בשבע 341: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ג באייר תשס"ט

 

לא ליכודיים

אחרי תקופה קצרה של אפס ציפיות, יכול הציבור לתלות שוב את תקוותיו בממשלת ישראל החדשה. זה עדיין לא שלטון החלומות, אבל לרגע נדמה כי יותר דברים נעשים בכיוון היותר נכון מאז הקמת הממשלה. הפעילות הכלכלית נמרצת, הדיבור המדיני משתנה, ואת רוב התפקידים הבכירים מאיישים אנשים טובים וראויים יותר. למשל, גדעון סער. למשל, יובל שטייניץ. די אם ניזכר בשרי החינוך והאוצר בתקופת הממשלה הקודמת כדי להשלים את טיעון המחץ.

ודווקא משום כך, ההתכתשות המתוקשרת בין שטייניץ ומקורביו לסער ומקורביו היא לא פחות ממבאסת. אלה בדיוק הטיפוסים שמהם אנו מצפים להתנהלות פוליטית אחרת, חברית ודיסקרטית יותר. קשה להבין מדוע שני החברים למפלגה, שאך לפני רגע לא הבינו בעצמם מדוע קיבלו את התיקים שקיבלו, פתאום שורטים זה את זה בקרב על חשיבות החינוך מול הצלת המשק. יש כבר פרשנים הטוענים כי זהו קרב ירושה על ההנהגה בליכוד. כמה הייתי רוצה להאמין שאלו שטויות.

השר גדעון סער (אולי פשוט נקרא לו סער החינוך וזהו?) היה בעבר מזכיר הממשלה, יו"ר סיעה ויו"ר הקואליציה, תפקידים שדרשו ממנו בעיקר להסתדר עם כל העולם. גם השר שטייניץ ידוע בדרך כלל כאדם נעים הליכות. לצד ההנאה האישית מלראות אותם בצמרת השלטון, יש לי גם דרישה מעט ילדותית כלפיהם: שיפסיקו להתנהג כמו ילדים. אפילו אצל האופורטוניסטים של קדימה לא רבו כל כך מהר.

 

נכשל בתעודה

באיחור אופנתי כתמיד צפיתי ב'ואלס עם באשיר', סרט על גופות לבנוניות שהפסיד באוסקר לסרט על גופות יפניות. מובן כי הצפייה המאוחרת, חודשים ארוכים אחרי הבאז התקשורתי, הרסה כל סיכוי לחוות את הסרט באופן 'נקי'. בעצם, ידעתי עליו כמעט הכול. לזכותה של היצירה המאוירת ייאמר, כי גם לאחר שנשפכו עליה הררי מילים בתקשורת, היא עדיין מעוררת מחשבה ומנפקת תובנות, וזהו הרי אחד מתפקידיה של האמנות, לא? כמעט הצלחתי לשכנע את עצמי. 

אפתח בחדשות הטובות, והן שתיים: הסרט עשוי בטונה של כישרון, והוא לא באמת משחיר את פניה של ישראל בעולם. כלומר, הוא כן - אבל גם לא. זהו סרט מז'אנר ה'יורים ומתבכיינים', שבו אנו יוצאים מצד אחד חיות טרף, ומצד שני יצורים מוסריים מאין כמונו. מצד אחד עם אכזר וכובש המרסס כל מה שזז בלי שום סיבה, ומצד שני – קורבנות של המצב, של הממשלה, של המלחמה. נקודת המבט היא כולה ישראלית, אבל מהסוג המתקרבן, האהוב במיוחד על עמי העולם הנוצרי.

החדשות הרעות הן שבעולם המוסלמי – הסרט, איך לומר בעדינות, עושה לנו בושות. רוב חיילי צה"ל בסרט נראים כמו חבורה של סיסים - יוצאים לקרב בלי טיפת ביטחון או אמונה בדרך, מתחבאים בתוך טנקים או מאחורי שוחות, יוצאים מהמלחמה פגועי הלם ונטולי זיכרון, ואחר כך עוד מתבחבשים בייסורי מצפון על הדברים הנוראיים שנוצרים ביצעו במוסלמים בסברה ושתילה. עם צבא שכזה, פלא שמנהיגי הטרור הופתעו מהמלחמה הישראלית בלבנון ובעזה. כיצד יכלו לדעת שיש אצלנו גם חיילים אחרים ורוח אחרת? לא מהקולנוע הישראלי של שנות האלפיים, זה בטוח.

אבל זאת לא הצרה הגדולה עם 'ואלס עם באשיר'. ליצירה השמאלנו-מערבית כבר התרגלנו, ואפילו ההשוואות המקוממות בין סברה ושתילה לשואה כבר לא אמורות לגרום לנו יותר ממנוד ראש של רחמים. אמנם מותר לתהות, מדוע כל סבל אנושי עכשווי מעלה באמנים שלנו אסוציאציות מהשואה – למעט סבל יהודי. אבל גם לכך כבר התרגלנו. הבעיה המרכזית שלי היא עם הז'אנר.

פעם, וזה לא היה מזמן, עולם הסרטים היה מחולק לשניים – העלילתי והדוקומנטרי. מי שבא לצפות בסרט עלילתי היסטורי, ידע כי הוא מקבל אמת היסטורית מפוקפקת למדי. גם הסרטים הדוקומנטריים, למרות היומרה, לא משקפים אמת היסטורית מוחלטת. אבל בזכות אופיו של הז'אנר, היכולת של היוצר לעצב את המציאות כרצונו היא מוגבלת יותר.

ופתאום, במהלך השנים האחרונות, מתפתחות כאן מוטציות שעטנזיות מרגיזות כמו דוקו-סופ או דוקו-עלילתי, סרטים וסדרות מתוסרטים בחלקם אך דוקומנטריים בהגדרה. 'ואלס עם באשיר' הוא סרט שכזה. לא מעט סצנות מתוכו נראות כאילו עברו תחת יד תסריטאי מוכשר, או הועתקו מסרטים על מלחמת וייטנאם. הסרט גם מתמקד בחלומות ובהזיות של היוצר וחבריו, נושא שלא היה יכול לעמוד במרכזו של שום סרט תיעודי תקני. אבל כאן הכול מותר, הכול מחול והכול שרוי – ורק הצופה מגיע חסר הגנות אל סרט שהופיע במודעות תחת הכותרת 'תיעודי'.

העובדה שהסרט מונפש מאפשרת ליוצר לא רק לשחזר את רגעי המלחמה בלבנון, אלא גם להוסיף ולהוריד פיסות של מציאות כרצונו לצורך העצמת הדרמה או העברת המסר הפוליטי. הסרט משלב אירועים אמיתיים בראיונות עם עדי ראייה אמינים, ועדיין הז'אנר הבעייתי מקשה עלי להאמין לפריים אחד ממנו.

 

המלצה והערה לסיום

קטונתי מלבקר ספרים שכבר ידועים כאלמותיים. ובכל זאת אציין כי ספרו של ג'וזף קונרד 'בלב האפלה', שפעם קראנו לו 'לב המאפליה', הוא אחד מהספרים שחייבים להימצא בערימה שליד המיטה. מעבר לסיפור המסע האנטי-קולוניאליסטי, קונרד כותב בלשון כה עשירה ולירית שאפשר רק ללקק את השפתיים. ולמען הסר ספק: זה לא שאהבתי אותו רק משום שהוא מכיל 140 עמודים בלבד, באמת שלא.

ההמלצה אינה כוללת את ההקדמה של שני המתרגמים, שולמית ויאיר לפיד. התרגום עצמו כבר זכה ללא מעט שבחים, אבל האם והבן לבית לפיד יכלו לחסוך מאתנו משפט כמו "קונרד הבין שהכיבוש משחית". אין צורך ללעוס את המסר הפוליטי ולהסביר כי הסיפור ניתן לפרשנות מחודשת במקומות כמו עזה או ישראל. אנחנו יודעים מזמן שהכיבוש בישראל משחית, ושבאמת הגיע הזמן להפסיק את כיבוש השיח האמנותי בארץ על ידי המיעוט השמאלני. וכפי שמנסח זאת קורץ בספר: "האימה! האימה!"

 

יודע את מקומי

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוקף בחברים צעירים ממני. טוב, אולי לא מוקף, כי לא היו לי מספיק חברים שיכלו להקיף אותי, אבל הם היו צעירים. גם היום, כשגילי כבר נושק לסיום העשור הרביעי, אני עדיין נחשב צעיר בהרבה מגילי – לפחות מנטלית, אם לא במראה. משהו בתוכי מסרב להתבגר, ואני יודע בדיוק מדוע – כי להתבגר זה איחס.

באחרונה, בזכות חגי ישראל, יצא לי להיות יותר ויותר עם בני משפחתי המורחבת, שבה מתרבה הדור הצעיר בקצב של מינויים ממשלתיים. צפיתי בהם באהבה רבה מרחוק ומקרוב, כשהם יחד ולחוד, בזמן סעודות ומנגלים וביניהם, ואז זה הכה בי. פתאום הבנתי שאני כבר לא שם. בעיני אחייניי, אני עדיין נחשב הדוד המג-ניב, והם נחשבים בעיניי כנזר הבריאה. אבל החיבור בינינו הוא כבר בין-דורי, אנחנו לא חולקים אותו עולם. איבדתי מגע עם הצעירים.

זה לא היה בלתי צפוי, אבל עדיין זה כואב. העשור האחרון הביא את התפנית: פתאום הפכתי לבעל, לאבא, קיבלתי עבודה קבועה והתחלתי לעשות כביסה. זנחתי את עולם הקולנוע והטלוויזיה לטובת קריאת ספרים וכתיבת טוקבקים (טוב, לפחות משהו ילדותי אחד נשאר) והפסקתי לשחק כדורסל. והמוזר הוא, שכמעט לכל שינוי היתה סיבה שאינה קשורה בהכרח לגילי הביולוגי, אבל נראה כי בכל זאת יש קשר.

אני מביט בשני ילדיי ומבין שהפנטזיה העתיקה על אבא שהוא גם אח לנפש כבר לא תתגשם. ברגע שיוכלו, הם ישלחו אותי לבית האבות הקרוב כדי למצוא אנשים מהדור שלי. זהו טבעה של האבהות, ונראה כי עלי לקבל את גורלי הזהה לגורלה של האנושות כולה. ועדיין, אם אחד הצעירים במשפחתי או בסביבתי יזמין אותי לבילוי משותף בפסטיבל הרוק הבא, אני מבטיח לא לפסול זאת על הסף.