בשבע 340: מכתבים למערכת

קוראי העיתון , ז' באייר תשס"ט

 

לצאת מהייאוש/ תהילה פרוידיגר, ירושלים

(בתגובה ל'ארבע שנים ללא דגל, גיליון 339)

בטור שהתפרסם בגיליון הקודם כותבת בת שבע הרשקוביץ שמאז הגירוש מגוש קטיף היא איננה מסוגלת להניף את הדגל.

ואני שואלת: למה? למה עד לפני ארבע שנים זיכרון השואה והפוגרומים היה מספיק נגד כל הספקות, ולאחר הגירוש זה כבר לא מספיק? עם כל הצער והכאב, האם הגירוש אכן היה שיא הקטסטרופות ההיסטוריות, אבי הפוגרומים, מגה-אסון, הסתר הפנים הכי גדול שעם ישראל חווה?

התשובה היא לא. הגירוש היה (והווה) נורא. היה מתסכל. היה כואב עד דמעות. היה מייאש. אבל זה היה ניסיון אחד שה' הציב לנו בדרך. אי אפשר ומסוכן להציב אותו באותו רף של האסונות הגדולים שקרו.

הרשקוביץ כותבת: "הם (הדגלים) מצפים, ואני איתם". במקום לצפות לרגע שבו פתאום נרגיש שהמדינה צועדת למגמתה, אנחנו צריכים לעשות את זה. לגרום לכך שהמדינה לא תידרדר. לשנות את הרע. לא לחכות ולצפות. הקב"ה הוא זה שמחכה לנו.  

תפקידנו למנף את הגירוש ולצאת ממנו לא בפסיביות, אלא בתחושת שליחות ועשייה, כדי לגרום שדבר כזה לא יקרה שוב. "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה"- זה בידינו...

 

הוויתורים כמכשול/ שמואל פישר, פתח תקוה                                               

במשך שנים מטיפים לנו דוברי השמאל כי הנסיגה משטחי יהודה ושומרון תביא פתרון לכל בעיותינו. והנה עתה, לאחר הוויתורים הגדולים שראש-הממשלה הקודם הסכים לעשות בשיחות עם אבו-מאזן, ולאחר הוויתורים בשיחות העקיפות עם הסורים על עתיד רמת הגולן – התוצאה היא הפוכה לחלוטין:  טורקיה, שנעזרה עד עתה בסיוע ישראלי לתעשיית הנשק שלה, פנתה לנו עורף ומקיימת תרגיל צבאי משותף עם סוריה. גם נשיא ארה"ב לא מעריך כלל את הוויתורים הנדיבים והמסוכנים שישראל הציעה ודורש ויתורים נוספים. בנוסף, הוא מתכוון להפוך את אירן לבעלת ברית של ארה"ב ולהתעלם מתוכנית הגרעין שלה.

המסקנה: ככל שוויתרנו יותר כך נחלש מעמדנו בעיני כל. הנסיגות שכבר ביצענו גרמו נזק בטחוני עצום, והוויתורים הנוספים מציגים את ישראל כמדינה שאינה מסוגלת לשמור על עמדותיה ועל זכויותיה. אף אחד בעולם לא צריך בעלי ברית חלשים.

      

אבירה לא ראויה/ משה בודק, חיפה

(בתגובה ל'מיקרוסקופ', גיליון 339)

   בשבוע שעבר פרסמתם כי העיתונאית אילנה דיין זכתה באות 'אבירי איכות השלטון' לשנת 2009 בקטגורית התקשורת והמאבק לטוהר המידות.

   דומני שהמאבק לטוהר המידות רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב.

כזכור, לפני מספר שנים, נחשד הסרן ר' ברצח ילדה פלשתינית, שלבסוף יצא ממנו זכאי. הגב' דיין ערכה תחקיר בנושא, שלדעת רבים היה מעוות ומגמתי. היא 'הדביקה' לאותו תחקיר קלטת של חיילים המפזזים מכרכרים ושרים שירי שמחה לכבוד ראש השנה ויצרה רושם שהחיילים שמחים וצוהלים לרגל מותה של הילדה.

בכל מדינה מתוקנת היו מדיחים אותה כליל, אך אצלנו עבור הרייטינג הפכה היא לחביבת התקשורת ואפילו זכתה בפרס שלדעתי אינה ראויה לו.

 

בזכות הגדולים / הרב שלמה דיכובסקי, תל אביב

בעקבות הראיון עמי שפורסם בשבוע שעבר, אבקש להזכיר את הרבנים הראשיים לשעבר, הרב גורן והרב אונטרמן, שהיו מגדולי הדיינים, אם כי לא זכיתי לשבת עימם בהרכב. כמו כן חשוב להזכיר רבותיי, ראשי הישיבות הרב יחזקאל סרנא בישיבת חברון והרב חיים שמואלביץ בישיבת מיר.

עוד יש להזכיר את הרב אפרים ברודיאנסקי, שהיה רבי בכולל  'שבט מיהודה', שבראשו עמדתי משך שנים אחר כך. מכולם למדתי ולכולם אני מודה על הזכות שהיתה לי ללמוד מהם.

 

צימוקים לשבת/ משה טאו, רחובות

תינוק   נפל מקומה  שנייה וניצל בנס.

מועד קטן.

קלדנית חצופה פוטרה ללא פיצויים.

כותבת הגסה.

מדענים מבטיחים לקרחים ניצני שער תוך חמישה טיפולים .

ראשית צמיחת גולגולתנו.