חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מטוסים בתוך ארגזים - בגליון השבוע

בימים שבהם חיל האוויר הישראלי מבוסס על מיטב התוצרת האמריקנית, קצת קשה להאמין כי לפני 60 שנה נאלץ דוד בנעט, יהודי אזרח ארה"ב, להשאיר את משפחתו מאחור ולהימלט לאירופה בגלל מעורבותו בהברחת מטוסי קרב.
01/05/09, 10:33
חגי הוברמן

 

 

לפני שישים שנה, באחד מימי סוף חודש ניסן תש"ט קיבל דוד בנעט שיחת טלפון בהולה מאחד ממכריו, איש מחלקת הרכש של משרד הביטחון הישראלי בארה"ב. "דוד" – אמר לו האיש – "קח מיד מזוודה ודרכון ותגיע לשדה התעופה של ניו-יורק. אני ממתין לך שם". בנעט, ששהה אותה שעה בביתו במנהטן, הבין מיד שמשהו כנראה השתבש. הוא מיהר אל שדה התעופה, שם המתין לו צבי ברנר, חבר קיבוץ אפיקים, מפעילי הרכש בארה"ב.  "תלמד בעל-פה את הכתובת 'רחוב קלבר 66 פריז'", אמר לו ברנר, "תגיע לשם ותעלה למשרד שעליו כתוב SIRT. תבקש את ארתור, ואם הוא לא נמצא תבקש את צבי. תעביר להם את המעטפה הזאת". וכאן הגיש לו ברנר כרטיס טיסה ומעטפה עבה.

בנעט מיהר לטוס לפריז. כשירד מהמטוס, דקלם לנהג את הכתובת שלמד בעל-פה. כשהגיע למשרד דפק בדלת. "מי שם?" נשמע קול מבפנים. "אני מחפש את ארתור", אמר בנעט. ארתור היה אשר בן-נתן, לימים שגריר ישראל בצרפת. "ארתור איננו", נענה דוד. "וצבי?" שאל. צבי (צ' בסגול) דינשטיין, מפעילי הרכש באירופה באותן שנים ולימים ח"כ וסגן שר הביטחון, היה במשרד, שומע בחוסר אמון את סיפורו של דוד בנעט.

 

בעל הבית השתגע

מה שגרם לבריחתו החפוזה של דוד בנעט היו שבעה ארגזים ענקיים, סגורים, שעמדו במחסן ובתוכם לא פחות מאשר מטוסי מוסטנג P-51 מפורקים. בחיל-האוויר הישראלי הצעיר של מדינת ישראל בת השנה, אשר זה עתה סיימה את הראשונה והקשה במלחמותיה, המתינו להם בכיליון עיניים. את המטוסים הללו, מעודפי חיל-האוויר האמריקני, סירב ממשל הנשיא טרומן למכור לישראל. קצת קשה להאמין בכך כיום, כאשר ארה"ב היא ספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, אבל עם קום המדינה הקפידה ארה"ב על החלטת האו"ם שלא למכור שום נשק למזרח-תיכון, גם לא למדינה הצעירה שנאבקה על חייה עם לידתה.

בביתו בשכונת בית חזון בכפר-הרוא"ה, מתרפק דוד בנעט, בן 87 כיום, על זכרונותיו מאותם ימים הרואיים של קום המדינה, בהן היה שותף לאחד המפעלים החשובים של אותם ימים - הברחת ציוד צבאי ואמצעי לחימה מארה"ב לישראל.

דוד בנעט היה מאלו שעסקו במשך יומיים רצופים באכסון מטוסי ה'מוסטנג' בארגזים, כשהכנפיים  מופרדות מגוף המטוס. לאחר סיום העבודה, בעודו עושה את דרכו באוטובוס הביתה, ראה פתאום מבעד לחלון בית כנסת. כיוון שבאותו יום לא הספיק להניח תפילין, הוא לא היסס הרבה, עצר את האוטובוס, ירד והלך לבית-הכנסת. דא עקא, שבית כנסת היה נעול. דוד לא היסס לרגע, פרץ את החלון של בית הכנסת, נכנס והניח תפילין. "למזלי לא תפסה אותי המשטרה" - הוא מספר - "מה הייתי אומר להם? איך הייתי מתרץ את השהות שלי במקום - שארזתי מטוסים לישראל?"

המחסן בו הוחזקו המטוסים בארגזים היה דרומה מניו יורק. השיטה להברחתם משם לישראל היתה כזאת: ממעגן קטן, כזה שאין בו נוכחות משטרתית קבועה, יצאו הארגזים אל הים על גבי דוברות. במקביל יצאה אוניה מנמל ניו-יורק, לכאורה לדרום אמריקה ובפועל לכיוון ישראל. העברת הארגזים מהדוברות לאניות בוצעה בלב ים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ארה"ב. אלא שבאותו יום, עוד בטרם עזבה הדוברה את המים הטריטוריאליים של ארה"ב, עצרה אותה ספינה של משמר החופים האמריקני, כנראה בעקבות הלשנה.

המשלוח כולו היה רשום כ'גרוטאות' בבעלותו של דוד בנעט. על ספינת משמר החופים היו איש ה-FBI ואיש משטרת הגבולות. "לאן אתם מובילים את הסחורה הזאת?" – שאלו. "לניו-יורק" – השיבו שייטי הדוברות. אנשי המשמר התקשו לאכול את ה'לוקש'.  למה להוביל בדוברות? - שאלו - אין כבישים? "בעל הרכוש משוגע" - השיבו האנשים על הדוברות - "הוא מפחד להעביר את הציוד שלו במנהרה שבדרך". אז למה לא בכביש השני, דרך הגשר? "הוא מפחד שהארגזים ייפלו מהגשר" - השיבו האנשים על הדוברות - "ואנחנו חייבים לעשות מה שהוא אומר לנו. הרי הוא המשלם".

אנשי המשמר בדקו את הניירת של הסחורה. היה כתוב שם שהיא מכילה "גרוטאות נחושת ואלומיניום". כיוון שהניירת היתה תקינה, הם אפשרו לדוברות להמשיך לכיוון ברוקלין, למחסן גדול. וכך הועמדו בחצר, צמוד לקיר של המחסן בו היו דלתות רחבות, מספר ארגזים ענקיים, ובתוכם מטוסי 'מוסטנג' עם כנפיים מפורקות.

כעבור חודשיים הבחינו אנשי ה-FBI באדם שהחל לפרק את אחד הארגזים. כשהתעניינו במעשיו סיפר להם שהארגז ריק. לא האמינו, פתחו את הארגז – והוא ריק. כך גם הארגז השני, השלישי וכולם. התברר כי זמן קצר לאחר שהארגזים הוצבו במקום פתחו אנשי הרכש את הדלתות הגדולות של המחסן, פתחו במקביל את הצד הפנימי של הארגזים, הוציאו את המטוסים, והעבירו אותם אל תוך ארגזים חדשים בתוך המחסן.  את הארגזים החדשים ובהם המטוסים המפורקים הוציאו מהצד השני ושלחו לישראל, שם הספיקו להשתתף בשלהי מלחמת העצמאות.

בנעט כבר היה אותה שעה בפריז. רבע שעה אחרי שהדוברות הגיעו לנמל ברוקלין, התקשר אליו צבי ברנר, והורה לו להגיע מייד לשדה התעופה. שמו של בנעט אולי כבר היה ידוע ל-FBI מהברחה אחרת, של הציוד העיקרי איתו התעסק ואותו דאג להבריח לישראל: מכשירי מכ"ם.

 

רדיו ההגנה

כשהחל דוד בנעט, יליד הארלם בניו-יורק, לעסוק בנושא המכ"ם, המילה הלועזית 'רדאר' עוד היתה סוד כמוס גם בארה"ב.

בשנת 1941, כשארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה לאחר ההתקפה היפאנית על פרל-הארבור, הוזמן דוד בן ה-20 כאזרח עובד צבא, לעבור קורס מכ"ם. דוד היה כבר בעל  תואר ראשון במתמטיקה והחל ללמוד גם הנדסה. כשגמר את הקורס עמד דוד להישלח לשירות באי נידח ליד אלסקה. אלא שאז קרא מישהו בצבא האמריקני את קורות החיים המפורטים שדוד כתב, ומצא שם שבין היתר ערך את הירחון 'המגדל' של תנועת 'השומר הדתי' בארה"ב, קודמתה של בני עקיבא. בנעט זומן מיד לקצין. "לפעמים יש תקלות בשטח לרדארים שלנו. אנחנו צריכים מישהו שיודע לכתוב ספרי תיאוריה על הפעלת רדאר ועל גילוי תקלות ותיקונן, אמר לו האיש. "אנחנו רואים שיש לך ידע בפיסיקה והיית עורך עיתון. אתה האיש המתאים למשימה".

בנעט הסכים מיד. "משמעות הדבר היתה שאני נשאר בארה"ב ולא עובר לאלסקה", הוא מספר. "עברתי למחנה של חיל הקשר האמריקני. בתקופת המלחמה כתבתי ספרי הדרכה ותחזוקה למכשירי מכ"ם חדישים. דרך פעולתם, הפעלתם ואחזקתם".

בנעט עזב את חיל הקשר והחל לעבוד בחברות אזרחיות בתחום האלקטרוניקה והמכ"ם. בינתיים המלחמה הסתיימה. בשנת 1947 עבד בניו-יורק, כאשר קיבל יום אחד טלפון מיצחק (ארווין) מגף, חבר ותיק לעבודה באחת החברות בהן עבד: "דוד, אתה זוכר אותי? אני יודע שאתה יהודי טוב. אני זוכר שאתה היחיד שלא עבד בשבת מתוך כמה מאות עובדים. אני צריך עזרה. נוכל להיפגש?"

דוד השיב מיד בחיוב. "איפה ומתי אתה רוצה שניפגש?" – שאל. "רד מיד למטה, אני כבר מחכה לך מחוץ לבניין" – השיב מגף.

כולו מסוקרן יצא דוד מהבניין ופגש את מגף. "הוא אמר לי שהדוד שלו, דייל פולק, היה המומחה לרדיו FM בארה"ב, וכעת הוא עובד בשביל 'ההגנה'. הוא תכנן מכשיר רדיו שאם אתה מוציא שפופרת אחת מתוכו הוא הופך למשדר. וכך אפשר להציב אותו ביישובים שונים כרדיו אזרחי לכאורה, ובפועל כמשדר. אבל חסרו להם כל הדברים הנחוצים לקופסה החיצונית, כולל הדפסת השלטים המתאימים. מכיוון שיש לי ניסיון בדפוס של ספרי המכ"ם, אוכל להשיג להם את החסר".

דוד יצא לשוטט ברחוב ששימש כמרכז חנויות האלקטרוניקה בניו-יורק. לימים הוקמו ברחוב הזה מגדלי התאומים. "בין הגרוטאות מצאתי  פאנלים למכשירי רדיו עם שם אשר לאחר מחיקת כמה אותיות מתאים לעברית. וכך הורכבו מכשירים של "מוזיקה רדיו", חברה שכמובן לא היתה קיימת, ובכתובת שלא היתה קיימת. המודל קיבל את השם DB-63.   DB– ראשי תיבות של דוד בנעט, ו-63 שהיא הגימטריה של המילה 'הגנה'. זה היה הפרויקט הראשון שלי".

 

'תחפש את טדי'

לאחר כמה חודשים, בתחילת שנת 48', שוב התקשר מגף וקרא לבנעט לרדת אליו למטה. הפעם היתה לו בקשה אחרת: "גייסנו קבוצה של יהודים מארץ ישראל שלומדים באוניברסיטאות בארה"ב. מתוכם בחרנו קבוצה שאנחנו רוצים ללמד אותה על מכ"ם. קנינו כבר מכשיר אחד, אנו רוצים לפתוח קורס, ואנו מעוניינים שאתה תעביר את הקורס".

דוד, שכבר היה בעיצומן של הכנות לעלייה לארץ, טילפן לאסתר-חנה אשתו, שהסכימה מיד. "נתתי תשובה חיובית במקום", מספר בנעט. "שאלתי: מה לעשות? אמרו לי: לך ל'מלון 17' בניו-יורק, לחדר A-1, ותבקש את טדי. והוא יגיד לך מה לעשות.

"הלכתי לחדר, דפקתי בדלת. מישהו אומר 'מי זה' בעברית. אני פותח את הדלת ואומר 'אני מחפש את טדי'. הוא אומר 'טדי איננו'".

טדי היה כמובן טדי קולק, אז האחראי בין יתר תפקידיו גם על הרכש הצבאי הלא חוקי בארה"ב, ולימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים. צבי ברנר היה סגנו. "כשטדי הגיע, הוא סיפר לי על התוכנית לערוך את קורס המכ"ם בהכשרה של הציונים-הכלליים, באזור חקלאי בצפון מדינת ניו-יורק".

כאשר הקורס להפעלת מכ"ם החל, נדהמו חניכיו ה'צברים' לגלות שהמדריך האמריקני דובר עברית על בוריה. "הפעלנו מכשיר מכ"ם, דבר שהיה לחלוטין לא חוקי אז בארה"ב. עקבנו אחרי מטוסים שטסו באזור. חלק מהקורס היה להכשרת טכנאים, וחלק למפעילים".

בינתיים מתקרב חודש אייר, על סף הכרזת המדינה. "הם אמרו לי: צא ארצה כדי להפעיל את המכ"ם בישראל. פניתי לקבל דרכון אמריקני, בנימוק שאני צריך "לבקר את הסבתא שלי בבלגיה, היא חולה". כמובן שלא היתה לי שם שום סבתא. נתתי כתובת של איזו דודה רחוקה בבלגיה. בדרכון היה כתוב המקצוע שלי. עם הדרכון האמריקני הלכתי לקבל מהאנגלים ויזה שתאפשר לי להיכנס לארץ. הפעם הנימוק היה שאני צריך לבקר את הסבתא שלי בירושלים. היה לי מכתב בו כתבה הסבתא שהיא חולה, והיה עוד מכתב מהדוד שמעיד שהיא חולה. זו היתה כמעט אמת: הסבתא היתה של אשתי". במקום ויזה, הוא קיבל מהבריטים מכתב: כיוון שעד שתגיע לפלשתינה כבר לא נשלוט בארץ, עליך לחכות עד אחרי ה-15 במאי ולבקש ויזה מהממשלה החדשה שתהיה שם.

"חניכי קורס המכ"ם היו צריכים לחזור ארצה באוניה שאמורה היתה להגיע לישראל ב-15 במאי", מספר בנעט. "ב-14 במאי,כשהאוניה עגנה בביירות, הלבנונים הורידו את כל נוסעי האוניה היהודים, כולל עולים חדשים שהיו עליה. היהודים אזרחי ארה"ב שוחררו הודות לקונסול האמריקני בבירות שדרש את שחרורם. הם הועברו לאירופה ומשם לארץ. ואילו אנשי ארץ ישראל, כל מפעילי וטכנאי המכ"ם שהכשרנו בארה"ב, הוחזקו בלבנון כמה חודשים.

"אני נשארתי בארה"ב וחזרתי לעבודתי. אחרי כמה חודשים שוחררו הישראלים שהוחזקו בלבנון. עם שחרורם הם הוחזרו למקום ממנו באו, ארה"ב, ואנחנו הלכנו לקבל את פניהם. אבל ארה"ב לא ששה לקבלם בלי דרכונים וויזות, ומניו-יורק לקחו אותם אנשי מחלקת ההגירה ישירות לשדה התעופה, שם עלו על מטוס לארץ".

המכ"ם הגיע גם הוא לארץ. זה לא היה המכ"ם העברי הראשון. לצה"ל כבר היו כמה מכ"מים שירשו מהבריטים.

בנעט נשאר בארה"ב, שם הועסק בקניות של עודפי ציוד צבאי, בעיקר מכ"ם. הוא הסתובב בקרב סוחרי גרוטאות מהצבא האמריקני, וקנה מכל הבא ליד לפי משקל. על מכ"ם, הוא מספר, שילמו לפי משקל נחושת. בדרך כלל, אם התשלום בוצע במזומן, הפועל במחסן גם לא דיווח על המכירה ולא העביר את הכסף, דבר שהוריד את המחיר.

דוד קנה במזומנים, ואת הציוד אכסן במחסנים שונים, כשהוא נעזר במשאיות של 'חאפרים'. הבעייה איתם היתה שהם לא היו רשאים לעבור ממדינה למדינה בתוך ארה"ב אלא אם הרכוש שהם מובילים היה שלהם. כדי להתגבר על הבעיה, בנעט נתן לכל נהג משאית כזה שטר מכר כאילו מדובר בסחורות שלו, וכך עברה הסחורה ממדינה למדינה. כדי לנתק את הקשר בין הקניה למשלוח, במטרה להקשות על המעקב אחריהם, הסחורות נדדו ממחסן למחסן ע"י חאפרים שונים, עד שיצאו לארץ. לאחד מבעלי המחסנים הסופיים קראו 'מיסטר דן'. רק אחרי זמן מה, ואחרי שראה את יחסי הכבוד של עובדי המחסן כלפיו, התברר לבנעט שזה לא 'דן' אלא 'דון' – אחד מראשי המאפיה המקומיים.

 

בסיוע משטרת ניו-יורק

בניו אורלינס גילה בנעט מכשיר מכ"ם שהיה מוכר לו מאוד. זה היה מכשיר שעליו עבד במלחמת העולם השנייה. השם שלו עדיין היה חרוט בעברית בפינה מעט נסתרת של המכשיר. זה היה המכשיר הראשון מהמודל הזה שייצרה חברת ג'נרל אלקטריק, דגם SCR527, שהיה העתק של מכ"ם אנגלי עם שינויים רבים שהכניסו האמריקנים. האנגלים היו הרבה יותר מתקדמים בתחום זה עד לשלב בו הצטרפו האמריקנים למלחמה, ואז היכולת האמריקנית להשקיע אפשרה להם להתקדם מהר. על מכשיר מכ"ם זה עשה בנעט בדיקות וניסויים וכתב את ספר ההוראות.

בנעט קנה את המכ"ם מסוחר יהודי בשם אפשטיין שסיפק ציוד לאניות. "הוא היה מורכב על 7 טריילרים, שתי אנטנות, משדר, גנרטור, חדר הפעלה, ואביזרים שונים", מספר דוד בנעט. "שלחתי אותו ברכבת לניו-יורק, לכתובת של יהודי שאחד משמותיו היה דוד האריס, ושנקרא בכינוי 'השמן'. אותו האריס היה שולח נשק לארץ באוניות כחפצים אישיים של מישהו, כאילו מדובר בכלי בית, בגדים וכו'. בנמל פורט-סעיד במצרים פתחו את אחד המשלוחים, ומצאו את שמו וכתובתו של האריס בניו יורק. חששנו שהשם והכתובת נמסרו ל-FBI. כאשר ראינו בתיבת הדואר גלויה המודיעה שהמשלוח עם המכ"ם הגיע לניו-יורק, הוחלט שאני המועמד המתאים להוציא את הטריילרים מהרכבת ולהעביר אותם למחסן, משם יוחלט איך להמשיך בהעברה הלאה. הם אמרו לי: ממילא אתה עולה בקרוב לישראל, אז תעביר אתה את הציוד".

ביום שישי בבוקר הגיע דוד למשרד הרכבת עם הגלויה, שילם דמי אחסנה וסידר את כל הניירת. שבע משאיות מחוברות לטריילרים יצאו לדרך. כל נהג קיבל 10 דולר כדי לנסות  לשחד שוטרים במקרה הצורך. השיירה יצאה לדרך. "אנחנו עוברים ברחובות הראשיים של ניו יורק. בשעות תנועה צפופה השוטרים עוזרים לכוון את התנועה במקום הרמזורים. פחדתי שהם יבקשו רישיונות ויתפסו אותנו. פתאום אני מבחין שהשוטר עוצר את התנועה ונותן לנו לעבור באור אדום. כך גם ברמזור הבא. רק אחרי כמה זמן קלטתי: על כל טריילר בצבעי צבא ארה"ב היה כוכב גדול, סמל של הצבא האמריקני. הרי היו אלו עודפי הצבא. השוטרים היו בטוחים שזו שיירה של הצבא. כך קיבלנו אור ירוק כל הדרך.

"הגעתי עם המשאיות למחסן בברוקלין, ופתאום תקלה: במחסן אין מקום. יום שישי, השעה 1 בצהריים. לקחתי מונית, חיפשתי מקום לאחסון באזור המחסנים ולא מצאתי. מישהו ממחלקת הרכש אמר לי בטלפון: אנחנו נדאג לסחורה. בסוף בא מישהו ולקח ממני את המשאיות והטריילרים. זה היה בשעת הדלקת נרות.

"שילמתי מיד לנהג מונית והוא הסיע אותי לשכונה היהודית בברוקלין. כבר ליל שבת, לא ידעתי מה לעשות. נזכרתי שיש לי חברה מהתנועה שגרה בקצה השכונה. דפקתי בדלת. הם היו באמצע ארוחת שבת. ביקשתי סליחה על האיחור ועל בגדי העבודה וביליתי איתם את השבת. במוצאי שבת התקשרתי הביתה לאשתי להודיע שאני בסדר. המשלוח הגיע בסוף לישראל. דווקא בישראל נגנב אחד הטריילרים בידי אנשי חיל המודיעין, שהחליטו שהוא נחוץ להם".

 

מכתב מלא פרנקים

ואז הגיע סיפור מטוסי ה"מוסטנג", ודוד נאלץ להימלט. הוא הגיע לרחוב קלבר בפריס, שם פגש את צבי דינשטיין. "סיפרתי לו את כל הסיפור" - נזכר בנעט - "והוא שואל אותי: 'איך אני יודע מי אתה באמת?' אמרתי לו: 'יש לי מכתב מצבי ברנר שמסביר הכול'. דינשטיין פתח את המכתב, ומצא בפנים רק ערימה של פרנקים צרפתים. "אני מודה לך על הכסף, אבל איך אני אדע מי אתה באמת? לקחו אותי לבית מלון, ודינשטיין שלח מברק לניו-יורק, לטדי קולק: פרזיט הגיע מארה"ב, מה לעשות בו? התשובה היתה: תחזיק בו.

"לאשתי טלפנתי משדה התעופה כדי להודיע לאן אני נוסע. הפעם לפחות היא ידעה לאן נעלמתי. כעבור כחודש הגיעו אלי אסתר-חנה והילדים, מרים בת השנתיים (נפטרה שנה אח"כ בארץ משיתוק ילדים) ויגאל בן ה-8 חודשים. הילדה השלישית היתה ברחמה של אסתר-חנה. נשארנו בצרפת עד שהוחלט שנוכל להמשיך לעלות ארצה, יומיים לפני י"ז בתמוז תש"ט".

המשפחה השתקעה בקיבוץ כפר-דרום, כיום מושב בני-דרום, ששיקם את עצמו באותם ימים בחולות אשדוד לאחר שתושביו נאלצו לנטוש את מקומם בחבל עזה לאחר קרבות גבורה מול המצרים במלחמת העצמאות.

במהלך החודש שחלף עד שאשתו של דוד נסעה לצרפת לא בא ה-FBI לחקור אותה. אחרי שנמצאו ארגזים ריקים וה'גרוטאות' 'נמכרו' למישהו אחר שאותו לא יוכלו למצוא, ואחרי שהמשלוח יצא מארה"ב, התברר שאין עוד מה לחשוש מאנשי ה-FBI. דוד קיבל היתר לעלות ארצה וגם אפשרות לחזור לארה"ב. המשפחה כבר היתה בארץ, ודוד, אחרי שראה את הצרכים, חזר לארה"ב להמשך הרכש הלא חוקי. בסוכות תש"י הוא יצא לארה"ב, ולארץ חזר בינואר 1950, יומיים לפני לידת הבת אלישבע. עוד שנתיים הוא שירת בחיל-האוויר בתפקיד קצין מכ"ם טכני ראשי, כאזרח עובד צה"ל על תקן רס"ן. כשפרש היה המהנדס הראשון בחברת תדיראן. שנה אח"כ, ב-1953, עברה המשפחה לגבעת 'בית חזון' בכפר הרוא"ה – שם הוא גר וממשיך לתכנן גם היום פרויקטים טכניים עבור המכון הטכנולוגי להלכה בירושלים, כשהוא מתמחה בתחום מעליות שבת. אבל לכך כבר נדרשת כתבה נפרדת.