בשבע 342: מה שמותר לאחינועם ניני

לנעמי שמר סתמו את הפה, את דודו אלהרר דרדרו למצוקה כלכלית, ואריאל זילבר יכול למכור את הדיסקים שלו רק באינטרנט. בין האמנים בעלי הדעות הימניות יש מיעוט אמיץ שמשלם מחיר כבד על הבעת עמדתו.

חגית רוטנברג , כ' באייר תשס"ט

בסוף השבוע הנוכחי יעלו על בימת תחרות האירוויזיון במוסקבה זוג הזמרות שמייצגות השנה את ישראל: אחינועם ניני ומירה עוואד, יהודייה וערבייה. השתיים יבצעו את שירן בעברית מתובלת בערבית, ויביעו דרכו מסר של שלום ודו-קיום. את הופעתן של השתיים ליווה קמפיין מקדים ומתוקשר בו היטיבו הזמרות, החברות בארגון הישראלי-פלשתיני 'קול אחד', להבהיר לציבור את עמדותיהן הפוליטיות, ברוח 'שתי מדינות לשני עמים'. בריאיון שנעשה עם השתיים לאחרונה ב'מעריב', הצהירה ניני כי היא מתנגדת לממשלה הנוכחית. בין שלל התבטאויותיה היא כינתה את ליברמן "קיצוני", תיארה את האבל שהיא חשה ביום הזיכרון גם על הרוגים ערבים, הביע זעזוע מגירוש ערבים מבתיהם במלחמת השחרור ושיתפה את הקוראים בחלומה לסייע לקידומו של הסכם שלום.

בסיום הראיון הדגישה ניני כי "לאורך השנים אני משלמת מחיר כלכלי על האמירות שלי, ואני מוכנה לשלם את זה. אני רוצה שיהיה כתוב שאני לא מיליונרית. שאני מרוויחה כמו עובד היי-טק ממוצע, ובכל זאת אומרת את הדברים שלי".

הזדהותה הפוליטית הגלויה של ניני עם השמאל והשקפותיו אולי עולה לזמרת במחיר כלכלי מסוים, אולם העובדה שהיא זוכה להכרה בארץ ובעולם עד כדי ייצוגה של ישראל בתחרות הבינלאומית, כמו הצהרתה כי ההכנסה שלה זהה לזו של עובד היי-טק ממוצע, מלמדת שהמחיר המקצועי והכלכלי שהיא משלמת על דעותיה אינו באמת קריטי להמשך פעילותה.

דווקא על רקע הייצוג האמנותי-שמאלני המובהק שבחרה לעצמה ישראל בשנה זו, מעניין לבחון מה נפל בגורלם של אמנים אחרים שנטלו לעצמם את אותה חירות בה השתמשו ניני, עוואד ועמיתיהן בברנז'ה.

בעוד האחרונים נותרו בלב הקונצנזוס של התרבות הישראלית, כשאמירותיהם שוחרות השלום מהדהדות ברקע, הרי שאמנים ויוצרים שצידדו בזכותו של עם ישראל לחיות בארצו על כל מרחביה, גילו את עצמם תוך זמן קצר נמוגים מרשימות ההשמעה ברדיו, מוחרמים על ידי חברות תקליטים, ויושבים בערבים בבתיהם במקום להמשיך ולמלא אולמות במופעים. המחירים ששילמו האמנים הללו משתנים כמובן מאחד לשני, אך כל המרואיינים לכתבה יכולים להצביע במדויק על הרגע בו חשפו את זהותם הפוליטית כנקודת המפנה הקריטית בתחילתה של ההידרדרות.  

לב חכם לימינו

"מסתכלים עליי כל הזמן / מה הם רוצים, מה אכפת לי בעצם"

('זה כל הקסם', נמרוד לב)

השורה הפותחת הזו מתוך שירו המפורסם של נמרוד לב, מבטאת היטב גם את תחושתו של לב ביחס לביקורת המוטחת בו על עמדותיו הפוליטיות. 'זה כל הקסם' היה שיר מתוך דיסק חדש שהוציא, איתו פרץ הזמר לתודעת הקהל לפני כעשור. ההצלחה היתה סוחפת: השיר זכה לתואר 'שיר השנה' ולב עצמו הוכתר ל'תגלית השנה'. בהמשך חבר להרכב מוסיקלי בשם rbs, שזכה גם הוא להכרה והישגים בתחום המקצועי.

את דעותיו השמיע לב במשך שלוש שנים בתכנית בתחנת הרדיו האזורית 'רדיו צפון', אותה הגיש יחד עם חבריו להרכב. "כל שבוע דיברנו באופן ברור - אמרנו את הדעות שלנו בעד אהבת הארץ וציונות", משחזר לב. "היינו מחנכים לדברים הללו, כשהאחדות היא המניע המרכזי שלנו. אלה היו שנים של פירוד מאוד גדול בעם, ובתכנית דיברנו על כך שיש לנו גורל משותף, שכולנו אחים וצריך שתהיה בינינו ערבות הדדית".

מניין שאבת את האידיאולוגיה הציונית והלאומית עליה דיברת?

"זה לא חינוך שקיבלתי, אלא עם השנים עמדתי על דעתי. העניין של התרומה ואהבת הארץ זו מורשת שיש לי מאחי הבכור, שהיה טייס קרב שנהרג. נתנו משהו יקר מאוד בעד ארצנו האהובה". לב מזכיר גם את אירית, חברתו להרכב, כ"מורה רוחנית שעזרה לי לפתוח את העיניים בעניין הזה. היא חיברה אותי למקומות האלו שהיו חסרים אצלי, של ציונות, יהדות ואהבת הארץ".

ההחלטה הקריטית מבחינתו של לב היתה השתתפותו בהפגנה נגד הגירוש שהתקיימה על ידי סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. בסיום העצרת הופיע לב בהתנדבות מול קהל המפגינים, תוך שהוא משלב בין השירים גם את אמירתו האישית, ותוקף נחרצות את התכנית לעקירת יהודים מבתיהם.

כשנשאל אז בתקשורת על החלטתו החריגה להשתתף בהפגנת הכתומים, הסביר לב: "אני הולך לשיר כי אני חושב שאנשים שכחו להרגיש מהמקום האנושי, ומעדיפים שלא לחשוב על הטראומה הפסיכולוגית שתיגרם למפונים. זה מוזר, אבל לפני שמעבירים ילד בצפון תל-אביב מבית ספר אחד לאחר, חושבים מיליון פעם על ההשלכות. תהליך ההתנתקות יעקור ילדים מהסביבה שבה הם גדלו, יוציא חיילים שנפלו מהקברים שלהם ואנשים מהבית שבו הם חיים. זו לא שאלה של ימין או שמאל אלא של אנושיות, ואני מזדהה עם האנשים האלה ברמה האנושית".

לב איננו מתנחל, אלא חילוני תושב כפר ורדים שבגליל המערבי. יחד עם זאת, הוא חש הזדהות עמוקה עם אותו ציבור, אותו כינה "האחים שלי". בהמשך אותו ראיון הסביר לב עוד כי "לפני שאני תומך באויב נראה לי טבעי לתמוך בבני עמי. אני חושב שנוצרה כאן אווירה של 'עליהום' מצד אנשים שמתיימרים לקרוא לעצמם 'שלום עכשיו' ובפועל מחרחרים מלחמה... לעשות שלום עם שכנים זה יופי, אבל כשבבית שלך אתה מרביץ לילדים ולאישה, אתה פשוט איש אלים. נקודה. אני לא מוכן לשבת ולא לפעול כשאני רואה שעושים דה-לגיטימציה לציבור שלם".

לא חששת לפני ההפגנה שהזדהות פומבית כזו עם הימין תגבה ממך מחיר מקצועי כבד?

"זה משהו שלוקחים אותו בחשבון, אבל המהות של הדברים שבעדם אנו פועלים גדולה וחשובה יותר מהמחיר האישי שמשלמים או עלולים לשלם. יש דברים שעלינו לתרום ולעשות למען הכלל".

לב ענד באותה תקופה על פרק ידו את הצמיד הכתום, שאגב שמור עימו עד היום. "בגדול, בתקופה שאנחנו מדברים עליה, זה לא ממש עזר להיות אמן שמביע דעות ימניות - אם כי אני מעדיף לקרוא לזה ציוני. מצד שני, עשיתי את שלי באחריות, מתוך כנות עם עצמי. זה חשוב למלא בתוכן את המקום שבו אתה נמצא".

לב לא הפסיק להביע את דעותיו גם בהמשך. בבלוגים שפרסם לקראת הבחירות האחרונות, כמו גם במערכת הבחירות שקדמה להן, הוא הביע בגלוי תמיכה בליכוד ובמועמדותו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, אותו כינה "היחיד שיכול להציל את המדינה". זאת בזמן שרבים מחבריו בברנז'ה המוסיקלית העדיפו להזדהות עם קדימה, מפלגת העבודה או שמאלה מהן.

שילמת מחיר מקצועי על הזדהותך עם הצד הימני?

"שחררתי במהלך התקופה הזו שירים חדשים, אבל יש הרבה פחות השמעות. יש מחיר שמשלם אמן שמביע דעות שהן בצד הפחות נכון. אבל אני לא מתלונן, זה משהו שלקחתי בחשבון, וזה שאני שלם עם עצמי זה יותר חשוב. אני ממש לא מתחרט".

יש לנו מלחמה

"כמה פעמים צריך לומר לכם/ יהודי לא מגרש יהודי                                                                    נאמר זאת, בפירוש/ לא חורבן ולא גירוש,
נעשה כל מה שדרוש /לבטל את הרוע..."

('יהודי לא מגרש יהודי', שלום פליסר, ביצוע של אריאל זילבר)

אם יש אמן מסוים שראוי להפוך לסמל ההחרמה בשל הזדהות ימנית, נראה שאריאל זילבר הוא המועמד המוביל לתואר. האוריינטציה הימנית שלו באה לידי ביטוי כבר בימי גוש אמונים, תנועה עימה חש זילבר הזדהות עמוקה בשעתה. "עוד בתקופת סבסטיה אמרתי שאלה החלוצים האמיתיים, אבל אז עוד לא שמו לב לזה - זה היה בין שאר השטויות שדיברתי", הוא צוחק. בתקופה מאוחרת יותר החל זילבר להתבטא נגד הקיבוצים ונגד קבוצות אחרות באוכלוסייה, מה שהתחיל לסמן אותו כעוף מוזר ולא רצוי בתעשייה.

בשנה שקדמה לגירוש החליט זילבר לעזוב את ביתו במצפה מתת שבגליל ולהפוך לתושב רשמי של היישוב אלי סיני שבצפון הרצועה. במקביל החל במסע מחאה מוסיקלי שכלל שירים כמו 'יהודי לא מגרש יהודי', השתתפות בהפגנות ועצרות מחאה נגד העקירה, ועוד. הצעד הזה היה האות להידרדרות מעמדו של זילבר בקרב קהיליית היוצרים, ולהפיכתו למסומן ומוחרם ללא תקנה. הדיסקים שלו הורדו מהמדפים בחנויות והוחזרו אליו. את הדיסקים החדשים שהוא מוציא נאלץ זילבר למכור בעצמו, בהפצה אישית דרך האינטרנט בלבד. גם ההופעות פחתו, במיוחד בקרב אוכלוסיות שלא רוצות לשמוע אותו משלב בהופעה דעות שלא נעימות לאוזניהן. "פעם הופעתי בכל מיני קיבוצים, מתנ"סים, עיריות. היום מפחדים לקחת אותי. שמעתי שראש עיריית תל אביב אמר שכל עוד הוא ראש העיר, זילבר לא יופיע בתל אביב".

בכל זאת, זילבר עדיין מופיע, ולאו דווקא בפני מתנחלים. מזמינים אותו להופיע בפאבים באזור המרכז, וגם ב'אוזן השלישית' בדיזנגוף. אבל גם כשהוא כבר מופיע, הוא מתבקש פשוט לשיר את שיריו האהובים והמוכרים ולא להפיץ מעל הבמה את דעותיו, שנמצאות כנראה מחוץ לתחום. "אבל אני שר את השירים הימניים שלי ואומר את מה שאני חושב. למזלי, אנשים אוהבים את השירים שלי".

לא חששת מלכתחילה שתצטרך לשלם מחיר כל כך כבד?

"לא חשבתי על זה. זה לא עניין אותי. התגובות לא שיחקו אצלי תפקיד. על התקשורת אני מזמן לא שם, לא לוקח אותה בחשבון. אין לי עניין איתם ואני לא מחשיב אותם".

זילבר מסביר כי עצם העובדה שהוא מוחרם על ידי קבוצות מסוימות לא מטרידה אותו, כיוון שהדבר יכול להיות הדדי. "אם מישהו אומר שצריך לאהוב את האויבים שלנו ולמסור להם את הארץ - גם אני לא אוהב לשמוע אותו. מטריד אותי דבר אחר - שבתקשורת סותמים את הפה לימין. זו דמוקרטיה דיקטטורית. רשות השידור מתקיימת מהמיסים שלי, ולא נותנים לשום דעה ימנית לעבור שם. הם גם סגרו את ערוץ 7. זה פוגע בי אישית".

המחיר ששילמת היה כדאי?

"זה לא שלא נפגעתי, אבל זה לא מה שישבור אותי", הוא מסכם את הקשיים עימם הוא מתמודד. "יש לנו מלחמה על א"י, וצריך להילחם".

יש לך בברנז'ה חברים שמזדהים איתך?

"רובם כאלה", מאשר זילבר בביטחון, "כל מי שאני מדבר איתו אומר 'אריאל, אתה צודק'".

כלומר, יש להם דעות ימניות אבל הם חוששים להביע אותן?

"כל מי שעיניו בראשו הוא ימני. רמי קליינשטיין למשל הוא ימני. אבל אנשים פשוט מפחדים להרגיז, לא רוצים להסתבך. הם אומרים: יש לי עבודה, יש לי שירים, אני צריך להגיע לקהל הרחב".

חשש דומה הביע גם הזמר אריק לביא ז"ל באוזני כתבת 'בשבע', חגית ריטרמן, לפני כשש שנים. לביא, שהיה קונצנזוס בתרבות הישראלית, ביטל ראיון עם ריטרמן זמן קצר לפני המועד שנקבע. הוא הסביר כי הוא חושש שהראיון יגלוש לנושאים פוליטיים, ולמרות שיש לו מה לומר בנידון - הוא מעדיף שלא. הוא הבהיר באותה שיחה כי הוא תומך במפעל ההתיישבות ואהדתו נתונה לציבור הדתי-לאומי, אולם הוא חושש להזדהות פוליטית.  

כשנשאל מניין נובע החשש, הסביר אריק לביא כי "ככה זה אצלם", וכי אם יידעו שאלו דעותיו, הדבר עלול לגרור תוצאות שהוא אינו מעוניין בהן. לדבריו, עצם הראיון בעיתון דתי-לאומי עלול לסמן אותו, ולכן חזר וסירב לקיום הראיון.

הפסיקו להזמין אותי

"ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר וכמו מתפלל
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
והד עונה לי מן הגאיות והזריחה בהרים היא יפה להלל
וארץ ישראל שייכת לעם ישראל"

('איש מוזר', נעמי שמר)

כדוגמה לאמנים שלא רוו נחת לאחר שעמדותיהם הימניות נודעו ברבים, הזכיר אריק לביא באותה שיחה את נעמי שמר, שגם עליה ניתן כיום לדבר רק בלשון עבר. חברה הקרוב לעשייה האמנותית, דודו אלהרר, מזכיר את הקשיים שחוותה כתוצאה מהיותה בעלת עמדות לאומיות: "היא תמכה בגוש אמונים בריש גלי, ואז התחילו לעשות לה צרות. לא שידרו, כתבו עליה דברים נוראים. זו לא היתה הוראה מלמעלה, אבל היתה איזו הבנה כללית שמוטב שלא. זה לא הותיר לה שום ברירה". למרות ששמר היתה חדורה בהשקפה לאומית חזקה, שהתבטאה גם בשיריה ("אל נא תעקור נטוע"), הלחץ התקשורתי והאיום של החרמה והדרה מן הקונצנזוס ככל הנראה הכריעו אותה. "אני זוכר משפט אחד שאמרה לי: 'מאז שהבנתי שההתיישבות בא"י חדלה להיות ערך, הפסקתי להתעניין בכל הנושא'", מצטט אלהרר, "מאז היא פשוט הסתגרה ולא היתה מוכנה לומר שום דבר בנושא הזה. למרות שהמשכנו להופיע בהתנחלויות, היו לה חברות משם, והיא גם החרימה את 'ידיעות אחרונות', זה עיתון שלא נכנס אליה הביתה. הדעות הללו נשארו אצלה, אבל היא לא דיברה עליהן בחוץ, כי זה פגע בהכנסות שלה, שהיו למעשה הכנסות בשביל הילדים".

היא נפגעה כלכלית כתוצאה מאותה הבעת עמדות לאומיות?

"בוודאי. תמלוגים, ערבי הוקרה לכבודה, זמרים ששרים שירים שלה, זה נפגע עמוק וחזק".

גם אלהרר חווה על בשרו את אותה דחייה ברנז'אית-ציבורית מרגע שעבר התפכחות ושינה את עמדותיו הפוליטיות. "לא תיארתי לעצמי שהפגיעה תהיה עד כדי כך", הוא פותח. אלהרר גדל בתנועת 'הנוער העובד והלומד', ובין שאר הערכים המפא"יניקים של התנועה חונך גם על ברכי הסיסמא "אני מתנגד לדעתך, אך מוכן למות על זכותך להשמיע את דעתך". "כל מה שהם אמרו שם זה עורבא פרח, קשקוש אחד גדול", הוא אומר במבט לאחור. "אנשים מנדים אותך לחלוטין. לא מפרידים בין חברויות בעבודה, בין דעותיו של האדם לבין מלאכתו. אם אתה לא תואם את הקונצנזוס התל-אביבי השמאלני, אתה מוקצה מחמת מיאוס. כל החברויות נעלמו", הוא אומר בכאב.

לפני כשמונה שנים צפה אלהרר בטלוויזיה בח"כ הערבי עזמי בשארה. "הערצתי אותו אז, אבל כששמעתי אותו מדבר, פתאום חדרה להכרתי ברגע העובדה שהוא פשוט לא רוצה לחיות לידי אלא במקומי. התחלתי לקרוא שוב את כל המאמרים שלו, והבנתי שבמשך שנים רבות הלכתי כסומא בארובה". החוויה הזו היתה נקודת מפנה השקפתית ששינתה את עמדותיו ב-180 מעלות. הוא החל לכתוב מאמרים בנושא ודיבר על כך בקביעות בתכניתו השבועית בגלי צה"ל.

התגובות לשינוי שחל אצלו לא איחרו לבוא. "לא שאלו אותי בפרצוף 'השתגעת?!', אבל היתה התעלמות מוחלטת מאחורי הקלעים. ידעתי שאומרים עליי מאחורי הגב 'הזוי', 'משיחיסט'. אחר כך הפסיקו להזמין אותי להופעות. היו לי הופעות של סיפורים ושירים שנתנו לי פרנסה במשך הרבה שנים, ופתאום זה נמוג ונעלם כמעט לגמרי. מוסדות חינוך ותרבות, מתנ"סים ומועצות מאוישים על ידי אנשי שמאל מובהקים. השם שלי, שבעבר היה עולה שם תדיר, כעת כבר לא עולה. לא מצלצלים אליי".

הפגיעה הכלכלית שספג אלהרר בעקבות החלטתו לעבור 'לצד הלא נכון' של המפה, חמורה כמעט כמו זו של אדם שפוטר מעבודתו. "אני מגיע למצב עצוב נורא. הבנק מצלצל, פתאום צריך לחשוב אם אפשר לשלוח ילדה לחוג. זה מאוד קשה. לא האמנתי שאפשר להגיע למצב כזה, שאני נחשב לאויב ישראל כמו שמחשיבים את המתנחלים".

יש לך חברים בתעשייה שמזדהים עם עמדותיך?

"יש לי המון חברים שאומרים: אנחנו מורידים את הכובע בפניך, אין לנו את האומץ שיש לך. יש לנו אישה וילדים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה".

אתה מתחרט על הדרך בה נהגת?

"אני לא מצטער. אני לא יכול לעשות שקר בנפשי, אבל אם שואלים אותי - מי שיכול להתאפק ולא להביע את דעתו בפומבי, עדיף לו שישתוק. ממילא זה לא יעזור. התקשורת בידי השמאל והיא קובעת את האג'נדה של הפוליטיקה". את הדברים הללו אומר אלהרר על רקע פגיעה משמעותית נוספת במעמדו: תכניתו הקבועה, אותה שידר בימי שישי בגלי צה"ל, הורדה מעל גלי האתר בשל הדעות הימניות אותן השמיע בנחרצות ובחריפות. "המסקנה שלי: סתום את הפה אם אתה רוצה לחיות בשקט בארץ הזו, גם אם אתה חושב שאנו הולכים לאסון".

התחום האפור של הדמוקרטיה

לא רק יוצרים בתחום הזמר העברי נפגעים כתוצאה מזיהוי פוליטי ימני. גם שחקנים וקומיקאים נתקלו בבעיה. המפורסם שבהם הוא ספי ריבלין, שחקן בעל רקורד ענף בתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. כשרונותיו הקומיים זכו להכרה נרחבת שהתבטאה בתפקידים מרכזיים רבים שקיבל בתחומי המשחק השונים. אך כאשר החליט לסייע בבחירות למפלגה עימה הזדהה, נאלץ באותה תקופה לשלם מחיר כבד שכלל ביטולי הופעות. במערכות הבחירות בתשמ"א ותשד"מ כיכב ריבלין בתשדירי התעמולה של הליכוד. אגב, בתשד"מ כיכבו מולו בתשדירי התעמולה של מפלגת העבודה חברי 'הגשש החיוור', שפעילותם זו כלל לא הפריעה להם לזכות בפרס ישראל על מפעל חיים בתקופה מאוחרת יותר. ריבלין גם התמודד בפריימריז האחרונים על מקום ברשימת הליכוד, בתמיכתו של בנימין נתניהו.

במעמדו כיום, ריבלין לא שש לחטט בפצעי העבר. הוא אמנם אינו מסתיר את דעותיו והשתייכותו לליכוד איננה סוד. ובכל זאת, בתחילת השיחה הוא מעדיף להתחמק מעיסוק בנושא: "אני לא רוצה יותר להתעסק בפוליטיקה, זה שייך לעבר, נגמר. לא יודע מה יש לי להגיד עוד בנושא", הוא אומר בחוסר חשק.

ניסיון להוציא ממנו התייחסות כללית לתופעת החרמת אמנים המזדהים עם הימין מניב בכל זאת כמה משפטים שרב בהם הרמוז על הגלוי: "כל אחד צריך להביע את הדעה שלו כמו כל אחד אחר. כולנו נתונים ללחצים מסוגים כאלה ואחרים, בכל תחום, כמו גם בתחום הפוליטי. כל אחד יעשה את השיקול שלו בין האומץ לבין הפשרה. כל אחד יש לו דעה ויש לו זכות להביע את דעתו. אם הצד השני מביע את דעתו, גם לך יש זכות להביע את הצד שלך. אם הצד השני אוהב את זה או לא - זה לא משנה".

האם נכון שאמנים שמזדהים עם הימין משלמים מחיר?

"אם קבוצה מסוימת מנדה או מחרימה אותך ופוגעת בעבודתך, צריך לבדוק האם אלה אנשים פרטיים או גופים ציבוריים. מדובר כאן על התחום האפור של הדמוקרטיה הישראלית".

האם הפגיעה באמנים שמזוהים פוליטית מתרחשת רק כלפי אלו הנוטים ימינה?

"אין לי דעה בעניין, תבדקי את העובדות".

מה העובדות כפי שאתה יודע אותן?

"יש עובדות, אנחנו יודעים מי הצד הנפגע יותר ברוב המקרים. זה ברור יותר מן השמש", הוא אומר ברמיזה עבה.

אתה מתחרט על הצעד שעשית?

"זו היתה בחירה שלי. שילמתי את המחיר ולא בכיתי בגלל זה. זה משהו לגמרי אישי. כל אחד יש לו זכות בחירה והוא יכול לבחור, אבל צריך לדעת את המחיר".

תחום יצירה נוסף בו ניכרת אפליה בין ימין לשמאל הוא הספרות. מאיר עוזיאל, עיתונאי ואיש ספרות המשתייך באופן מובהק לצידה הימני של המפה, מעניק כמה תובנות משלו לתופעה. הוא מדגיש כי בשיחה קצרה אין בכוונתו להקיף את כל מה שיש לומר בנושא, וכפתיחה הוא נותן דוגמה חיה נוספת לאותה תופעת אפליה על רקע פוליטי: "נעמי פרנקל, גדולת סופרות ישראל. היא שינתה את הקו שעליו גדלה בקיבוץ ועברה לחברון, ומאז הוחרמה. היא הרי היתה צריכה לקבל פרס ישראל והמון כיבודים. היא מגדלור שהאיר לנו ועדיין חי, אבל לא פונים אליה כי 'היא לא משלנו'".

עוזיאל חש שהמצב מדכא, כיוון שלא קיים בפועל חופש מחשבה. הוא מתאר מציאות תרבותית של פתיחות וסקרנות שקיימות רק לכאורה, כאשר למעשה יצירות שמביאות קול אחר זוכות להתעלמות. "הם מתייחסים ליצירה מבריקה שאיננה מתיישרת עם מסר שמאלני, כמו שהם יתייחסו, למשל, ליצירה של סופר מפינלנד. זאת אומרת, מעניין מאוד אבל לא רלוונטי לגבינו".     

עוזיאל עצמו אמנם מוזמן כיום גם למקומות שמאלניים מוצהרים, כמו מועדון 'צוותא', שערך לאחרונה ערב הוקרה בשם "שיפודים על הבמה" ליצירתו. "הנה דוגמה לכאורה לפתיחות. אתה אומר תודה לכל מי שפותח לך דלת, אבל כשאתה אומר תודה, אתה בעצם אורח. ב'מעריב' לא הייתי אורח, הייתי אחד האנשים הבולטים שעשו את 'מעריב' למה שהוא. לא האמנתי כמה זמן הצלחתי ללכת נגד מוסכמת החשיבה של האנשים שאני פוגש במסדרון. בסופו של דבר התברר שהחברה הישראלית לא יכולה לעכל את זה לאורך זמן".

עוזיאל גם ישב כחבר במועצת הפיס לתרבות ואמנות והשתדל לתת דגש גם לפריפריה הפוליטית. הדברים אמנם התקבלו, אך לדברי עוזיאל היה צורך בדמות ייחודית כמו שלו על מנת שחבריו למועצה יסכימו לפרוץ את מוסכמות החשיבה, כך שהפתיחות אינה אמיתית ומובנית.

עוזיאל ציפה שאחרי הצעדים הראשונים שעשה, הן ב'מעריב' והן בתחום הספרותי, תהיה כיום פריצה תרבותית מכופלת מבחינת הפתיחות, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. "אבל הדברים רק משתנים לרעה. הפתיחות היא חיצונית, אך באופן מעשי התוצאה היא יותר סגירות. זו טרגדיה מחשבתית", הוא מתריע. "אין בישראל מחשבה, יש אוטומאציה. לא מעלים שאלות על מוסכמות החשיבה".

לקהל יש תפקיד

עוזיאל עצמו היה גם קורבן לאותה סגירות וחוסר חשיבה עצמאית. לאחר שנים ארוכות ב'מעריב', בהן היה שותף לעיצוב דמותו של העיתון וכתב את הטור הפופולארי 'שיפודים', מצא את עצמו מחוץ לכותלי המערכת. "מעריב נפגע מההחלטה הזו, מאז עזיבתי הם ירדו ב-30 אחוזים בתפוצה. אני לא טוען שזה רק בגלל כך, אבל כנראה שגם. הם ידעו שזה יקרה, אבל לא יכלו לעצור את עצמם, זה היה מהלך לא רציונלי".

לסיום, מצביע עוזיאל על גורם נוסף המשמש מעין מרכז כובד במערכת ההשפעות התרבותית בישראל. "יש תפקיד לקהל. אומרים שאם אין קוראים אין סופר. המחנה הציוני הצמוד יותר לאמת, למוסר ולאנושיות - הוא לא קהל תרבותי טוב. החלק החרדי כלל אינו קהל, החלק הדתי לאומי הוא קהל חלקי, ואוהב להתחבר גם לשונאים שלו מכל מיני סיבות, בעוד הקהל השמאלני בחיים לא יתחבר לאמנים שלא חושבים כמוהו. לעומת אלו יש מסה ענקית של קהל ציוני עם יצר חיים, אשר בחלקו הוא קהל שהולך לכדורגל ולא לתרבות, וחלקו קהל שאם הוא הולך לתרבות, הוא יילך לפי הכללים של מה תרבות אמורה לייצג. זה ייראה לו פגם ללכת להצגה עם מסר ימני. הצגה עם מסר שמאלני בוטה תיראה לו מוצר תרבותי תקין".

נראה שאכן הסיפא בדבריו של עוזיאל הוא המפתח לשינוי המצב: כל עוד הציבור הימני ימשיך להיות רוב מנצח בקלפיות אך כנוע באולמות התיאטרון, הקולנוע והמופעים, ימשיכו אמנים כמו ניני ועוואד ליהנות מחסינות פוליטית-מקצועית תוך שהם מקדמים עמדות פרו-פלשתיניות. אמנים שחרדים לגורל עמם וארצם, לעומת זאת, ייאלצו לבחור בין פגיעה אנושה בפרנסתם לבין שתיקה כפויה וירידה למחתרת בכל הנוגע לערכים בהם הם מאמינים.