בשבע 341: פרץ עז של אקטיביזם

בג"ץ מחייב את המדינה להכיר בהוצאות השגחה על ילדים לצורכי מס, אבל מסרב לשמוע מה יהיו ההשלכות התקציביות של ההחלטה. ניכרת מבוכתם של השופטים מהעובדה שהנהנים יהיו בעיקר בעלי הכנסות גבוהות.

יאיר שפירא , י"ג באייר תשס"ט

מנכ"ל משרד האוצר, ירום אריאב, ביקש להופיע לפני שופטי בית המשפט העליון ולתנות את צרותיו התקציביות. בהודעה שנשלחה לשופטים ביקש הפקיד הבכיר להבהיר בבית המשפט מה תהיינה ההשלכות הכלכליות של ההחלטה לחייב את המדינה להכיר לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים. השופטים סרבו. אחרי הכול, גם הם הבינו כי התייצבות אריאב בבית המשפט נועדה פחות כדי להכניסם בפרטי בניית התקציב והתוכניות הכלכליות השונות, ויותר כדי להדגיש עד כמה אבסורדי המצב בו בית המשפט הופך אדון לניהול המדינה.

המסר ששלחה המדינה בבקשתה הוא מובן וצודק: אם השופטים רוצים לנהל חלק מתקציב המדינה, יתכבדו לקחת אחריות כלכלית כוללת. השופטת מרים נאור, אחת מתוך הרכב של חמישה שופטים שדן בעניין, הצליחה להחמיץ את המסר. בעוד שאר השופטים מתעלמים מהפרובוקציה, נאור נימקה את סירוב השופטים לשמוע את אריאב בטענה שתפקידה הוא לעשות צדק, יעלה כמה שיעלה. טענה שהיא אולי תמצית הווייתו של בית המשפט העליון בדור האחרון.

המשמעות הכלכלית של פסק הדין מוטלת בספק. חלק ניכר מאוד מהמסגרות הטיפוליות, בעיקר בגיל הינקות, עובד ללא דיווח לרשויות המס, וככל הנראה לא ישנה את אורחותיו בעקבות פסק הדין. רוב השכירים אינם מגישים דו"חות למס הכנסה, וממילא לא יוכלו לקזז את הוצאות הטיפול בילדים. פסק הדין מכיר רק בהוצאה הנוגעת לשמירה על ילדים, ללא כל ערך מוסף של העשרה - מה שפותח פתח לרשויות המס להכרה חלקית מאוד בהוצאות. אך בראש ובראשונה מדובר בפסק דין שבמהותו הוא פרשנות על חוקי המס. תיקון קטן בחוק, וכל פסק הדין מתאדה ואיננו. הממשלה והכנסת לא יעזו לעשות זאת בפירוש, מפחד תדמיתם בתקשורת. אך שר האוצר כבר רמז על חקיקה ה'מסדירה' את הנושא. סביר להניח שמסדירה אותו בצורה כזו שלא תכביד יותר מדי על גביית המיסים המתוכננת.

 

הזכות להגשמה עצמית

גם אם פסק הדין לא זיכה אותנו ברווחה כלכלית, הרי שלפחות זכינו בהצצה למורשתו הבעייתית של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. פסק הדין היה אומנם טכני במהותו, אך רוח האקטיביזם השיפוטי השתוללה בו שלא לצורך, לא פעם בצורה מביכה. דרך משל, התבשרנו מפי שניים משופטי ההרכב כי זכות חדשה נולדה בישראל במזל טוב - הזכות להגשמה עצמית. לאחר שזו קיבלה הכרה בפסק דין של בית המשפט העליון, ניתן רק לדמיין את העילות היצירתיות לעתירות שעוד יונחו על שולחן בג"ץ בשנים הקרובות. 

גם הצדק החלוקתי, מיני-קומוניזם בתחפושת המנסה לאחרונה נואשות לקבל הכרה משפטית, הרים את ראשו. מכיוון שיישום פסק הדין ישרת במובהק אך ורק את העשירונים העליונים, הרי שהשופטים הובכו אל מול הרטוריקה החברתית האופנתית כל כך בתקשורת, וממילא גם באולמות בית המשפט העליון. מעט מהשופטים כתבו ביושר שאין זה בכוחם לכוון את פסיקותיהם כך שיצומצמו פערים כלכליים, אך מיהרו גם לקרוא לממשלה למצוא דרכים לסבסד את השמירה על הילדים גם בעשירונים הנמוכים יותר. אחרים התווכחו עם הטענה שהפסיקה משרתת רק את בעלי האמצעים, תוך שהם חושפים באופן משעשע את העובדה שהם פשוט אינם מודעים למציאות הכלכלית של העשירונים הנמוכים במדינה. 

אפילו זכויות הילד ניעורו, כאשר בפסק דין מבולבל במיוחד התלבטה השופטת ארבל בין הרחבה עצומה של פסק הדין והכרה לצורכי מס גם בקייטנות ובחוגים אחה"צ, ובין ההבנה כי אולי טוב לצמצם דווקא את האפשרות של הורים לעבוד לאין קץ, ולאפשר להם לגדל מעט את ילדיהם.

שופטי ישראל מוזמנים ליטול לידיהם את פסק דינם, לעיין בו, ולהבין כי הנהגה בכלל והנהגה כלכלית בפרט הם עניין חמקמק מכדי שלחמישה מלומדים תהיה בו מילה אחרונה.

 

זכויות היוצרים של הב"ח

עיתון 'יום ליום', השבועון המזוהה עם תנועת ש"ס, פרסם לפני כמעט שנתיים סקירה על נושא ההיפנוזה לאור ההלכה. בין השאר הוא עימת תפיסות תורניות של הנושא מול תפיסות מדעיות מודרניות. לצורך העניין הובאו בכתבה ציטוטים נרחבים מהאתר להיפנוזה רפואית, שמנהלו הוא ד"ר אברהם הירשפלד. בתחתית כל עמוד מעמודיו הקפיד האתר לציין כי "כל הזכויות שמורות - ד"ר אברהם הירשפלד". אנשי 'יום ליום' לא ביקשו את רשותו של הירשפלד לצטט מאתרו. הם גם לא ציינו את שמו בכתבה, אלא הסתפקו בקרדיט מוטעה למרכז להיפנוזה ישראלית. כאשר פנה אליהם עורך דינו של הירשפלד, מיהרו אנשי 'יום ליום' לתקן, ופרסמו הבהרה בה ציינו את שמו המלא של הדוקטור ואת שמו הנכון של המרכז שבראשו הוא עומד. אלא שההבהרה לא הפיסה את דעתו של הירשפלד, והוא תבע בבית המשפט פיצויים על הפרת זכויות יוצרים.

נחום שטרנליכט, שופט בית משפט השלום בפתח תקווה, דחה את התביעה. ראשית, הוא קבע כי אנשי 'יום ליום' לא ביקשו לגזול את פרי עטו של הירשפלד. טעותם נעשתה בתום לב, והם מיהרו לתקן אותה. השופט גם קבע כי ציטוט שכזה מפרי עבודתו של אדם אינו מצריך קבלת אישורו, שכן החוק מתיר לעשות זאת לצורך "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית".

לא נחה דעתו של השופט שטרנליכט עד שהביא סימוכין גם מהמשפט העברי. השופט הביא קטע מהסכמתו של רבי יחזקאל סג"ל לנדאו, ה'נודע ביהודה', לספר 'תשובות הב"ח החדשות'. בהסכמה מתרה ה'נודע ביהודה' מפני הפרת זכותו של המחבר על חיבורו והדפסת הספר ללא רשות המחבר. אך הוא מסייג את דבריו ומציין כי "יצא מכלל האיסור הזה אם איזה חכם מחכמי הדור יביא איזה תשובה מתשובות הנ"ל תוך חידושיו לצורך איזה פלפול, לבנות או לסתור או להביא ראיה מדבריהם. והחכם הזה (כאשר) יבוא להדפיס חידושיו, יוכל להביא מתשובות הנ"ל כפי הצריך לפלפולו".

השופט שטרנליכט לא שכח להזכיר, במדויק כמובן, מניין הובאה לידיעתו אותה מובאה - ספרו של פרופסור נחום רקובר.