בשבע 340: המסע הארוך

אסתי רמתי , ז' באייר תשס"ט

אני לא יודע מה אתכם , אבל אני שונא, פשוט שונא, שמפריעים לי באמצע משחק מחשב.  גם באותו בוקר של חופש, כשהסיפור שלנו מתחיל, לא שמחתי כשקראו לי לטלפון. הייתי בשלב חמישים ושתיים במשחק 'קרב החייזרים', ובדיוק הצלחתי בעמל רב להשיג את חרב האש הגלקטית.

"כן?" עניתי בחוסר סבלנות, מצפה לשמוע את אבנר או יוסי מהכיתה, אך הקול הרועד ששמעתי לא היה מוכר. "הלו, זה דרור?" הוא שאל.

"כן, אני דרור", השבתי בנימוס למצלצל הזקן, "עם מי אני מדבר, בבקשה?"

צחקוק משונה נשמע מעברו השני של הקו. "אתה יכול לקרוא לי ישראל ישראלי", הוא אמר. "אני לא יכול לדבר איתך בטלפון, אבל אני מבקש שתפתח את הדואר האלקטרוני שלך, בסיידר? ותחפש מכתב ממני. להתראות!"

השיחה נותקה, ואני עמדתי קצת המום, מסתכל על השפופרת. "מי זה היה, ראש הממשלה?" שאלה אחותי אביטל, שיצאה מחדרה וראתה את הבעת הפנים שלי.

"לא", השבתי, "אבל זאת היתה שיחה מוזרה מאוד! מכירה איש זקן שקוראים לו ישראל ישראלי? הוא רוצה שאני אפתח את המייל. הוא טוען שהוא השאיר לי שם מכתב".

"נו, אז תפתח. למה אתה מחכה?" קראה אביטל, "אני אפילו מוכנה לנטוש את הספר שלי ולבוא לראות במה מדובר. איזה כיף! איך שאני אוהבת הרפתקאות!"

"מה את מתלהבת? זה בטח סתם חבר שעובד עלי בטלפון", אמרתי, "אבל לא אכפת לי לפתוח את המייל, שיהיה..."

ואכן, בתא הדואר חיכתה לי הודעה חדשה, וכשפתחתי אותה, זה מה שראיתי:

"דרור היקר! אתה מתבקש להיות מתחת לבניין בשעה עשר ושבע דקות בדיוק, יחד עם אחותך אביטל. הרפתקאות מופלאות מחכות לכם! אנא הצטיידו בשתייה וכריך (אפשר גם פרי).

 מוקירכם, י. ישראלי, יושב ראש עמותת עלי"ם"

"מה זה אמור להיות?" התפלאתי.

"זה נראה כמו הרפתקה!" אמרה אביטל בעיניים נוצצות "אמרתי לך! אני כבר הולכת להתארגן".

אבל אני התנגדתי. "השתגעת? אין לנו מושג מי הישראל ישראלי הזה, על עמותת עלי"ם בחיים לא שמעתי. נראה לך שאמא תרשה לנו ללכת?"

"זה בסדר", נשמע קולה של אמא מהמטבח, "אני מרשה. מר ישראלי הוא קרוב רחוק של אבא, ואני סומכת עליו לחלוטין. כבו את המחשב ובואו לכאן, כבר ארזתי לכם סנדוויצ'ים".

העניין הזה הופך ליותר ויותר מוזר, חשבתי לעצמי, בזמן ששמרתי את המשחק לפני הכיבוי. הרפתקאות זה נחמד מאוד, אבל אני לא מתכוון לאבד את חרב האש הגלקטית שלי. לקחנו את התיק שאמא ארזה לנו, וירדנו למטה.

בשעה עשר ושבע דקות בדיוק עצר לידנו ג'יפ שחור.  חלון הנהג נפתח, ואיש מבוגר עם זקן ארוך ומשקפיים חייך אלינו בחביבות. "יפה מאוד! ידעתי שתבואו..." הוא אמר בקולו הרועד, ואני מיד זיהיתי את מר ישראלי מהטלפון. "תקפצו פנימה! יש לנו הרבה מה להספיק".

"סליחה מר ישראלי, אבל אפשר לדעת לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי תוך כדי כניסה למכונית. "ואולי אפשר גם לדעת מה זה עלי"ם?" הוסיפה אביטל, והתיישבה לצידי.

"אני אתחיל עם השאלה השנייה", השיב הזקן, "על"ים זה: עמותה להכרת יפי מולדתנו, או לחילופין - עמותה לניתוק ילדים מהמחשב..." הוא צחקק "מישהו כנראה החליט שלא יזיק לכם לצאת קצת מהבית. אז קדימה! נוסעים לטייל בארץ ישראל!"