גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

23/04/09, 12:30
אבי סגל

 

השואה 2

הופעתו המלבבת של נשיא איראן בז'נבה כיכבה בכל נאומי המנהיגים שלנו ביום השואה. איש לא יכול היה להתעלם מצירוף האירועים: בזמן שעם ישראל נזכר במעלליו של הצורר הנאצי, מארחת ועידת דרבן 2 את היטלר 2, אדם "שמייחל לשואה נוספת", כפי שכינה אותו ראש הממשלה נתניהו. השאלה היא אם מעבר לגינויים ולהצהרות על המשך קיומנו – ההשוואה בין היטלר לאחמדינג'אד היא אמיתית או מן השפה ולחוץ. ובמילים קצת פחות דיפלומטיות: למה לא מחסלים את הכלב ברגע זה ממש.

ואולי יש לשאול מהכיוון ההפוך: כיצד היינו נוהגים בהיטלר, אם מדינת ישראל הנוכחית היתה קיימת באותם ימים, ערב השמדת יהודי אירופה. האם ממשלת ישראל היתה מתעכבת רגע אחד בטיפולה בבעיה הנאצית? האם נשיא המדינה היה מצהיר כי תקיפה ישראלית לא באה בחשבון, וכי הדרך לטפל בבעיה היא באמצעות לחץ כלכלי של מדינות העולם? האם היינו מאפשרים לתוכנית הפתרון הסופי לקרום עור גידים? בהחלט אפשר שכך היינו נוהגים, מתוך אמונה כי השואה לא באמת תתרחש. אבל היום, כשהניסיון המר הוא מנת חלקנו, כבר ברור כי מה שהיה הוא שעלול להיות: פיהרר איראני שינסה להשמיד את העם היהודי בכל האמצעים ההרסניים שיעמדו לרשותו. האם מישהו משלה את עצמו לגבי כוונותיו של אחמדינג'אד? ואם לא, למה בדיוק אנו מחכים?

רובנו לא יודעים מה בדיוק קורה בצמרת הממשל בישראל, וכיצד ההנהגה מתכוננת לגרעין האיראני. יש לקוות כי העיסוק בנושא, ולפחות חלקו המתנהל מאחורי גבנו, הוא רציני ואינטנסיבי. אך לפחות ככל שניתן לראות, ישראל מתאמצת מדי לשחק לפי כללי המשחק המערביים, הדורשים איפוק, דיפלומטיה וצביעות. בהקשר זה, חשוב לצטט את השר האחראי ישירות על הנושא האיראני, בוגי יעלון, שכתב בספרו האוטוביוגרפי: "ככל שעובר הזמן, מימוש האופציה הצבאית נעשה קשה יותר ויותר... כאשר מבינים את גודל הבעיה וכאשר מבינים שהעימות הוא בלתי נמנע – יפה שעה אחת קודם".

 

צייד הכותרות

"האנרגיה שלי חמץ", טען איש התת-מודע אורן זריף והפסיק את טיפוליו במהלך חג הפסח. כמובן, הוא לא היה היחיד שיצא לחופשה – רבים מבני ישראל לא עבדו במהלך שבעת ימי החג. מדור זה, למשל, לא נכתב במהלך חול המועד, למרות שכאן אין חשש חמץ משום שאני אדם נטול אנרגיות לחלוטין. ההבדל בין זריף לביני הוא - שאני ניצלתי את החופשה למנוחה, והוא ניצל אותה כדי לדחוף עוד כותרת לעיתון.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה לא כל כך פשוט להיכנס לעיתון כאייטם. על צייד הכותרות לרכוש את מעמדו בלא מעט כסף או זיעה. אם הוא לא מחבל-מתאבד, מנהיג מדינה מוסלמית, בוגר 'כוכב נולד' או בן זוגו, עליו להיות לפחות נודניק טרחני וביזארי דיו כדי שכל הבל היוצא מפיו יועבר בשלמותו אל הדפוס. כישרון לדרמה בוודאי יעזור, אך צייד הכותרות גם חייב להיות נעדר חוש מידה מכל סוג שהוא.

למשל, אדם כזה יכול להסתובב באום אל-פאחם עם דגל ישראל ולהודיע כי זהו אירוע היסטורי. אם הח"כ החדש מיכאל בן ארי היה עושה זאת לבדו, ספק אם מישהו היה מתייחס אליו. אבל אם אורן זריף היה מודיע כי בזכות האנרגיות שלו שייכת אום אל-פאחם ליהודים, אין ספק שזה היה הופך לכותרת. מזל שלצד בן ארי צעדו באום אל-פאחם ציידי כותרות מקצועיים, אנשים שכבר השיגו את מעמדם התקשורתי כפי שזריף השיג את שלו, ושיודעים כיצד להשיג את הצומי התקשורתי. יראה הציבור וישפוט אם גם האנרגיות שלהם חמץ.

 

בקטנה

א. השבוע מונה השר פואד בן אליעזר לתפקיד יו"ר ועדת השרים לטיפול ברעשי אדמה. הקוראים מתבקשים להשלים את הבדיחה לבד.

ב. בשבוע שעבר נשדדה באלימות עוד קשישה, הפעם בת 90 מקרית ים. קשה לדעת אם זה יעזור למיגור התופעה, אבל חייבים – פשוט חייבים – להכניס לספר החוקים סעיף פלילי של פחדנות עלובה, שהעונש עליה לא יפחת מ-10 שנות מאסר.

ג. חג הפסח, שבו אני נמצא לרוב מחוץ לבית, מהווה את ההזדמנות השנתית שלי לבדוק את תוכניות הטלוויזיה שבה איני צופה במשך השנה, רק כדי להשמיץ את המדיום מעל דפי העיתון. אלא שהפעם גם צחקתי מול המסך בזכות 'התוכנית של שרה סילברמן', סדרה קומית מהז'אנר שאפשר רק לאהוב מאוד או לתעב מאוד, ואני שייך בגדול לקבוצה הראשונה. חוץ מזה, הטלוויזיה היא באמת זבל.

ד. בפעם הראשונה זה נשמע מקסים. גם בפעם החמישית. רק אחרי הפעם ה-30 אלף שבה שרו באוזניי את 'והיא שעמדה' של יונתן רזאל ויעקב שוואקי, הבנתי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו באמצעות חשיפת יתר של שירים יפים. כשהמגזר שלנו נדבק למשהו, הוא נועץ בו שיניים ולא עוזב. עכשיו ייקח לי לפחות חודש להיפטר מהזמזום שלי עצמי.

ה. 'קרוב רחוק' הוא רומן גרפי של המאיירת המוכשרת רותו מודן, שמטעמי צניעות לא אוכל להמליץ עליו במדור זה. מה שכן, הייתי ממליץ למודן עצמה להכיר פה ושם אנשים מהציבור הדתי, כדי שתוכל לשלב אותם בספריה גם כשהם לא עונים לסטריאוטיפ.

 

יודע את מקומי

לטיול הראשון של חול המועד יצאנו בתחושה לא טובה. קשה להצביע על הסיבה המדויקת, אבל אולי זה קשור לכך שבני בכורי הקיא לנו באוטו כבר בדקה הראשונה. "אני חושבת שהוא חולה", אמרה אשתי בעת שהגענו לנקודת היציאה. הצצתי לאחור. היה משהו בדבריה: פניו של הילד היו לבנים יותר מההון של עמותת ניל"י, אבל לא ויתרתי. "איזה חולה ואיזה נעליים", השבתי, "תראי איזה ילד חזק הוא", ובתוך כך הושטתי יד והרמתי את ראשו של היורש שנשמט לצד.

לרגע קט התגנב הספק אל לבי. "אתה בטוח שאתה רוצה לצאת לטיול?" שאלתי (הנהון חלוש). "ואתה תלך לבד? כי אני לא מתכונן לסחוב אותך על הידיים, ברור?" (הנהון חלוש). "את רואה", אמרתי לאשתי, "חזק כמו שור. הגענו, בואו נצא".

יצאנו מהרכב, הצטרפנו למדריך והתחלנו לפסוע בין האבנים והקוצים. נדמה לי שהצלחתי לספור ארבע פסיעות שלי ברגל ימין ושלוש בשמאל, לפני שהילד התייצב במהירות מולי, נצמד לחולצתי, הושיט ידיו מעלה והביט בי בתחינה. באותו רגע יכולתי לעשות אחת משתיים: לדרוס אותו ברגליי ולהמשיך בטיול או לשאת אותו על הידיים. מבט חטוף באשתי הבהיר לי כי אצטרך לבחור באפשרות השנייה. אז לקחתי את הילד על הידיים, מתנחם בעובדה שאחותו הקנאית קפצה מיד אל בין ידי אימה. תמיד הייתי בעד חלוקת הנטל.

כך סחבתי אותו במשך זמן – שנדמה היה לי כנצח, אך בוודאי היה חמש דקות פחות מזה – עד שידיי בגדו בי. או לפחות זה מה שטענתי באוזני אשתי. אחר כך התחלפתי איתה בילדים, רק כדי לגלות שבתי הצעירה כבדה יותר מאחיה. אפשר להבין את זה: אחרי הכול, היא טרפה כל מה שהוא השאיר בליל הסדר.

בעוד אני תוהה מה עוד יכול להשתבש, נשמע קולו של המדריך: "תראו את הפריחה המרהיבה", ופתאום נזכרתי שאני גם אלרגי לפרחים. מכאן והלאה נאלצתי לתמרן בין הילדה והטישו, משתדל לא להתבלבל בין הידיים עם קינוחי האף, ועד לסיום הטיול קשה היה להבחין אם אני אדום מהמאמץ, מהאלרגיה או מהשמש.

שבנו מהטיול עייפים אך חולים. בני הבכור דווקא גילה סימני התאוששות מחשידים, ואפילו ביקש לצאת לטיול נוסף למחרת. לא הספקתי לענות לו כי נרדמתי מיד לחמשת ימי החג הנותרים, עם הפסקות קצרות לתפילות ולמרקים עם קניידלעך ללא חשש קטניות. למעשה, בחישוב ממוצע, זה היה אחד החגים המהנים ביותר שעברתי בחיי. שינה טובה, אוכל טוב וטיול מלא פרחים, מה רע? אפצ'י!