בשבע 341: אשל השומרון

ד"ר גדי אשל דאג לצבוע בכתום את בריכת המים ביישוב החרב חומש, במבצע שיצר את הסמל הבולט ביותר בשטח של רעיון השיבה לחומש תחילה. בפעילותו מאז הסכמי אוסלו הוא השאיר את חותמו באוהל המחאה של ההתיישבות העובדת

עפרה לקס , י"ג באייר תשס"ט

השיחה עם ד"ר גדי אשל טובלת בקודש: פסוקים מן התורה, ציטוטים ממרחבי התנ"ך ומאמרי חז"ל. המושג ציוני-אמוני, בעזרתו הוא מגדיר את עצמו, יכול להתפרש אצל רבים כציוני-דתי מורחב, אבל אצלו מקבל הביטוי לבוש אחר. כשהוא אומר 'אמוני' הוא מתכוון למי שמאמין שההתיישבות והציונות הן חלק מהיהדות ומגאולת הארץ הזאת. הוא, למשל, גלוי ראש, אך מלא כרימון בתוכן ובמעשים.

אשל, המתגורר ביישוב נופית בצפון הארץ, הוא דמות מוכרת בפעילות למען ארץ ישראל. כבר למעלה מ-15 שנים הוא פועל למען יהודה שומרון וחבל עזה: כותב, מכנס, מנסח, מטפס ומפקד על כוחות בדרך לחומש.

בכל השנים הללו הוא היה חבר בכמה גופים, כל אחד מהם קילף עוד שכבה מתמימותו. היום, חמוש בריאליזם מבוסס פוליטיקה, הוא כמעט משוכנע שחומש תיבנה ותיכונן במהרה בימנו. 

 

בהשראת ישראל אלדד

גדי אשל נולד שנה לפני המדינה בקרית חיים הצפונית. הקריה היתה אז "אורים ותומים לחלוציות וציונות", כהגדרתו. הוא היה חניך התנועה המאוחדת וכמעט שהדריך את בוגי יעלון, שהיה בן היישוב ועשה מסלול דומה. אשל עוד "הספיק" את ששת הימים, במסגרתה שימש כקצין בגזרה הדרומית. לאחר השחרור למד בטכניון מה שהיום נקרא 'הנדסת תעשייה וניהול' והחל לעבוד ברפא"ל. בחברה הביטחונית עבד במשך חצי יובל שנים תוך שהוא ממלא תפקידים מגוונים. תוך כדי הוא סיים תואר שני וגם שלישי, ולא פסח על גיוס בן תשעה חודשים סביב מלחמת יום כיפור. בתום השנים ברפא"ל הקים חברה לניהול מידע הנדסי ומערכות מידע. במקביל הוא מרצה בטכניון.

אשל הושפע עמוקות מפרופ' ישראל אלדד, אליו נחשף בהיותו בשנה ד' בטכניון. "יום אחד החליטו בטכניון שלא טוב לייצר טכנולוגים נטו, והכניסו לימודי מקצועות הומאניים עם מיטב המרצים. הם לא הכניסו את השיעורים האלה לניקוד של התואר, אבל היה צריך לעבור בחינה".

כדרכם של סטודנטים, כרתו התלמידים ברית בניהם. כולם נעדרו, ורק אחד נשלח לגוב ההרצאות כדי לסכם עבור כל הסטודנטים את ההרצאות, תמורת תשלום סמלי. הסטודנט הזה היה גדי אשל, והקורס הראשון אליו נכנס עסק בנושא השואה וניתן מפיו של פרופ' אלדד. "מי שהיה שם הרגיש את התהליך של השואה כדבר מוחשי. זו היתה חוויה בלתי רגילה". אשל נשאר גם להרצאה השנייה למרות שלא היה רשום, והמשיך להגיע להרצאותיו של אלדד גם אחרי שסיים את הלימודים. הוא נהג להסיע את אלדד בתום הלימודים לתחנת הרכבת, וגם בדרך ספג מידע. "הוא לא הרגיש בכלל שהשיעור נגמר. הוא היה ממשיך להרצות עם כל המאמץ שהיה כרוך בזה, והוא סיפר דברים מדהימים".

בלבו של אשל נחקק במיוחד סיפור שסיפר לו הפרופסור בשנת 76', שנה לפני המהפך השלטוני. היה זה סיפור על בגין ועליו בימי מעצרם על ידי הסובייטים. "בשלב מסוים הגיעו הרוסים למסקנה שעדיף לשחרר אותם, כי הוא ובגין יעשו יותר צרות לבריטים. פתאום, בבת אחת, לא היו שומרים. אלדד אמר אז לבגין 'אין שומרים, בוא נברח, חבל על הזמן'. אבל בגין, ששיחק שח עם השומר האחרון, השיב: 'ג'נטלמן לא מפסיק משחק שח באמצע'. המסקנה של אלדד היתה שהאיש הזה מלא הבלים, שאי אפשר לסמוך עליו, ובשביל עניינים של כבוד מזויף הוא מוכן למכור את הדבר עצמו.  

"היה ברור שאלדד צודק", אומר אשל, "והיו דוגמאות נוספות לכך. ראינו את זה בכל ההתנהלות שלו בנושא סיני - מהרגע שהוא אמר שהוא הולך להיות חבר במושב נאות סיני ועד הרגע שהוא מסר את כל סיני בלילה אחד. כולנו היינו אז בשוק, חלק מהאנשים חשבו שזה תרגיל מבריק. כמו שקרה גם עם אריאל שרון וההתנתקות".

אשל לא הצטרף למוחים נגד פינוי סיני. הוא מסביר שילדי קריית חיים אמנם גודלו על ברכי האידיאולוגיה שיישוב הארץ הוא המטרה ושיהדות היא חלק בלתי נפרד מהציונות, אבל כל מי שעבד ברפא"ל האמין שהשלטון יודע מה הוא עושה ושבעבודתו המסורה הוא נותן את חלקו. "לאט לאט התרפאנו מההנחה המוטעית הזאת" אומר אשל.  

 

האוהל בכפר יהושע

מה שגרם לאשל לקום ולעשות מעשה היו הסכמי אוסלו, וליתר דיוק - הרצח הנורא של מרדכי לפיד ובנו שלום מספר חודשים אחר כך, בכסלו תשנ"ד, בפתחה של קרית ארבע. היריות שנורו על האב ובנו הותירו את 13 ילדיו הנותרים של לפיד יתומים מאב ושכולים מאח, ואת אימם אלמנה ושכולה. אשל נסע לנחם אבלים, ופגש שם אנשים נוספים שהזדעזעו מן הרצח. "אז התחילו הרציחות כביטוי לתהליך השלום. הכול היה נראה לי חסר היגיון לחלוטין, כאילו אחז טירוף את ההנהגה".

אחרי המפגש עם אנשים נוספים שאיכפת להם, הצטרף אשל להקמת אוהל המחאה בכפר יהושע.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, רוב הסביבה המיידית של אשל, המשפחה וחברים ביישוב ובעבודה, אחזו בדעות שלו. הם רק לא ידעו איך והאם לתרגם אותן למעשה. "חיפשנו אנשים שקרובים לעמדה שלנו ומוכנים לצאת מהשבלול ולעשות את מה שמעולם לא עשינו - לצאת עם שלט להפגנה. המעשה הזה היה נראה מנותק לחלוטין, כי בעצם מה זה קשור אלינו? אנחנו אנשי מעשה". ובכל זאת, עד מהרה נמצאו האנשים והוקם האוהל בין צומת 'התשבי' לצומת 'השומרים', על אדמתו של דוד כנעני. לפרויקט היו שותפים חקלאים רבים מיישובי עמק יזרעאל והסביבה, אבל גם בעלי מקצועות אחרים, בהם פרופסורים בטכניון ואנשי הייטק. היו שם דתיים וחילוניים במרכאות, כהגדרת אשל, והמקום היווה אבן שואבת לכל הפעילות למען ארץ ישראל בצפון.

הפעילות באוהל כפר יהושע התמידה במשך שנתיים - 24 שעות ביממה של חלוקת חומר, העמדת שלטים, דיונים ופעילות. בגלל המיקום המרכזי שלו, עברו באוהל ישראלים רבים שנסעו צפונה, וביקרו בו בכירי המחנה הלאומי. גנדי היה שם כמה פעמים, וגם נתניהו. "זו היתה יצירה של משהו חדש. לא ידעו איך לאכול את זה. אני לא זוכר שדיווחו על זה מי יודע מה בתקשורת, אבל בצפון זה עשה משהו".

הפרויקט דרש מסירות, אומר אשל ומתאר: "היינו עושים תורנויות מסביב לשעון. אני בדיוק הקמתי אז את החברה שלי. אם היתה לי תורנות בשעות 3-6 בבוקר, הייתי מסיים את התורנות והולך לעבודה. הבת שלי היתה אז אלופת הארץ בשחייה, אז לפעמים הייתי צריך לקחת אותה גם לאימון בנהלל. זה היה סדר יום שלא בחרנו בו, חיינו אותו.

"אם היו נשים הן היו שומרות בזוגות. ניסו לשרוף לנו את האוהל 10 פעמים, הכניסו לגנרטור שלו סוכר. אם היו לילות גשומים ואנשים נכנסו לישון בתוך האוהל ולא ממש שמרו, אז מישהו מהשמאלנים ניסה להרוס".

מהשמאלנים או מהערבים?

"שמאלנים. הערבים היו בסדר. היו כמה דרוזים שהיו שותפים בתורנויות באוהל שלנו. היה אפילו בדואי אחד שאחרי השחרור שלו מהצבא הגיע לאוהל כפעיל".

שמאלנים הוא אישום אוטומטי מידי, לא?

"או שמאלנים או אגף הביצוע שלהם בשב"כ. אין לנו שום ספק בזה. עברו אצלנו כל מיני טיפוסים חשודים. אחד אני זוכר במפורש. הוא סיפר שהוא מ'הזורע', עובד באבוקדו בקיבוץ והוא רוצה לעזוב. בדקנו וגילינו שהנ"ל בכלל לא מהקיבוץ והבנו את העסק. אז לא חשבנו כמובן שהשב"כ יפעל נגדנו. אנחנו הרי היסוד של הארץ. לאט לאט הגיעה ההתפכחות".

"היתה לנו אז תמימות לחשוב שהפגנה כזאת תשנה את המציאות, שאי אפשר יהיה להתעלם מזה. הלימוד מהפעילות הזאת הוא חלק ממה שהוביל למעשה השונה ב'חומש תחילה'".

אתה מספר על קבוצה של חילונים אידיאולוגים למען הארץ. בעבר היו הרבה כאלה, היכן הם היום?

"אני לא מחדש בזה כלום. ברור לי שהציונות האמיתית מוצאה מן היהדות, והיא חלק טבעי ואפילו הכרחי שלה. לפני קום המדינה, מי שהיה לו את הכוח לקום ולמרוד כדי לעשות מעשה כרך בזה את המרידה בסמכות הרבנית, והלך עם זה רחוק. אבל אני רואה את המחנות משלימים אחד את השני, ולכן אני רואה את עצמי כיהודי כללי".

בזמן הקמת מאהל המחאה אשל לא היה מעורב פוליטית. אבל הפעילות למען ארץ ישראל פתחה בו את הערוץ הזה, והוא היה בין מייסדי חי"ל - הגוף שראשי התיבות שלו הן 'חוסן יהודי לישראל', ולא 'חילוניים תומכי מפד"ל' כפי שנהוג לחשוב.

"רצינו לפעול למען ארץ ישראל. הזדהינו עם יש"ע, וחשבנו שמי שמייצג אותה הכי טוב זה המפד"ל. לאף אחד מאיתנו לא היו יומרות פוליטיות. החלטנו להיות גוף תומך".

 

שיעור בפוליטיקה

בבחירות של תשנ"ו, לראשונה לאחר 15 שנה ובשיא חד פעמי שלא חזר על עצמו בכל מערכות הבחירות הבאות, זכתה המפד"ל בתשעה מנדטים. לפי אשל, הניתוח של מוצא המצביעים הראה ששני מנדטים הגיעו מיהודים שאינם דתיים-לאומיים קלאסיים. קדמה לכך עבודה רבה. רבה מאוד.

"כל התעמולה של המפד"ל היתה אז מבוססת 'חי"ל'. עשינו עבודה מסביב לשעון ולא כקלישאה. הוצאנו חוברת בה תמכו במפד"ל 80 איש מכל שדרות הציבור, חלק גדול מהם היו חברים שלי מרפא"ל ומחברות הבת שהחלו לנבוט אז. עבדנו בצורה מטורפת: פגישות, חוגי בית, אנשים עשו הכול".

החי"לניקים עבדו ללא תמורה כספית וגם ללא מטרות רווח פוליטיות. אבל הם רצו להיות שותפים בהנהגה, בהובלה, בהתוויית המדיניות, כיאה לגוף שהתקבל בזרועות פתוחות והביא תוצאות. השאיפות האלה לא היו מקובלות על המר ז"ל וחבריו, והחוויות שאשל אסף מהמפד"ל גרמו לו לעלות עוד כמה שלבים בסולם ההתפכחות.

הוא מספר בחיוך על נסיעה שלו ושל פרופ' גבי קוונצל, חברו ושותפו לדרך, למשרדי המפד"ל בתל אביב, כמה ימים אחרי הבחירות. "זה היה יום של חמסין. היו שם מאות אנשים שצבאו על הדלת, ובחדר קטן ישבו המר, נחום לנגנטל ועוד כמה מראשי המפלגה. בכל פעם נכנס מישהו לחדר ומישהו אחר יצא ממנו. ניסינו להיכנס, אבל אנשים צעקו עלינו 'היי, יש תור!'. כשלנגנטל יצא מהחדר נופפנו לו והוא אמר לנו להיכנס. היה אז חום מטורף ולא היה מזגן. המר, שהיה אחרי התקפת לב, היה מותש. הוא שאל: 'טוב, מה אתם רוצים?'. הכנתי עמוד כתוב. בין היתר רצינו להקים מוסד שנקרא 'יהדות מאז ולתמיד' שיעביר יהדות חווייתית לעולם החילוני. גם רצינו השפעה במשרד החינוך כדי להקים מינהל לחינוך מורשתי עבור החינוך הכללי. המר הסתכל עלינו ועל לנגנטל - הוא לא הבין מה זה קשור לכל ההמולה. הוא שלח אותנו לדבר עם לנגנטל בחדר קטן אחר. כשנכנסנו לשם הוא הסביר לנו ש'כאן מדברים על ג'ובים'. זו היתה מכה של מציאות".

הסכם חברון של בנימין נתניהו זימן לאשל חוויה מכוננת נוספת באקדמיה לפוליטיקה. "הסתבר שלמפד"ל לא היתה שום כוונה לעשות מהפכה אמיתית, לסובב את הגלגל מאוסלו על כל המשמעויות". בימים שבהם חתם נתניהו על ההסכם, התכנסו ראשי המפד"ל לדון בו. היה זה שולחן ארוך אליו ישבו 30 איש, מתאר אשל. "היה שם רעש. שלושים איש דיברו ונכנסו אחד לדברי השני. אבל כשהמר שמע מקצה השולחן את אחד האנשים בצד השני אומר שצריך להחליט, הוא קפץ מהצד האחד לצד השני כנשוך נחש ואמר: "להחליט?! מה פתאום! לדבר כן...". אז הבנו וגם אחר כך, מכל מיני הקשרים, את כוונת המפד"ל".

בעקבות אי שיתוף הפעולה של המפד"ל עם חי"ל, ובעצם חוסר הרצון של עסקניה ומנהיגיה דאז לצאת מהקופסה לכיוון של הכלת הציוניים הימניים שאינם חובשי כיפה, החל אשל להיות פעיל בליכוד. את תשנ"ו הוא מתאר כפספוס, ועד היום הוא חושב שמי שצריך ליטול את שרביט ההנהגה במדינה הזאת היא מפלגה ציונית-אמונית מאוחדת - "זה רעיון שאני מחויב לו".

המצב בסקטור הדתי-לאומי קשה. הרי הניסיון לעשות איחוד לא צלח. האם מגזר כזה יכול להוביל?

"אני מסכים איתך שיש כשל מובנה בתוך הציבור הזה כשהדברים מגיעים לנושא של אחדות אמיתית. מה מעלים על נס במגזר הזה? מעמד הר סיני - כאיש אחד בלב אחד. לכאורה זה לא כזה ביג דיל. למה זה הנס הכי גדול? כן, זה נס".

אשל מביא דוגמה להתנהלות נכונה מהעולם הפוליטי האמריקני: "כל הכוח של ארה"ב זה המשמעת. מתוך ראייה יותר מרחיקת לכת, כל אחד מקבל על עצמו את הדין תוך תשלום כל הקנסות העצמיים. פה כל אחד יודע מה הכי טוב לעם היהודי. זו בעיה בכל העם שלנו, אבל אני לא חושב שזה מאובחן גנטית במגזר הדתי לאומי יותר מאשר אצל אחרים. תראי מה עשו החרדים למאיר פרוש בירושלים".

נראה שלא קל לציונות הדתית לשלב חילוניים בהנהגה.

"היום זה הכרח. גם באוהל המחאה וגם בפעילות של 'מטה צפון', שיתוף הפעולה בין חילונים לדתיים היה טבעי ומונחה מטרה, ואני חושב זה היה הדבר הגדול".

לדברי אשל, איש לא יכול היום לדעת כמה אנשים נטולי כיפות גשמיות אבל ימניים מסתובבים בארץ הזאת, משום שאין אלטרנטיבה אמיתית וטובה להנהגה. מבחינתו, הציבור הימני-חילוני צריך "לצאת מהקליפה ולעשות. אף אחד לא יאפשר לו, צריך פשוט לקום ולקחת".

הוא אמנם פעיל בליכוד ואפילו יו"ר סניף וחבר הנהלת לשכה, אבל בליבו הוא מאמין שהליכוד הוא ימין תשתיתי. "על גביו צריך שמישהו ייקח את ההגה ויוביל".

 

מנטאליות של מגרשים

בחודש האחרון שלפני העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון עבר ד"ר אשל להתגורר בחומש. כאחד מראשי 'מטה צפון', שחבר אחר כך לפעילות 'המטה המשותף', הוא היה אחד מאמרגני פעולות מחאה של מאות פעילים. הגזרה של 'מטה צפון' היתה יישובי צפון השומרון. "השתדלנו לייצר התנגדות. ההנחה שלנו היתה שנוכל לרכז אלפי בני אדם באזורי עימות, ובעירבוב שייווצר, החיילים, שהם עצמנו ובשרנו, יאבדו את המסגרת ואת הלכידות ואנחנו נוכל לפרק את המעשה".

ההתפכחות של אשל מן האשליה הזאת הגיעה בצעדה מנתיבות לכפר מימון, במפגש עם שרשרת של חיילים משולבי ידיים בצומת עוזה.  

"הגענו באלפים. מולי עמדו חיילי קורס מ"כים. ניסינו לדחוף אותם, אבל הם לא פתחו את הידיים. לכל 8-10 חיילים היה מ"כ שנתן מים ומצופים. הם עמדו עם העיניים למעלה. חבר'ה שלנו, בנים שלנו, אנחנו. מוטי יוגב, שהיה ראש מטה אוגדת עזה, דיבר כל הזמן על ההכנה המנטאלית שהם עוברים, אבל לא הבנו עד איפה זה מגיע. שם הבנתי שזה לא יילך".

אם גדי אשל היה אז בקורס מכ"ים, חלק מהשרשרת הזאת, גם אתה היית נוהג כמו החיילים?

"בראיונות שהיו לנו עם החבר'ה הטובים ביותר, הבנו שזה מסדרון צר שאין לך אפשרות לצאת ממנו, לא לימין ולא לשמאל".

הראיונות עליהם מדבר אשל נעשו במסגרת חקר ההכנה המנטאלית של צה"ל להתנתקות. מדובר בתהליך שפעל במשך 18 חודשים במטרה לנתק את החיילים רגשית מהאזרחים, ממעשה העקירה ומהעובדה שלא לשם כך הם התגייסו. אשל היה ממובילי המחקר יחד עם צוות לא גדול של מתנדבים, והתוצאות כואבות.

הצוות ראיין חיילים ומגורשים, השתמש בכתבות, בחומרים מקצועיים ובחומרים פנימיים של צה"ל. הוא רצה לדעת כיצד קרה שהחיילים התעלמו מתחנוני הציבור והיו מוכנים לעשות דברים בניגוד לצו מצפונם. איך הובלו  החיילים לבצע מעשים שלאחר מכן גרמו להם לסיוטים ולטראומה. כיצד ניצלו פסיכולוגים את ההזדמנות להפוך את הצבא לפוסט-מודרני, וכיצד שתק הממסד הפסיכולוגי שמסביב.

על כריכת המחקר המקיף תמונה קשה: נערה מתחננת בדמעות לפני חייל, שמבטו האטום מוסט בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה. אשל מסביר שלחיילם היתה תרגולת ספציפית מאוד שנקראה 'הסטת מבט'. כשמגיע אליך אזרח בוכה, הבט למעלה בזוית. החייל הצייתן מימש את שהתאמן עליו. הוא בוודאי זכאי לצל"ש.

למרות היקף המחקר, לא היה הרבה מה לעשות איתו באפיק המשפטי. רק להתריע על הדברים ציבורית.

להבנתך, צה"ל נמצא היום בתהליך שיקום?

"הצבא השתקם במידה רבה. 'עופרת יצוקה' היתה אנטי-תזה למלחמת לבנון השנייה. זה לא אומר שאין חלק בצה"ל שלא ממשיך בדרך הפוליטית הנלוזה שלו. אבל צה"ל כלוחם הגיע למסקנה שאם לוקחים ממנו את רוחו וייעודו ללחום למען ניצחון, זה ימוטט אותו".

אם תהיה היום עקירה ב' - צה"ל יפעל שוב באותה דרך?

"צה"ל זה מפקדי צה"ל והדבר תלוי בהם. הם צריכים לשדר לדרג המדיני שזה לא תפקידם, כמו שאמנון שחק שידר לנתניהו ב-96', כשהוא רצה לדכא את מהומות מנהרת הכותל בכוח, שאם הוא יורה לעשות את זה לא יהיה לו צבא".

 

במעלה ההר

בלוח השנה הקטן שעיצב לעצמו ד"ר גדי אשל בעזרת תוכנה אינטרנטית, יש תמונה שמחולקת לשש משבצות. חמישה נכדים יש לו, לאשל. המשבצת השישית מוקדשת לבייבי אחר, אותו הוא מטפח בתשומת לב ובהשקעה רבה כבר למעלה משנתיים וחצי: מטה 'חומש תחילה', שהוא פעיל מרכזי בו.

הבריכה הכתומה בחומש נצבעה ביוזמתו (ובבחירה דקדקנית שלו את הגוון), והוא יזם גם את הקמת 'חומה ומגדל' בחומש. כשהוא מדבר על הפעולות האלה מזכיר אשל בקול סדוק את עידודי זולדן הי"ד: "הוא היה למ"ד-וא"וניק אמיתי. אישיות שקשה לתאר. רק בשבילו היה שווה לבוא למטה 'חומש תחילה' ולהיות מעורב. הוא היה בחור עם ידע עצום שיכול היה להיות רב, ובמקום זה הלך להיות פועל בניין ועבד בזה פיזית.  בכל ישיבות המטה הוא היה יושב יחף, בצד, שותק. הוא רק היה שואל 'מה המשימה' או 'מי צריך לדאוג לשמירה'. כשהאדם הזה היה מקבל הודעה בשעה 2 בלילה שיש בעיה עם השמירה, הוא לא היה שואל פעמיים ורץ ברכב או ברגל משכונת מגורשי חומש בשבי חברון עד לחומש למעלה כדי לשמור או לארגן את השמירה. לא היה בו שום חיפוש של נוחות או תועלת אישית. הכול קודש למטרה. תמיד אומרים על נופלים על קידוש ה' דברים כאלה, אבל את אותן המילים הייתי אומר עליו אילו היה חי בינינו, הלוואי".

מתוך חוסר רצון בולט להתחשבנויות וקרדיטים אשל לא נכנס לסיפור ההקמה של 'חומש תחילה'. הוא כן מתאר את הרוח: "זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. כולם היו שפוכים מכל הסיבות שבעולם, ולא היה נראה שמי שאחראי על הכשל הזה ייתן את הדין. הגענו למסקנה, כל החבורה, שבלי תיקון של ההתנתקות אנחנו נידונו לכיליון, פשוטו כמשמעו. בזמן שכולם דיברו באיזה קצב להחריב את כל היישוב היהודי, החלטנו לעשות את ההיפך ולחזור לחומש. לפני כן ניסו כמה חבר'ה להגיע לחומש וראו שזה אפשרי".

נראה שבמטה 'חומש תחילה' מוצא אשל תיקון לליקויים שהיו בגופים בהם הוא היה חבר עד כה. המטה מאגד ארגונים רבים שלמען המטרה מוותרים על הייחודיות שלהם ובעיקר על האגו, ובנוסף קיים הפן המעשי. הפעילות מכוונת מטרה מוגדרת, ואם מבטיחים דבר מה - מבצעים אותו, בלי להתחשב בכמות העבודה שנדרשת לפני ולכמה סבלנות זקוקים תוך כדי.  

"המעשה הראשון היה עלייה לחומש בחנוכה. רצינו לרכז את כל האנשים שהיו מדוכאים, וזה היה קשה. באופן מפתיע הצלחנו להביא אלף איש. היו לנו משימות, עשינו הטעיות לצבא. בסופו של דבר הגענו ליעד. צה"ל שלח אוטובוסים להוריד אותנו".

בכל מבצע הבטיחו המארגנים לעצמם שתהיה עליית מדרגה. השלב הבא היה בפסח. אז היעד היה שהייה של יומיים במקום. "צה"ל מנע העברה של מזון בפסח. אנחנו הבאנו אותו למקום על גבי פרדות ובכל מיני מסלולים שהם לא חשבו עליהם. אנשים עלו למעלה 11 ק"מ וירדו למטה שוב להביא אוכל על הגב".

בעזרת פקודות מבצע, עתודות ושוב הטעיות "הצלחנו בול. היינו שם 48 שעות עד הפינוי".

לא מוזר לך לאגף את הצבא שלך?

"לא. אחרי שהתפכחנו הבנו שכך צריך לעבוד. זה לא ניצחון על הצבא, זה ניצחון על מי שגנב לנו את הצבא. יש לי כרגע בן בצבא וילדים במילואים, והיו לי שני ילדים במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה. הצבא זה אנחנו. חובה עלינו להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולתפקוד". 

ביום העצמאות של שנת תשס"ז הייתה עלייה גדולה לחומש, בה השתתפו כ-15 אלף איש. במטה החליטו שהם לא מבקשים את אישורו של צה"ל, כי "לא צריך לבקש אישור לעלות למקום בארץ ישראל", הוא אומר ורומז לקו פעילות אחר מזה של מועצת יש"ע.

הפרויקט הבא היה עלייה למקום בחודש אב. "אז אמרנו שנתחיל לבנות את המקום. בעלייה הזאת היו מעשי הטעייה והונאה אסטרטגיים. הם ישבו לנו על הטלפונים והאס-אם-אסים".

הדברים נשמעים בשמיעה ראשונה כמעט מופרכים. אך כששומעים מאשל באלו אמצעים טכנולוגיים משתמש צה"ל כדי למגר את העליות (מזל"טים, מסוקים, רכבים, מכשירי קשר משוכללים וכמובן כוח אדם), גם הקביעה הזאת מתקבלת על הדעת. במיוחד כשהדבר בא עם הוכחה אחת ניצחת לפיה "באחת הפעמים המצותת התפרץ לשיחה ואמר לשני המשוחחים 'אין לכם משהו יותר נורמלי לדבר עליו'?!".

אשל ממשיך ומתאר בלשון צבאית לכל דבר את העלייה להר בחודש אב: "שלושה ימים התחבאנו בשטח. בפלוגה שלי היו 150 איש. הם רדפו אחרינו כמעט שבוע. שעתיים אחרי שהם התקפלו כי הגיעו למסקנה שלא נעלה, התחלנו לנוע קדימה. מי שהיה אז סמח"ט והגיע אל הצמים על ההר בט' באב אמר: אבנים שחקו מים".

מאז אב תשס"ז יש על ההר שהייה רצופה, פחות או יותר. "במקום פועלת ישיבה גבוהה בת 10 בחורים, בראשות הרב אלישמע כהן. אנחנו דואגים להם לאספקה, שמירה וציר חיים קבוע".

בין פעילי חומש קיימת מחלוקת כמה פעמים היו פינויים מן המקום. יש אומרים 80 והמפרגנים לרוח צה"ל אומרים ש-100. ובכל זאת, ייאוש לא נצפה באופק. להיפך. בל"ג בעומר הנוכחי המטה מארגן עלייה המונית שתכלול גם הפנינג למשפחות ומתנפחים לילדים. "המטרה של העלייה הזאת היא לגרום לאישי הציבור לקיים את התחייבותם, לתקן את המעוות ולבנות את חומש. חומש תחילה, מכיוון שזה מעשי. אנחנו מתכוונים שיהיו אישי ציבור רבים, מקווים שיהיו גם שרים".

40 חברים מהכנסת היוצאת חתמו על עצומה לבניינה המחודש של חומש. חלקם הפכו בממשלה הנוכחית לשרים. בהם אלי ישי ויולי אדלשטיין.

האוהל בכפר יהושע הנחיל לך אכזבה בכל הקשור להפגנות. האם נוכחת בחומש שפעילות חוץ פרלמנטרית יכולה להשפיע?

"בראייה מפוכחת, התחלנו לעשות שינוי. לצה"ל חודרת התודעה שהוא צריך לשמור מרחק מדברים שאינם הייעוד שלו. לפעילות של 'חומש תחילה', היתה השפעה על קימום הציבור האידיאולוגי-אמוני מהקרשים. הוא התרפא מהתחושה שתהליך ההתאבדות הלאומי הוא גזירת גורל. הפעילות פמפמה מוטיבציה בלתי רגילה לציבור המוביל, ושינתה את המצב מתגובה ליוזמה. לצערי זה לא בא לידי ביטוי בבחירות. המעשים האלה יצרו שינוי, אבל לא יהיה אפשר להקים את חומש היום בלי אישור ממשלתי. אני מקווה שאכן נקבל את האישורים האלה בהקדם". 

 

ofralax@gamil.com