בשבע 340: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ז' באייר תשס"ט

 לזכור את החיים

עם ישראל מכור לימי זיכרון לאומיים, זאת עובדה. כל יום זיכרון נמשך כאן לפחות שבוע, כל המדיה מגויסת להקיף את הנושא מכל צדדיו, ורובנו מרותקים לתוכניות, לטקסים, לדמעות. בעיקר לדמעות. חייו של המת נעטפים עבורנו באריזה מהודרת – כולל תמונות הילדות, סיפורי הקרובים והשיר ההוא של פוליקר קו נטוי אביב גפן. אין טלנובלה שתשווה לחיים האמיתיים, למוות האמיתי. אמנם חלק מהטלנובלות גורמות לנו לרצות למות, אבל זה לא אותו הדבר.

כמי שמגיע בקביעות ללא מעט אזכרות במשך השנה, אני חש כי העיקר חסר מן הספר הדמיוני של ימי הזיכרון. בלי לזלזל בזכרו של כל נפטר, החיים הם הדבר המרכזי. ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות אומרת בדיוק את זה: אנו שואבים השראה מן החללים וממשיכים את דרכם או את חזונם. ההיצמדות שלנו למקלטים היא חיונית כל עוד אנו לומדים מסיפורי הזיכרון על עצמנו וחיינו. בכל מקרה אחר, בהנחה שלא הכרנו את המת אישית, אנחנו פשוט משקיטים את הצורך התרבותי שלנו במלודרמות קורעות לב.

 

כוכב אחד לבד מעז

"זה גועל נפש שמראים בטלוויזיה מתמודדים יהודים שצריכים לאכול נחשים, עקרבים, תולעים וג'וקים... אבותינו נשרפו באש בשביל לא לאכול חזיר, וילדיהם – בשביל לזכות בתוכנית ריאליטי – אוכלים שרצים. זה לא יתואר". את הנאום חוצב הלהבות נשא השבוע רבי אברהם קווסטלר, המוכר יותר כאברי גלעד - שדר ומגיש פופולארי בערוץ המסחרי. זוהי התבטאות חריגה במיוחד, בין היתר משום שנאמרה בתוכנית הבוקר של 'רשת' נגד תוכנית אחרת של אותו זכיין. אבל מי שעוקב אחר התהליך האישי שעובר גלעד בשנים האחרונות – כבר לא מופתע. זאת לא הפעם הראשונה שמגיעה לאיש מילה טובה, והמדור אכן מפרגן.

"אנחנו אומרים לכל הדתיים: יאללה חבר'ה, סאלאמאת, נתראה בפעם אחרת", הסביר עוד גלעד את התנגדותו לאכילת שרצים טלוויזיונית. אבל אם זהו נושא של דתיים בלבד, כיצד נסביר את התגובות האינטרנטיות הסוערות בעקבות הדברים, שבהן בטלים בשישים מתנגדיו של גלעד לעומת מצדדיו? האם רק דתיים יודעים לטקבק? ואולי גלעד מייצג אחוז גבוה באוכלוסייה, שאינו שומר מצוות אבל מכבד את המסורת ובז לשליטת המיעוט החילוני-להכעיס במדיה? אולי, לשם שינוי, הטוקבקיסט שכתב "למרות שאני אתאיסט לעולם לא אוכל חזירלמרות שאני אטאיסט אני לעולם לא אוכל חזיר" הוא באמת אתאיסט?

לא צריך להיות דתי כדי להיגעל מאכילת עקרבים ולטאות. לא חייבים לשמור מצוות כדי להסתייג מתכנים רבים נוספים העולים על מרקעינו – מיחסים בין המינים ועד יחסים בין בני אותו מין, מאלימות קשה ועד תאונות קטלניות מתועדות, משנאה כלפי ציבור מסוים ועד שנאה עצמית של היהודי והישראלי. יותר משהם מתעלמים מהציבור הדתי, מנצלים הגופים המשדרים את הפחד המשתק של המסורתיים והחילונים, אלה החוששים למחות על תכנים לא ראויים כדי לא להיחשב מיושנים וסותמי פיות. כל הכבוד לכוכב האחד שהעז, גם אם זה לא למען השם.

 

פרס עקום

כמדי שנה, כאילו היתה זו מסורת מבית סבא, גם השנה נוצרה מהומה סביב פרס ישראל. העיתון מקור-ראשון חשף ניגוד אינטרסים לכאורה בהענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה, חשיפה שלא הרשימה את שופטי בג"ץ אך הותירה טעם מר בקרב רבים. פרופ' דן כספי, למשל, הציע ב-ynet לבטל את הפרס בטענה שהמנגנון נגוע בפוליטיזציה. אני נוטה להצטרף לפרופ' כספי – גם אני מתנגד לכל טקסי פרסים שאינם מוענקים לי.

אבל גם בהנחה שפרס ישראל ישרוד כאן יותר ממדינת ישראל, עדיין ראוי לערוך בו שינויים לא מעטים, העשויים להפוך אותו למעניין יותר, משמח יותר ושערורייתי פחות. הנה מספר רעיונות שאני זורק לחלל האוויר, בתקווה שמישהו יתפוס אותם לפני שאתחרט על רובם:

פרס ישראל יחולק אך ורק לאנשים בודדים ולא לתאגידים או מוסדות.

הפרס לא יחולק לפוליטיקאים.

את ועדת הפרס יבחרו במשותף נציגים של שתי המפלגות הגדולות בקואליציה ובאופוזיציה.  

לא ייפסל זוכה משום סיבה שאינה קשורה לפרס עצמו.

יבוטל הפרס על מפעל חיים, ובמקומו יינתן פרס תחת הסעיף 'שונות'.

בשנתיים שלאחר הזכייה יצטרך הזוכה לנהוג באופן המכבד את הפרס. מי שלא ינהג כך – תוכל ועדה לשלול ממנו את הפרס גם בדיעבד (מה שטוב לתחרות מיס יוניברס, בטח טוב לנו).

הפרס עצמו לא יהיה שפיט בבג"ץ, אך הענקתו למקורבים תהיה עבירה פלילית.

בכל שנה שבה האשכנזים יהוו יותר מ-75% מהזוכים בפרס – לא ישודר הטקס בטלוויזיה.

לעולם לא יופק טקס נפרד תחת השם 'פרס ישראל VIP'.

 

המלצה אחת לסיום

דיסק חדש לעובדיה חממה, 'כשהנשמה מאירה' שמו, ובו הוא מארח פעם נוספת זמרים מוכרים מהמגזר ומחוצה לו. האמת, בתחילת ההאזנה הייתי משוכנע כי חממה עומד לרכוב על הצלחת 'אנא בכוח' שלו עד סוף כל הדורות, אבל חששי פג ככל שהדיסק הלך והתקדם. זהו אלבום יפה, מושקע ומלא נשמה, המשלב שירים מקוריים ופיוטים ותיקים, ויענג בוודאי את מי שהתרגל לסגנון האישי של חממה. בולטים בנוכחותם: 'פיוט לחתן ולכלה' עם שלמה בר ואבישי אשל ו'אירופה' עם גד אלבז ושלומי שבן.

 

יודע את מקומי

אף שאני רואה עצמי כחיית אקטואליה, אני נוטה לדלג על רוב חדשות הפלילים המתפרסמות בתקשורת. זהו מזון חדשותי שגם חיות אקטואליה לא מתקרבות אליו. אבל מששמעתי על רצח שהתבצע לאחרונה בגן דובנוב, התעורר בי עניין מיוחד. גן דובנוב היה חלק חשוב בנוף ילדותי, שנים רבות לפני שהתמלא בתינוקות ואמהותיהם, ברווקים וכלביהם ובקשישים ופיליפיניהם. כמעט שני עשורים מחיי גרתי במרחק שלושה בתים וקיוסק מהגן הציבורי בטרם שופץ.

וכך, באיחור של ימים אחדים, שמעתי על גורלה העצוב של מרגריטה קירילוב, שבמשך שנים חיה עם בעלה ובנה על ספסלים באותו גן ובמקומות סמוכים לו. את בני משפחת קירילוב ראיתי כמעט דרך קבע ליד ספריית בית אריאלה, ולעתים קרובות גם בתוכה. האב דימיטרי בעל החזות האינטלקטואלית – משהו בין אמיל זולא לד"ר יריב בן אליעזר - האם מרגריטה עם מראה האיכרה המזרח אירופית, והבן אלכסנדר יפה התואר, השתקן והרציני כקבר.

מעולם לא פתחתי עימם בשיחה, ומובן שאז לא ידעתי את שמותיהם. אבל לפני כשנה ורבע סיפרתי עליהם במדור זה. "אחת הסיבות שאני אוהב את מקום העבודה שלי, קרי הספרייה הציבורית, היא מגוון האנשים המיוחדים הבאים אליה בקביעות" כתבתי אז, "אפשר לקרוא להם חבריי לעבודה, או אולי אפילו סוג של משפחה שנייה... למשל, זוג עולים ובנם הצעיר, שאותם אני פוגש לעתים ב'ביתם' – הספסל הציבורי שמחוץ לספרייה. מעולם לא החלפתי אתם מלה, אך לא קשה להבחין כי מדובר בעולים מחבר המדינות, שבחרו או נאלצו לחיות את חייהם כהומלסים קוראי ספר".

לפני כשבועיים התפרקה המשפחה השנייה שלי, כשאלכסנדר הצעיר רצח את אמו וככל הנראה ניסה גם לרצוח את אביו. סיפורה של המשפחה התימהונית, שאכן בחרה לחיות ברחוב מסיבות אנטי-ממסדיות, נפרש בתקשורת לעין כל. אפשר לחלץ מהסיפור מלאי של תובנות מעמיקות על מוגבלות הממסד, חיי המהגרים, חוק השבות והטירוף שיכול להיגרם מקריאת ספרים מופרזת. אבל אני עדיין חושב בעיקר על גן דובנוב, הגן שבו התנדנדתי על מתקן וחצי מול בית הספר צייטלין - בין מגרש החול הענק לקיוסק של נתן. הגן שהוריי הזהירו אותי לא להסתובב בו בלילות, ושנים רבות לאחר מכן התברר לי שצדקו.