בשבע 341: שיטה מקובצת

באמצעות סיפורים קטנים מחייהם של שבעה גיבורים מצליח אסף ענברי לתאר את עלייתו ונפילתו של חלום הקיבוץ

טלי וישנה , י"ג באייר תשס"ט

אינפ': הביתה, אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2009

 

ספרו של אסף ענברי 'הביתה' נפתח כמחזה. בעמוד הראשון מוצגות הדמויות, שישה בחורים ובחורה אחת, המצוירות בקווים מועטים, מפתיעים, כמעט גרוטסקיים, ובעיקר בלתי נשכחים ("לסיה גלילי – מייסד התנועה. בחור שמנמן במכנסי רכיבה וקסקט... מתעמק בקרב פילים שנערך בפלשתינה בשנת 217 לספירה"). כך אנו מתוודעים ללוניה, קלרה, לסיה, מיטיה, מולה, ליאו וצבי, כמעט כולם יוצאי ברית המועצות לשעבר. כמעט כולם צעירים עמוסי חלומות, לפחות בתחילת המחזה.

לאחר הצגת הגיבורים, מתחיל המחזה עצמו. ענברי מלווה את גיבוריו, הצעירים והחולמים, מביתם שברוסיה אל הריק שבישראל. ענברי שומר על זווית מספר מרוחקת ובלתי מעורבת. הוא בוחר אירועים הנראים שוליים לכאורה, ומכוון עליהם את מצלמתו: נערה המחביאה את עלוני התנועה בתוך ספסל הרכבת, או ויכוחים אינסופיים בשאלות: "מה אנחנו – קומוניסטים או סוציאליסטים?". סיפורים אלה מובאים באותה מידה של רצינות צינית כמו בכיו של תינוק שבאספת החברים לא הוחלט לרכוש עבורו דייסה, כספה של אותה נערה נאה שלא הוחזר לה גם לאחר שפניה נשרפו (לא מוציאים כסף מהקופה המרכזית לצרכים פרטיים של אחד החברים).

אותם צעירים נמרצים האמינו באמת בחזון הקיבוץ. הם האמינו בכל ליבם שניתן לבנות חברה שהיא שוויונית לחלוטין; חברה שאין בה מעמדות, אפליה או רכוש אישי. חברה שבה לא רק שאין לאדם לבנים או גרביים משלו, אלא גם לא מזכרות משלו, מכתבים משלו (המכתבים האישיים שהגיעו לחברי הקבוצה מבני משפחתם הוקראו בקול, גם אם הנמען לא היה בחדר באותו זמן), או אפילו ילדים משלו. הילדים נשלחו לישון בחדר הקבוצה המשותף, הם קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, ואפילו שמותיהם של הילדים נקבעו על ידי הקבוצה.

רבות נכתב בעבר על חלום הקיבוץ ושברו, ורבות עוד ייכתב. אבל ספרו של ענברי שונה. הוא מתעסק לכאורה בסיפורים הקטנים, האישיים, המקומיים, אך יחד עם זאת הוא מצליח לספר את סיפורו של הקיבוץ כולו. עבורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הצלחתי להבין ולהוקיר את דור המייסדים, גם אם פגעו בלא מעט אנשים בדרך, וגם אם בדיעבד הסתבר שהרעיון מנותק מהצרכים האנושיים הבסיסיים. ועדיין, אי אפשר שלא לעמוד פעורי פה מול מה שהקימו הצעירים הללו, ולא לכאוב את אלו שנאלצו לחזות במותו של החלום.