בשבע 342: שאלת השבוע

האם נכון לעודד אימהות למסור את ילדיהן להשגחת מטפלת ולצאת לעבודה במשרה מלאה?

אנשים שהמערכת בחרה , כ' באייר תשס"ט

מפעל חייה של האישה הוא הבית/ הרבנית אסתר ליאור

תעודתה העיקרית של האישה היא הבית, בלא ספק. לא לחינם נקראת היא עקרת הבית,
שהיא עיקרו של בית. בספר משלי אומר שלמה המלך כי חכמות נשים דווקא בונות
את הבית. בלשון הגמרא נקראת אשתו של אדם "דביתהו" מלשון בית.
הרב קוק ב'עין אי"ה' בברכות כותב בין השאר על ייעוד האישה: "ההתעסקות בכישרון
השכל מחליש עכ"פ (על כל פנים), ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ (על כן) ראוי
לכה"פ (לכל הפחות) להניח חזקת הגוף של האמהות שלא יתמוטט מעבודת
הלימודים... אבל בהיות ג"כ (גם כן) האם נתונה אל עבודת המושכלות, ייצא בהמשך
הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהיה מוכשר כולו מרוב חולשתו לקבל את יסודי
החכמה והצדק ואור דעת אלוקים, שצריכים נפש בריאה וגוף בריא".
לפי דברים אלה, מעבר לשאלה על השוני המהותי בין המבנה השכלי והנפשי של
האישה לעומת האיש, יש כאן נימוק מעשי: נישואים הם שותפות בין שני בני זוג,
וכל אחד תורם את החלק שלו למפעל הגדול ששמו בית בישראל. היות ובטבעיות
האישה היא עזר כנגד בעלה מצד טבעה – ולא להפך – והיא גם ההרה, היולדת
ומגדלת הילדים – ולא להפך – על כן יהיה זה נכון ללכת עם הטבע ולא נגדו
ולהפקידה על הבית וכל ענייניו, והאיש יהיה מופקד על הצד הרוחני-תורני של
הבית ועל פרנסתו.
על כן, נראה לי פשוט שמקומה הטבעי של האישה הוא בבית. עם זה, אי אפשר להתעלם
משינויי תקופות בחיי האישה ומצרכים מיוחדים המחייבים אותה לצאת מן הבית.
בהגדרה תקופות בחייה כוונתי לשלב שלפני הקמת המשפחה, אם הוא מתאחר, ובעיקר
לידת הילדים וגידולם, וכן בשלב שהבית כבר מתרוקן וזמנה מאפשר לה לצאת.
בצרכים מיוחדים כוונתי לעזרה הכרחית בפרנסה, וכן לתרומה מיוחדת שיש לאישה
לתרום לחברה ותנאי חייה מאפשרים לה לצאת מבלי לפגוע בבני ביתה.
כלל הדבר: לטובתה, לטובת בעלה ולטובת ילדיה, טוב ונכון הדבר שתראה האישה
בביתה את מפעל חייה העיקרי, ועבודות נוספות, אם מצטרכות, כמשניות. וההפך
אצל האיש.

 

אימא מאושרת היא אימא טובה/ סמדר שיר- עיתונאית וסופרת, אם לשישה

כשילדתי את בתי הבכורה, לפני 25 שנה, לא יכולתי להעלות בדעתי את המחשבה
שאישה זרה תיגע בה. אפילו לסבתות שלה לא הרשיתי לחתל אותה. הייתי בטוחה שרק
אני אטפל בה, בכל שעות היממה, מפני שרק אותי היא מכירה ורק אליי היא קשורה
ורק אני מסוגלת להבין מה הנסיכה שלי רוצה.
חצי שנה לאחר מכן הסתכלתי בראי ונבהלתי. ראיתי אישה עייפה, עצבנית וחסרת
אונים. חברה שקראה בי את סימני המצוקה הזמינה אותי לבית קפה. "אני לא
יכולה", עניתי בלי לחשוב פעמיים, "אין לי בייביסיטר". אבל החברה לא ויתרה,
היא הביאה לביתי מטפלת מקצועית, ואחרי שנתתי לה הוראות במשך יותר משעה
הסכמתי לצאת מהבית לשעה.
וחזרתי הביתה מאושרת. אישה כמעט חדשה. פתאום גיליתי שיש חיים מעבר לחיתולים
ובקבוקים וצעצועים. גיליתי שאני עדיין מסוגלת לנהל שיחה אינטליגנטית שלא
קשורה ב"גה גה גה". אחרי ביקור נוסף של המטפלת הבנתי שאני חייבת לחזור
לעבודה. לא עבדתי במשרה מלאה, הקפדתי על שעות גמישות, העדפתי להעסיק מטפלת
בביתי במקום להוציא את הפעוטה למעון שבו היא עלולה לחטוף נזלת, וכל
השיקולים האלה הובילו אותי למצב שבו בסוף החודש לא נשאר לי הרבה מהמשכורת,
אבל הייתי שלמה עם עצמי, ומעבר לכך – גיליתי כמה טוב להתגעגע אל התינוקת.
כיום, כאימא לשישה ילדים, אני לא חושבת שכל אישה חייבת לחזור לעבודה, אבל
אני משוכנעת שכל אישה חייבת לעשות את מה שהכי מתאים לאישיותה ולאופייה.
לפחות לנסות. יש אימהות טריות שחייבות לחזור לעבודה בגלל אילוצי פרנסה, אף
על פי שזה דורש מהן לשאוב חלב, ויש אימהות טריות שרוצות לחזור לעבודה מפני
שחשוב להן לשלב בין חייהן הקודמים לבין עולמן החדש. בשני המקרים, המשפחה
חייבת לקבל את ההחלטה של האישה ולתמוך בה ככל האפשר.
אני עדיין חושבת שעד גיל שנה וחצי-שנתיים עדיף שהפעוט ישהה בבית, עם מטפלת
צמודה, אבל לא תמיד זה אפשרי. במקרה כזה, יש להשקיע זמן ומחשבה בחיפושים
אחר משפחתון חמים. אני עדיין מרחמת על נשות ההיי-טק שעובדות משמונה בבוקר
עד שמונה בערב, אבל אין לי ביקורת. זו הבחירה שהן ביצעו ואולי זה טוב שילדן
יתרגל למצב הזה מגיל אפס. הוא לא יכיר מציאות אחרת ולא יחשוב שהוא מפסיד.
בשורה התחתונה – כל אישה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להיות מאושרת. אישה
מאושרת תהיה גם אימא טובה יותר.


לשמור על זמן האיכות עם הילדים/ ד"ר חנה קטן- רופאת נשים, אם ברוכת ילדים

אנחנו בדור של בלבול יוצרות, דור שבו נשים רבות מחפשות מימוש עצמי מבית
ומחוץ, אך המציאות של עבודה במשרה מלאה אינה אידיאלית בעיניי כלל, וגובה
מחיר יקר מאוד שאת אותותיו מפנימים רק ברבות השנים.
בבית שבו ניתנת חשיבות ראויה ללימוד התורה של הבעל, השאיפה צריכה להיות
שהאישה תעסוק בעבודה שמאפשרת לה משרה חלקית בשילוב עם גידול הילדים, כי אין
תחליף לאימא. למה שהמטפלת תהיה זו שתיהנה מהחוויות הטריות שהילד מביא מהגן,
מהציורים שהוא משלשל לידיה בהתלהבות, מהשיח בין הילדים סביב לשולחן ארוחת
הצהריים? כשהאם מגיעה הביתה בשעות הערב ההתלהבות כבר דעכה, והחוויות כמעט
נשכחו.
בעלי היה אומר לי בימי ההתמחות הקשים שבהם לא היה יום ולא היה לילה, "חבל
לי עלייך יותר מאשר על הילדים. את מפסידה את כל הנחת מהילדים המתוקים שלנו
–  זהו זמן איכות שלא יחזור". רק היום אני מבינה כמה הוא צדק.
אך אם נאלצים בדיעבד לעבוד במשרה תובענית ורבת שעות, כמו בשנות ההתמחות
הארוכות של לימודי הרפואה, הצעתי היא שלא להתפשר על מטפלת טובה, חמה, אוהבת
ילדים, גם אם היא יקרה כפליים – זה חשוב יותר מחיסכון להרחבת הדירה וכדומה.
כך הילדים לא יהיו 'ילדי מפתח', וכאלה שיכולים להסתדר עם מיקרוגל ופלאפון,
אבל חסרים להם הנחת והחוסן הרגשי והנפשי שכה חשובים כדי לזרום בזרם החיים.
כך הם יחזרו כל יום לבית חם עם "תחליף אם" סביר, וכך בסיעתא דשמיא תישמר
שמחת החיים שלהם ובריאות נפשם, שעלולות בקלות להיפגע מהחיסרון של אימא
בבית, כשכבר כתינוקות הם מגלים את העולם בידי אישה זרה שאינה אימא.
הרבה תפילות התפללתי שתהיה לי סיעתא דשמיא שלא תיפגענה נפשות ילדיי בגלל
העבודה העמוסה – גם אם חשובה – שלי.
ואנקדוטה לסיום: כשבאחת החתונות של ילדינו "התנפלה" בתי הכלה על אחת
האורחות המבוגרות בחיבוקים ודמעות ונשיקות, הסברתי ל"צופים" שכל נשיקה
ונשיקה אישה זו הרוויחה בכבוד – זו היתה המטפלת הוותיקה שלנו.