בשבע 340: תנסי את זה בבית

ביחד עם היתרונות הגלויים של עבודה מהבית, מספרות נשים שבחרו לעשות את זה גם על הבעיות: הקושי להציב גבולות ברורים בין הבית לעבודה, הוויתור על פידבק ועל התברגות בתפקידים בכירים.

עפרה לקס , ז' באייר תשס"ט

 

רעמי תותחי הבוקר נדמו. בנה הקטן נבלע בשער המעון. בעודה בוחנת את כתם השוקולד שהותיר על חולצתה ('מה תאמר על זה הבוסית החדשה?') התפנתה להציץ בשעון ('אני במינוס שלוש דקות, הייתי כבר אמורה להיות ביציאה מהעיר'), להכניס את הרכב להילוך ראשון, למעוך את דוושת הגז ('שוב לא מילאתי דלק. הנורה הזאת שרופה?') ולערוך שיחזור קצר של אירועי הבוקר. הבכורה לא הספיקה לאכול ארוחת בוקר, כי קמה מאוחר. השני שכח את הסנדוויץ' על השולחן. השלישית דווקא יצאה בסדר, חוץ מזה שעוד פעם לא הבאנו את התיקייה לגן. והקטנצ'יק? מזל, עדיין אין לו טענות. דקה אחר כך, כשהבטיחה לעצמה לא להביט שוב בשעון עד שתגיע למשרד, הדליקה את הדיסק המרגיע והתמסרה לפנטזיה האהובה עליה: הנה היא עוזבת את העבודה ופותחת עסק משלה בבית. הבקרים שלווים, כתם שוקולד לא מפריע לאף אחד, ארוחת הצהריים תמיד מבושלת ומחכה לילדים החוזרים בחיוך לחיבוק של אמא. ילדים חולים נשארים בבית בלי צורך להזעיק את סבא-סבתא. והבוסים? ובכן, לא יהיו כאלה...

נשים לא מעטות הלכו עם החלום הזה הלאה, וחצו את הגבול מהמשרד אל הבית. אחדות עשו זאת מתוך בחירה, אחרות עובדות כך בשל אופי המקצוע שבחרו. לא פשוט להיות הבוס של עצמך, הן אומרות, ומפלס המתח בית-עבודה יורד בזוויות מסוימות אך עולה דרמטית בצדדים אחרים. מצד שני, הן אומרות, לנשים בעלות אופי מתאים הצעד הזה הוא בהחלט אפשרי, ובניגוד ללהטוטיו של הודיני הגדול - את הקסם הזה אפשר גם אפשר לנסות בבית. הכתבה עוסקת בחוויות של נשים, אך מיועדת גם לצד הגברי של הבית.

   

הפרדה בין העבודה לבית

"אחרי לידת ילדי השביעי הבנתי שאני לא יכולה להוציא 4 ילדים למעון וגם להגיע בזמן לעבודה. באותה תקופה בעלי התחיל לצאת מידי בוקר ב-6. החלטתי שלפני שיפטרו אותי מההוראה, אני מתפטרת לבד והופכת את הכתיבה מתחביב למקצוע", מספרת שרה פכטר המוכרת לציבור גולשי Ynet בשמה הספרותי 'מלי גרין'. היום שרה היא אמא לעשרה ילדים וכותבת בעיתון 'בקהילה'. את הטור באינטרנט, שאותו היא כותבת להנאתה, היא מכנה 'דובדבן'. עיקר עבודתה היא בעיתון. היא מחזיקה משרה מלאה מהבית, מחויבת לשעות ולמספר כתבות. פעמיים בשבוע מגיעה שרה לעיתון לישיבות מערכת, אבל לרוב היא בבית.  

שרה מודה שלקח לה זמן לשרטט גבולות בין הבית והעבודה. "הייתי עונה כל הזמן לטלפונים עם הילדים על הידיים, ויושבת ליד המחשב גם כשהם היו בבית. היו שולחים לי דוא"ל מהעבודה ומבקשים שאני 'רק אפתח רגע ואראה מה כתוב', ואני בדקתי...

יום אחד, כשישבתי ליד המחשב, בת שלי שהיתה אז בת 9 הלכה לארון החשמל והורידה את השאלטר. היא אמרה 'אני בחיים לא אהיה עיתונאית'. זה שבר אותי. הרגשתי די! יש לי פה ילדים ובית, ובשבילם, וגם בשבילי, אני עושה הפרדה בין העבודה והבית". שרה מסבירה שהדבר איננו פשוט, "כי ה'עבודה' היא בעצם החדר השני, ומה הבעיה רק לענות רגע לטלפון", אבל שרה הרגילה את הקולגות שהיא זמינה בין 8 ל-16 ואחר כך לא. את הילדים, שמגיעים הביתה ב-13, היא הרגילה שהיא אמנם אומרת להם 'שלום' יפה, אבל אז הם מסתדרים לבד עם ארוחת צהריים עד שהיא מסיימת את עבודתה ב-16. הארוחה העיקרית המשפחתית בבית היא ארוחת ערב.

גם לסביבה לא פשוט לקבל את העובדה שהשכנה-מכרה-חברה עובדת מהבית: "הרגלתי את החברות שאני לא מנהלת שיחות על דא ועל הא בשעות העבודה. הזמן הזה יקר לי מפז. חברה שביקשה להיפגש לארוחת בוקר ואמרה 'את ממילא בבית', קיבלה הזמנה לכוס תה של אחר הצהריים. קניתי טלפון עם צג של שיחה מזוהה ואני פשוט מסננת שיחות. לפעמים אני נופלת בפח, אבל משתדלת שלא".

השבוע, מספרת שרה, התקשרה חברה וממש התחננה שתשמור לה על תינוקה למשך שעה, כי היתה חייבת לגשת לרופא השיניים. שרה לא עמדה בלחץ והסכימה. "שעה שלמה נענעתי עגלה עם תינוק צורח, והייתי מאוד מתוסכלת מזה שהתינוק שלי אצל מטפלת והנה אני עסוקה עם תינוק זר במקום לעבוד".

מעבר לחינוך עצמי וסביבתי, שרה מודעת ליתרונות הרבים של העבודה מהבית, המגלמים חיסכון, ומאפשרים גמישות במקרה שהילד חולה או שיש לו מסיבה בגן, ואפילו 'להכניס מכונת כביסה' תוך כדי. אבל מצד שני, העבודה בעצם אף פעם לא נגמרת, אין 'לעזוב את המשרד' וגמרנו, ונדרשים תעצומות נפש לעצום עיניים מהכלים בכיור, מיטות לא מסודרות ובלאגן בבית, ולהקדיש את עצמך לעבודה. שלא לדבר על חופשות של מערכת החינוך בהן אי אפשר להביא מטפלת אלייך הביתה, כי ... זה בעצם להביא את כל הילדים למשרד.

"אני מאמינה שגם אם אין לי את כל זמן האיכות שבעולם עם הילדים, זה שאני שם, זה עושה להם טוב. ישבתי עם הילדים ודיברתי איתם. אמרתי להם שיש לי אפשרות ללכת למשרד ולעבוד, אבל הם העדיפו שאני אשאר בבית", היא מסכמת.

 

יש גם חסרונות

פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לעבודה סוציאלית ב'בר אילן' חוקרת את מערכת עבודה-משפחה, ומספקת מבט כללי על תופעת העבודה מהבית. מבחינתה, מדובר בפן אחד של שיטת ניהול עובדים המכונה 'ניהול גמיש'. בתוך המכלול הזה, יש הגמשה הנוגעת למקום העבודה (flex place) או כזו הנוגעת לשעות העבודה (flex time) ודפוסים נוספים. "כעיקרון, ההגמשה במקום העבודה היא שיטה מאוד נוחה לנשים, ומן הסתם גם לאנשים. הנשים יוצאות נשכרות בכך שהן יכולות למלא את שני התפקידים שלהן, גם עבודה וגם ניהול משק הבית וטיפול בילדים. חלק מהיתרונות הם חיסכון בזמן, של נסיעות למשל ואפילו של שיחות הקפה במשרד, אפשרות לערב בין הבית לעבודה ללא צורך לעזוב את הבית, ועוד".

לפרופ' קוליק דווקא חשוב לפרט לקוראים את החסרונות של השיטה, בגלל הדימוי האידילי שדבק בה, כאילו זו הדרך המושלמת לעבוד. "אחד החסרונות בעבודה הזאת טמון באותם המקרים שבהם האישה איננה יודעת לנהל את הזמן שלה, וכך נוצר בבית מתח מעבר למתיחות הרגילה של אישה שעובדת מחוץ לבית. כשמנסים בו זמנית לטפל בצרכים של בני הבית ובצרכי העבודה, יוצאים קירחים מכאן ומכאן".

פרופ' קוליק מדברת על שידור לא נכון של מסרים לבני הבית. "מצד אחד האמא אומרת 'אני כאן בשבילך בפיג'מה', ומצד שני, 'אל תפריע לי, אני לא יכולה לעבוד ככה'. זה מסר לא בריא לילדים". לדברי פרופ' קוליק, יש לעשות הפרדה בשעות בין העבודה והבית, וגם במרחב: "כשאנשים לא מקפידים על קו טלפון נפרד לעבודה, הלקוחות מתקשרים והילדים מרימים את הטלפון. זה לא מקצועי. כך גם כשריחות בישול מציפים את הקליניקה".

בעבודה מהבית קיימים היבטים של חסכון בעלויות ובזמן של נסיעות, לבוש ואפילו מזון. אבל פרופ' קוליק מסבירה שיש נשים שמחפשות משהו אחר מאשר חיסכון כלכלי: "יש נשים שלא אוהבות לעבוד מהבית בגלל הערך הלא חומרי של העבודה. עצם היציאה מהבית, המפגש עם אנשים, ההפריה והגירויים המקצועיים מעמיתים שנותנים פידבק על העבודה, הם דברים חשובים. נשים שעובדות מהבית מציינות שזה חסר להן".

חיסרון נוסף הוא חוסר התקדמות בעבודה: "נשים גם כך מודרות מהעמדות הפוליטיות של מקום העבודה. כדי שהן תוכלנה להתקדם, הן צריכות להימצא בזירת ההתרחשות, הן צריכות ניראות".

לדברי פרופ' קוליק, גם בעבר היו מקצועות שנעשו בעיקר מהבית: קוסמטיקאיות, תופרות וגם עיתונאיות. אבל בתקופה האחרונה, גם מקצועות שהיו מבוצעים ממשרד - מוקדניות או מתכנתות מחשבים, מבוצעים גם מהבית.

"גם המשבר הכלכלי מגביר את התנועה לעבודה בבית. שמעתי על נשים שעבדו בחנויות בגדים, ובגלל שאין הרבה קונים הן חוסכות את השכרת המקום ואחזקת החנות, ועוברות למכירה מהבית. זו גם דרך לחסוך את שירותי הטיפול בילדים".  

לאחרונה פורסמו כתבות שונות על כך שחברות בקיצוצים מעבירות את נטל החזקת המשרד ונוכחות העובד אליו הביתה, לנשים וגברים כאחד. "גם הארגון מרוויח מכך שהוא נותן למועסקים לעבוד מהבית", אומרת פרופ' קוליק. "כשהחברה אומרת לעובדת 'אני מתייחסת אלייך לא רק כעובדת, אלא גם כאמא', יש כאן מסר מאוד חשוב. אבל יש כאן גם חיסכון בחשמל, תחזוקת מקום, נסיעות ועוד. במקרים כאלה העובד איננו 'דופק שעון' אלא מספק תפוקה מסוימת".

"למרות שפירטתי את החסרונות, כמובן שיש לשיטה הזאת יתרונות רבים".

 

אוהבת את השקט

לאה אהרוני נולדה ברוסיה, גדלה בארצות הברית ועלתה לישראל אחרי התיכון. היא למדה במכללת בית וגן וכיום גרה עם משפחתה בכוכב יעקב. "תקופה קצרה מאוד הייתי מורה", היא אומרת בחיוך, "ולאחר מכן שימשתי רל"שית של אורי אריאל במשך שלוש שנים, כשהיה ראש מועצת בית אל".

אחרי לידת בתה השנייה ראתה לאה ש"זה פשוט בלתי אפשרי לגדל ילדים, לנהל בית ולעבוד בחוץ". לאורך השנים היא עסקה בתרגומים, וכעת, כך הרגישה, הגיע הזמן להפוך את הידע הכללי למקצוע. היא עברה קורס מתרגמים ופתחה עסק.

ההבדל שבין ה'אקשן' של תפקיד רל"שית לשקט של המחשב ורחש העט הרץ על הנייר הוא גלוי לאוזן. לאה דווקא מסתדרת עם זה: "אני אוהבת את השקט, ואוהבת גם אינטראקציה עם אנשים. האקשן שלי בעבודה היום הוא שיווק וניהול העסק. היום אני פחות מתרגמת, יותר מנהלת". לאה מעסיקה 75(!) מתרגמים פרילנסרים ממקומות שנים בעולם, שעובדים "עם כל השפות האירופאיות" ויותר מכך. היא עובדת עם עמותות, חברות, בתי חולים ועוד. "האינטראקציה החברתית גם לא חסרה לי. אני חברה ברשת של נשים עצמאיות, ואת הצרכים החברתיים אני ממלאה עם חברות אחרי הצהריים. זה לא משהו שעבודה מספקת לי, אני עושה את זה בהזדמנויות אחרות".

ללאה יש היום חמישה ילדים בטווחים שבין חצי שנה עד 12 שנים. היא עובדת בבקרים עד 13, ולעיתים נדירות בצהריים או בערב. "שעות הערב מבחינתי הן שעות לא איכותיות. אז השגיאות שלי הן רבות", היא מסבירה. ברקע השיחה עם אהרוני נשמעת המיית תינוק. היא מגדלת את ילדיה בבית עד שהם בני שלוש והולכים לגן. אין מטפלות או מעונות. מצד שני, בשעות הבוקר אפילו התינוק יודע שאמא עובדת. המשחק עם אמא וההליכה לגינה הם מ-13 ואילך.

הילדים הגדולים מקבלים את זה שאמא בבית, או שהם מבקשים להישאר ולחגוג כי 'אמא בבית'?

"אני אמא אשכנזייה", היא צוחקת, "אצלי אין כזה דבר. מצד אחד אם ילד לא מרגיש טוב, אין לי התלבטות, אני כאן ולוקחת אותו מייד. מצד שני, לא נשארים סתם בבית".

גם הסביבה של לאה יודעת שהיא עובדת, ושהעובדה שהיא נוכחת בבית לא הופכת אותה לפנויה. "אם את רואה את עצמך כאחת שיושבת בבית ומרוויחה כמה שקלים מהצד, אז גם החברה רואה אותך כך. אני רואה את העבודה שלי כעסק, וכך הסביבה תופסת את זה".

ארגון הזמן, מספרת לאה, הוא עדיין אתגר, גם אחרי 8 שנים. "יש לי מקום מסודר לעבודה וזמן מסודר, וכשמחלקים את הזמן נכון, הדברים מסתדרים. חדר העבודה שלי נקרא 'משרד', והוא לא משמש לדברים אחרים. עד השעה 13 אני רואה את עצמי עובדת, ואחר כך אני של המשפחה". כשמשפחת אהרוני יצאה לחופשה משפחתית, לאה לקחה איתה מחשב ועבדה כי "זה עסק עצמאי". עבודה היא עבודה.

ובכל זאת, היא מרגישה טוב במקום בו היא נמצאת, ושיטת העבודה שלה מסייעת לה לנווט בלהטוטי החיים של האישה המודרנית. "לא יכולתי לגדל ילדים ולעבוד 8 שעות בחוץ והכול ביחד. כשאני נפגשת עם נשים בנות גילי ומדברים על זוגיות ופרנסה, ילדים, טיפוח עצמי ועבודה, אף אחת לא מרוצה כי היא לא עומדת בכל היעדים. אני הגעתי לאיזשהו איזון בין כל הדברים האלה".

את ממליצה לאחרים לאמץ את השיטה?

"זה לא בשביל כל אחד. אתה צריך יכולת התנעה, לבנות יעדים ולמצוא את הדרכים להשיג אותם. יש כאלה שצריכים שמישהו ידחוף או יארגן אותם".

 ולמרות שלאה מרוצה, היא רואה עצמה בעוד 10 שנים או יותר במקום אחר, עדיין לא ברור היכן, "אולי בעבודה אחרת, אולי בלימודים". עת לפנים ועת לחוץ.

 

קבוצת תמיכה לעובדות מהבית

את קבוצת הנשים בה חברה לאה אהרוני, יזמה והקימה ורה רזניק, הומאופתית קלאסית. הקבוצה שבראשה עומדת ורה מורכבת מנשים בעלות עסק עצמאי אשר נפגשות פעם בשבוע, כבר למעלה מחצי שנה. ברשימת התפוצה חברות 70 נשים, כולן דוברות אנגלית. לכל מפגש מגיעות 10-12 נשים. "קיומה של הקבוצה עבר מפה לאוזן. בקרוב נעבוד על פתיחת קבוצה כזאת לנשים עצמאיות", היא מבטיחה.

בינתיים ניהול הקבוצה הוא וולונטרי, וכל מפגש עולה לחברות 15 שקלים, שנכנסים לקופת הקבוצה. המפגש נותן גב מקצועי, טיפים וגם קשרים מקצועיים וחבריים, המהווים תחליף לחוסר באינטראקציה החברתית. "אחת החברות קוראת למפגש הזה 'זריקה של אנרגיה'", מספרת ורה. "נשים שעובדות מהבית הן מאוד בודדות. יש להן מחשב וטלפון ולפעמים פגישה עם לקוח, אבל הן לא נפגשות עם חברים". בכל שבוע יש סיעור מוחות, אחר כך אחת המשתתפות מציגה את העסק שלה ומה היא רוצה לשפר ומקבלת ייעוץ מהחברות. בהמשך הנשים מדווחות על הצלחה ביעדים שהוצבו בשבועות קודמים והמפגש נחתם ביעדי 'העזה': "מה אנחנו מעזות לעשות בשבוע הבא שיוציא אותנו מאזורי הנוחות שלנו, ועל כך אנחנו מקבלות את עידוד הקבוצה".

ורה מספרת שהקבוצה מגוונת ומורכבת מנשים כותבות, מתרגמות, אומניות, אשת נד"לן, פסיכיאטרית, אשת 'פנג שוואי' וגם מאפרת מקצועית. "יש קבוצות בהן לא יכולים להיות שני משתתפים בעלי מקצוע זהה. אצלנו אין מעמדות או תדמיות על מקצוע כזה או אחר וגם אין תחרות".

לדברי ורה, הקשרים בין הנשים מקצועיים וחבריים כאחד, נמשכים מעבר לשעות המפגש ומעניקים הפריה הדדית וסיפוק.    

ורה עצמה בחרה לעבוד מהבית לא בגלל המשפחה, אלא בשל המקצוע. קופות החולים, היא מסבירה, נוטות להעסיק הומאופתים שהם גם רופאים, ולאנשי המקצוע שלה נותר לרוב לפתוח קליניקות פרטיות.

הקליניקה של ורה נמצאת באחד מחדרי הבית, לא בזה הסמוך לדלת הראשית, למרות שהיתה מעדיפה שכך יהיה "כדי שהמטופל לא יצטרך לעבור את כל הבית", הן בשביל המטופל והן למען פרטיות המשפחה. "הבית צריך להיות מסודר תמיד", היא אומרת "ובגלל שזה בתוך ביתי הפרטי, אני מעדיפה לקבל מטופלים שהגיעו על ידי מטופלים אחרים וכך הם לא ממש זרים".

מצד שני, היא מספרת כי פתחה לאחרונה קליניקה גם באזור מרכזי יותר, ויש לה פציינטים שמעדיפים להגיע דווקא לביתה, "אולי כי זה פחות פורמלי".

סוג העבודה של ורה איננו מאפשר לה לדחוק את שעות העבודה לבוקר או לשעות הערב המאוחרות. אלו שעות שאינן נוחות עבור הציבור שאותו היא מקבלת לטיפול. אבל היא מנסה בדרכים משלה לעשות סדר. "אני מנסה לא לקבל ביום שישי ובשעות הערב. אני עושה הרבה עבודה בטלפון, מבקשת הרבה משוב, וכולם יודעים שתמיד, גם אם אני לא עונה לטלפון, אחזיר צלצול אחר כך. הם גם תמיד יכולים לשלוח לי דוא"ל או מסרון. יש כאלה שרוצים לדווח על תופעה כזו או אחרת ב-2 לפנות בוקר. באמצעים האלה, הם גם יכולים לעשות את זה.

לורה יש ילדה אחת בת 12, והיא חושבת שדווקא ככל שהילדים מתבגרים צריכים להיות איתם יותר. "בעולם אידיאלי הייתי מוסיפה דירה או חדר קטנים ליד הבית, כך שזה לא יהיה ממש בתוך הבית ובכל זאת, אני אהיה שם בשבילה".

 

לקבל השראה בבית

מקובל לחשוב שהעובדים המבולגנים ביותר הם אומנים ויוצרים. המוזה תוקפת אותם בשתיים לפנות בוקר, או בארבע אחר הצהריים או בזמן שהם מצחצחים שיניים, ואז, בפה מלא משחה, הם מתנפלים על הפסנתר או המכחול ומוציאים את 'זה' החוצה.

בפועל, מספרת סיגל אדלמן, כותבת וצלמת, מלמדת צילום אומנותי ומנחה קבוצות בפוטו תרפיה, המציאות היא אחרת. המוזה היא לא חיה טורפת, וגם אומנים יכולים לסדר להם את יום העבודה באופן כזה או אחר.

סיגל, כמו ורה, בחרה קודם את המקצוע, ומכך נגזרה זירת העבודה שלה. היא מספרת כי בשנים האחרונות, עם התקדמות הטכנולוגיה, נזקקים הצלמים לפחות שירותי חוץ של מעבדות, ולכן היא יכולה עוד יותר לעבוד מתוך ביתה, כשהיא נעזרת בתוכנות מחשב. לסיגל ילדים בטווח שבין 8 ו-15. השנה היא רכשה מחשב נייד כדי שתוכל לעבוד בסלון ולהיות לידם כשהם משחקים, וכך גם לאפשר להם להציץ בעבודותיה ולהעיר הערות. את הכתיבה היא שומרת לשעות הבוקר, אז הילדים במסגרות חינוכיות והיא נהנית משקט.

אז איך מסתדרים עם העניין הזה של המוזה?

"יש עניין של מוזה, אבל יש גם עניין של מוסר עבודה. אני מציבה לעצמי יעדים. בספר הקודם שכתבתי, קבעתי לעצמי להתקדם 4 עמודים בשבוע, וכך עשיתי. הספר הנוכחי מתעכב קצת יותר.

"השראה הוא דבר הכרחי ליוצר, אבל כך גם יכולת ארגון והעמדת לוחות זמנים, אחרת זה לא הולך. אם אומן יחליט לחכות לשעות הטובות ביותר שלו, אף אחד לא מבטיח לו שהן אכן יגיעו. אני לא קוראת לזה 'לרסן' את המוזה, אלא לתעל. אני כותבת על פתק בצד את הרעיון, וכשאני יכולה, אני מפתחת אותו".

ובכל זאת, מספרת סיגל, ההתמודדות עם הצבת לוח זמנים היא עדיין יומיומית. כבר שלוש שנים היא כותבת ספר, "ואני יודעת שאם היו סוגרים אותי באיזשהו מקום ואומרים לי לסיים תוך חודש, הייתי עושה את זה. אבל הדברים שמרגישים אותם עכשיו, כרגע - הכביסה שצריך לעשות, ההזמנות לבר מצווה של הילד, תמיד יתפסו את המקום הראשון". מצד שני, היא מוסיפה, יש דברים שצריכים להתבשל לאט כי ככה "זה נכון להם", אז לא תמיד צריך לדחוק.

את ממליצה לנשים לעבוד מהבית?

"יש משהו נורא חשוב בלצאת ונשים מרגישות את זה. לי האינטראקציה עם החוץ מאוד חשובה. מצד שני, יש כאן עניין של נוחות. בסופו של דבר קובע מה שמתאים לאישה, לגישה שלה ולמה שהיא מרגישה בו נוח".

 

עשו זאת בעצמכן

אספנו עצות מהמרואיינות לכתבה, לטובת אלה שרוצים לנסות, או אלה שכבר נמצאים בקלחת הזאת ורוצים לייעל. להלן אוסף הפנינים:

שרה פכטר: לדבר עם הילדים ולשתף אותם בבחירה של האם בעבודה מהבית. להבהיר את היתרונות והחסרונות, שיבינו שזו עבודה, ומצד שני שהאם נמצאת בבית בשבילם.

לאה אהרוני: לראות את הלקוחות לא רק כלקוחות, לבנות איתם מערכת יחסים. אם אני רואה הזדמנות עסקית שמתאימה ללקוח, או פוטנציאל חיבור בין לקוחות, אני מרימה אליהם טלפון. כך עוזרים להם בדרך וגם נותנים להם מעבר.

בנוסף, להפריד בין המשפחה והעבודה. המשרד שלי הוא רק משרד, ולא משמש לדברים אחרים.

ורה רזניק: להתחבר עם עוד חברה או שתיים ולפתוח את הבוקר בשיחת טלפון שתעניק ביטחון עצמי וכיוון ליום.

לקבוע שעות עבודה ושעות מנוחה, כי זה אחד הדברים הכי קשים ומסובכים.

לתאם ציפיות עם בני הבית ולהבהיר מה מצופה מהם ומה אופי העבודה, כדי שלא ירגישו פחות חשובים מלקוחות או פציינטים.