בשבע 341: הגיע הזמן להתעורר

בנימין נתניהו זקוק ללחץ ציבורי מימין כדי לעמוד מול לחצי הממשל האמריקני



עמנואל שילה , י"ג באייר תשס"ט

 

במצבים דומים בעבר, הארץ היתה גועשת. שלטים היו ניתלים, סטיקרים היו מודבקים, והפגנת מאות אלפים היתה מתקיימת בכיכר מלכי ישראל ע"ש רבין.

בעוד פחות משבועיים יוצא ראש הממשלה נתניהו לארצות הברית, שם ממתין לו מכבש לחצים מדיני שאמור להפיק מגרונו את המשפט הרה-האסון "שתי מדינות לשני עמים". ממשל אובאמה לא מהסס לאיים על ממשלת ישראל, כמעט במפורש, שאם לא תסכים למדינה פלשתינית היא תיאלץ להתמודד לבדה מול פרויקט הגרעין האיראני.

נכון להיום, קשה לזקוף לזכותה של ממשלת נתניהו אפילו החלטה אחת שיש בה כדי להחזיר קצת צבע לפרצופו הדואב והדואג של המחנה היהודי-לאומי. גם הרכב הקואליציה, חלוקת התיקים ומינויים שונים לתפקידים בכירים במשרדי הממשלה השונים לא תרמו תחושת ביטחון ורוגע. כאילו לא היה כאן מהפך שלטוני, ממשיך משרד הביטחון, על זרועותיו ושלוחותיו השונות, במדיניות היד הפתוחה כלפי הפלשתינים והיד הקשה כלפי ההתיישבות. ראש הכנסייה הקתולית מבקר בארץ וכאילו כל המדינה נפרסת כשטיח אדום לרגליו, רק שיואיל לדרוך. גם בנושא זה, כמו בעניין המדינה הפלשתינית, מתגייס נשיא המדינה פרס כדי להוביל את הקו המתרפס. חתרנים אינם מתעייפים לעולם.

ובינתיים, דממה נפלה במשרד ראש הממשלה. שם עסוקים, כך אומרים לנו, בהכנת תוכניות. תוכנית מדינית ותוכנית כלכלית. את החלל בשיח הציבורי שיוצרת שתיקת הממשלה ממלאות התבטאויות של בכירי הממשל האמריקני ונציגי מדינות זרות, הצהרות הנשיא פרס ופרשנויות ממוצא שמאלני של בכירי התקשורת הישראלית. כדי שלנתניהו יהיה כוח לעמוד מול כל זה, יש צורך בלחץ מאזן שרק ציבור נאמני ארץ ישראל יכול לספק אותו. אך את קולו של הימין, את הרעיונות שאך לאחרונה קיבלו מנדט ברור במערכת הבחירות האחרונה, כמעט שלא שומעים. האגף הימני בליכוד, שעליו דובר כה רבות, נעלם מהשיח הציבורי. בני בגין חרישי כמו בימי נבצרותו מהפוליטיקה. ציפי שומרת על דממת אלחוטובלי. עוזי לנדאו, מנהיג המורדים לשעבר, שומר על לויאליות לנתניהו. או לליברמן.

גם מועצת יש"ע, הגוף הימני-ממסדי המרכזי שבעבר ליווה כל נסיעה מהסוג הזה בהפגנת המונים, שותקת משום מה.

למעשה, העלייה המסורתית לחומש, שתתקיים השנה ביום ל"ג בעומר, היא האירוע היחיד שקורא תגר בעיתוי הנוכחי על רוח התבוסתנות המדינית האופפת אותנו. שם יזכירו לאלי ישי מש"ס, לרב הרשקוביץ מהבית היהודי ולרבים משרי וח"כי הליכוד את התחייבותם לפני הבחירות לחומש בפרט ולארץ ישראל בכלל. שם יאותתו לממשלת ישראל וגם לממשל האמריקני שמדינת ישראל היא מדינה עצמאית ושלעם ישראל יש רצון משלו. שם יצהירו כי חורבן וגלות של יהודים מארצם הם רק עניין זמני, וכי המחשבה על הקמת מדינה פלשתינית נוספת ממערב לירדן היא רעיון עוועים מעוות.

על רקע אזלת היד הכללית ורפיון הרוח, התייצבות המונים השנה בחומש ביום ל"ג בעומר היא חשובה במיוחד.

 

אימהות זו עבודה

לכאורה, למה לא לברך על החלטת בית המשפט העליון, אשר מתגמלת הורים עובדים (לאו דווקא אימהות עובדות) בהטבת מס כפיצוי על הוצאות הטיפול בילדיהם. עקרונית, כל החלטה שמפצה במשהו על ההוצאות הרבות של גידול הילדים היא רצויה. יש בכך עידוד מסוים לילודה, וגם עשיית צדק מסוים כלפי מי שתורם למדינה את המשאב היקר ביותר שלה - ילדים, אזרחים לעתיד.

זאת ועוד: העובדה שההטבה הזאת ניתנת רק בצורה של החזרי מס הכנסה, שלא כמו קצבאות הילדים המוענקות לכל מכספי הביטוח הלאומי, תמנע מצב של תמריץ נוסף לילודה בקרב אוכלוסיות שאינן נמנות על משלמי המיסים בישראל. אגב, את השיטה הזאת של תיגמול הורים באמצעות הטבות מס במקום באמצעות הגדלת קצבאות כדאי ורצוי ליישם על עוד תחומים - למשל הכרה בתשלום על חינוך ילדים בכלל, גם בגיל בי"ס יסודי ותיכון, כהוצאה לצרכי מס. השקעה עודפת בחינוך ילדים ראויה להכרה לא פחות מתרומה לכל מוסד חיוני המוכר ע"י מס הכנסה.

יחד עם זאת, צריך להזהיר מפני האווירה הציבורית האופפת את ההחלטה. הצדקת ההחלטה בנימוקים של 'קידום נשים' היא די בעייתית. מדוע? משום שרוב הנשים המקיימות את אותו אורח חיים אשר רצוי לעודד את רוב האימהות לבחור בו, ממילא לא יהנו מההטבה הזאת.

ניקח כדוגמה אם שהתחתנה בתחילת שנות העשרים לחייה ומגדלת משפחה ברוכת ילדים. היא ממילא לא תיהנה מההטבה הזאת, אלא אם ילדיה יגדלו רוב היום במוסדות, ללא יד אימהית מטפחת.

החשבון הוא פשוט: כדי לקבל החזרי מס הכנסה צריך קודם כל להיות חייב במס, כלומר להשתכר הרבה. כדי להשתכר הרבה צריך לעבוד הרבה שעות - בוודאי בשנים הראשונות, ולרוב גם לאחר מכן. אם למשפחה ברוכת ילדים נהנית כבר היום ממספר גבוה של נקודות זיכוי במס הכנסה. היא תצטרך להשתכר הרבה במיוחד עד שההטבה הזאת תוסיף לה משהו. אם היא עובדת רק חצי משרה ובשאר היום מטפחת את ביתה וילדיה, על פי רוב היא לא תיהנה מהחזר על הוצאות הטיפול בילדיה בשעות עבודה, כי בלאו הכי הכנסתה לא תגיע לכדי חובת תשלום מס הכנסה.

השאלה היא האם החברה הישראלית מעוניינת לעודד אימהות לילדים קטנים הנמסרים למטפלת לעבוד במשרה מלאה ולהשתכר עוד ועוד. אולי מבחינה כלכלית התשובה חיובית, אבל מה לגבי ערכים אחרים כמו חינוך ילדים וטיפוחם בידי הוריהם? עד כמה נבדק ברצינות המחיר שמשלמים בבריאותם הנפשית כל אותם ילדים אשר מלבד כמה שעות לפני השינה נמצאים כל הזמן שלא בקרבת הוריהם?

במבנה המשפחתי המסורתי, האם מנועה בדרך כלל מלהיות המפרנסת העיקרית משום שהיא טרודה בהריונות, בלידות ובטיפוח ילדיה. עידוד אימהות לעבוד ולהשתכר יותר באמצעות הטבות מס נוספות הוא רלוונטי בעיקר לגבי נשים שמצד אחד ממעטות ללדת ומצד שני מוכנות לפגוש את ילדיהן רק בארבע-חמש אחר הצהריים. מי שבחרה לחיות ככה, טוב ורצוי שתקבל החזרי מס על הטיפול בילדיה. גם אמהות שעובדות פחות יוכלו לפחות ליהנות ממחצית ההטבה, דרך החזרי מס שיקבלו בעליהן. אבל את השיטה ששמה את הכלכלה בראש כל השיקולים, וגורסת שיש לדחוף אימהות לעבוד במשרה מלאה, לא כדאי לאמץ.

ולא הייתי כותב את הדברים אלמלא שמעתי על גננות שנאלצות להתרות באימהות על הפרת חוק. אותן אימהות עברייניות הקדימו להוציא את ילדיהן מהגן לפני השעה שלוש וחצי אחר הצהריים, במקום שבו הונהג יום חינוך ארוך.