרב מאוד קשה שהיה בצפון. אמא ילדה אותי ממש כמה שבועות אחרי שהוא נהרג.

"אבא שלך היה מפקד נערץ", מספרת לי אמא לפעמים לפני השינה, "כל החיילים שלו אהבו אותו מאוד. גם הוא אהב אותם. אתה יודע שכל שבת הוא היה מתקשר להגיד לכל אחד מהם שבת שלום? ואם לחייל היה יום הולדת, הוא היה קונה לו ממתק, ומברך אותו לפני כל החיילים ב'מזל טוב' עם חיוך גדול. הוא לא שכח אף אחד!", כך אומרת אמא בהתרגשות, והעיניים שלה נוצצות מדמעות.

אני תמיד מקשיב לסיפורים האלה, ובלב חושב לעצמי: "איזה אבא נחמד היה לי! אבל למה לי הוא אף פעם לא הביא שוקולד? למה הוא לא חוגג לי אף פעם יום הולדת? למה אליי הוא לא מתקשר להגיד שבת שלום?" לשאלות האלה אף פעם אין סוף, ואז אני מרגיש קצת כועס על אבא שלי, שהשאיר אותי לבד.

בבית הספר אני תמיד מקבל תפקיד ראשי בטקס יום הזיכרון. אני רואה את המורות מנגבות את הדמעות בעיניים כשאני עולה ומקריא את השיר על אבא שנפל בקרב. האמת היא שכל המורים והמורות הכירו את אבא שלי, שהיה חבר של כל האנשים בשכונה. אבל תמיד כשהם מספרים לי עליו, אני עוד יותר כועס. "הי, למה אתה בורח?" שאלה אותי פעם המורה שפרה, כשהתחילה לספר לי איך אבא שלי ידע להתפלל יפה בתור חזן, "אתה לא רוצה לשמוע על אבא שלך?". ואני רצתי ורצתי, וצעקתי: "לא, אני לא רוצה לשמוע כלום!".

השנה, קצת לפני יום הזיכרון, ניגשתי למורה שלי ואמרתי לה שאני לא רוצה להשתתף בטקס. היא לא הבינה מה קרה לי, אבל אני רק משכתי בכתפיים, ואמרתי: "סתם, נמאס לי. תנו את התפקיד למישהו אחר". המורה שלי הנהנה בהבנה. אבל אני ידעתי שהיא לא מבינה כלום.

בערב יום הזיכרון החלטתי לעשות דווקא את הדברים הכי שמחים שאני יכול: שרקתי לעצמי שירים, הכנתי לעצמי עוגיות שוקולד שאני אוהב וראיתי סרט. אמא הביטה בי מהצד. היא הבינה. למחרת היא העירה אותי מוקדם בבוקר: "אביחי, קום. אנחנו נוסעים". "מה? לאן?" שאלתי אותה כשאני משפשף את העיניים. "בלי שאלות, יאללה", זירזה אותי. נכנסנו למכונית, נסענו ונסענו כמעט שלוש שעות. הנוף התחלף ונהיה ירוק יותר ויותר. הרים גבוהים ומיוערים התנשאו משני צידי הכביש. כשהשמש כבר הגיעה לאמצע השמים, אמא עצרה את האוטו, ואמרה: "הולכים". פסענו על שביל לבן, שטיפס אל מעלה הר גבוה. משמאלנו נמתחה גדר תיל ארוכה וחיילים עמדו לאורכה והשקיפו במשקפת לצד השני. "מה זה פה, אמא?" שאלתי. אמא פנתה אליי וחייכה: "תסתכל מסביב, תנשום את האוויר הזה. מה אתה מרגיש?". הסתכלתי: מתחתינו ראיתי כמעט את כל הארץ: בתים, עצים, בריכות מים, כבישים. האוויר היה קר וצלול. מן הצד ראיתי את החיילים מביטים בנו מחייכים: "אל תדאגו, אנחנו שומרים עליכם. תעשו חיים!" קרצו אליי. פתאום הרגשתי: "אבא! אני מרגיש כאן את אבא!" לחשתי לאמא באוזן. אמא הביטה בי, וראיתי עוד דמעה מתגלגלת לה בזווית העין. "נכון, פה אבא שלך שירת, פה הוא נלחם ופה הוא נפל", אמרה בקול רועד, "אולי עכשיו פגשת אותו באמת בפעם הראשונה".