בשבע 342: בימי שפוט השופטות

נמשכת המהפכה הנשית במערכת המשפט: מתוך חמישה נשיאי בתי משפט שמונו השבוע, ארבע הן נשים. השופטת הדתייה המוערכת דבורה ברלינר לא הגיעה לעליון, אבל פוצתה במשרה היוקרתית של נשיאת המחוזי בתל-אביב.

יאיר שפירא , כ' באייר תשס"ט

 

אם יש מקום בו מתקיימת בעוז העדפה מתקנת, הרי זו מערכת המשפט. משרד המשפטים מקדם במרץ בין כתליו את יישום החלטת הממשלה על העדפת ערבים ויוצאי אתיופיה בשרות הציבורי. אוכלוסייה נוספת שהוזכרה בהחלטת הממשלה (ובמקרה זה אף בחוק הכנסת) היא נשים, אך הן אינן נחשבות היום כזקוקות לקידום במשרד המשפטים או במערכת השפיטה.

מראשית שנות השבעים החלו במשרד המשפטים לקדם נשים לתפקידי מפתח במערכת. באמצע שנות השמונים פרש מתפקידו פרקליט המדינה, עו"ד יונה בלטמן, כשהוא משאיר אחריו סגל בכיר ודומיננטי של פרקליטות. לראשות הפרקליטות מונתה אז מי שהיתה המשנה לפרקליט המדינה, דורית בייניש. מספר שנים מאוחר יותר תפסה את מקומה חברתה, עדנה ארבל. כשפרשה ארבל מהתפקיד, כמעט כל המשרות הבכירות בפרקליטות היו מאוישות בידי נשים.

את ארבל החליף עו"ד ערן שנדר - אז גבר ראשון בראשות הפרקליטות זה 16 שנה. ארבל הפכה למועמדת לבית המשפט העליון, שהיה בעיצומו של תהליך איוש שוויוני של הרכב שופטיו. יחד עם ארבל היתה אז מועמדת לעליון גם דבורה ברלינר, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב.

ארבל נחשבה אז למינוי בעייתי. היא סחבה אחריה מספר פרשות מפוקפקות - אחת מהן היתה חיסול הקדנציה הקודמת של שר המשפטים הנוכחי, יעקב נאמן, במשרד המשפטים. ברלינר היתה שופטת ותיקה ומוערכת, ובוודאי שהמוניטין המקצועיים שלה לא נפלו מאלו של ארבל. ברלינר היתה מצוידת גם בתמיכתו החמה של הח"כ לשעבר שאול יהלום, מנציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים. יהלום עשה אז מאמצים גדולים למינוי מסיבי של שופטים דתיים בכל הערכאות, ומינויה של ברלינר היה אמור להיות אחד משיאיו. אלא שיתרונה של ברלינר לא עמד לה אל מול לחצים כבירים שהפעילה בייניש למען מינויה של ארבל. בין השאר הגיעה בייניש לסיכום עם יהלום, בהסכמתו של שר המשפטים דאז, טומי לפיד, כי תמורת תמיכתו במינויה של ארבל תמונה ברלינר למינוי זמני בפועל בבית המשפט העליון, ובסבב מינויים סמוך תיבחר למינוי של קבע.

אלא שבמהרה השתנתה לה המפה הפוליטית. יהלום מצא את עצמו מחוץ לכנסת וממילא מחוץ לוועדה לבחירות שופטים. תחת השר לפיד הגיעה למשרד המשפטים השרה ציפי לבני. מעמדה של בייניש אומנם רק התחזק, לאחר שמונתה לנשיאת בית המשפט העליון, אך ההבטחה ליהלום מוסמסה לה, וברלינר חזרה לבית המשפט המחוזי. אך אל דאגה, גם ללא המינוי הנשי-הדתי, צפויות לנו בשני העשורים הבאים מספר נשיאות בית משפט עליון.

השבוע קיבלה ברלינר את פרס הניחומים. המהפכה הנשית הגיעה אל בתי המשפט הזוטרים יותר. בעקבות רפורמה של שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, נקצבו כהונותיהם של נשיאי בתי המשפט הקודמים. נשיאי בתי המשפט שמונו השבוע היו בעיקר בחירותיה של בייניש. שר המשפטים החדש, יעקב נאמן, לא ראה לנכון לחלוק על בחירותיה של הנשיאה. וכך מתוך חמישה מינויים לנשיאות בתי המשפט, מונו ארבע נשיאות ונשיא אחד בלבד. ברלינר מונתה לתפקיד היוקרתי מאוד של נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב. גורג' אזולאי מונה לנשיא השלום במחוז צפון. זיוה הדסי-לרמן הוותיקה מונתה לנשיאת השלום במחוז תל אביב. שולמית דותן המוערכת מאוד מונתה לנשיאה בירושלים, ודפנה בלטמן-קדראי מונתה לנשיאת השלום במחוז מרכז.  

מבין כל השופטות בולט מינויה של בלטמן-קדראי כמינוי יוצא דופן. השופטות האחרות נושקות לשישים ולמעלה מכך ומכהנות כשופטות זה שנות דור. האחרונה שופטת 11 שנה בלבד וטרם מלאו לה חמישים. הדבר כמובן לא גורע מכשרונה של השופטת ומהיותה אולי ראויה לתפקיד. אלא שעובדת היותה בתו של יונה בלטמן, תחתיו עבדה בייניש במשך שנים רבות, היתה אמורה להביא את בייניש שלא להיות הגורם הדומיננטי במינויה לנשיאה במחוז מרכז.

 

להרחיב את איסור הגזענות

תושבים חילונים מרמת אביב, כך פורסם השבוע, החלו במערכה לגירוש תושבים חרדים משכונותיהם. כחלק מהמאבק על צביונה של השכונה החלו התושבים החילונים להתנכל לדוכנים המחלקים חומר להחזרה בתשובה או להנחת תפילין. אלא שהצהרות ועד הפעולה לסילוק החרדים ונציגיו בעירייה מרחיקות לכת הרבה יותר. חברי עירייה הקשורים לקבוצה הצהירו שיתנכלו לכל בקשה לרישיון עסק שיהיה קשור במוסדות דתיים. ועד הפעולה הודיע כי ימפה את הדירות בהן מתגוררות משפחות חרדיות, בניסיון לשכנען לעזוב את השכונות ולהשכיר את בתיהן למשפחות חילוניות. לא קשה לדמיין מה היה קורה אילו פעילות דומה היתה מתקיימת כנגד ערבים למשל. למעשה לא צריך לדמיין, מספיק לעקוב אחר טיפולה של הפרקליטות בנסיונות של רבנים להצר את צעדיהם של ערבים המגיעים להתגורר בצפת.

אלא שעם מעט יושר צריך להודות כי בשכונות חרדיות קיימת תופעה מקבילה כבר שנים ארוכות. התנכלויות מאורגנות למי שנראה כמאיים על אופי השכונה הן לחם חוק בבית שמש, בביתר עילית ובירושלים. גם שם שותקות רשויות החוק ולא מעמידות את ראשי המסיתים לדין.

נכון להיום מצמצמת התביעה הכללית את פרשנותה למונח 'הסתה לגזענות' כמתייחס להסתה כנגד קבוצות לאומיות או גזעיות שונות. הסתה כנגד קבוצות פוליטיות או דתיות אינה נחשבת להסתה אסורה לגזענות. בשנים האחרונות נכשלו מספר ניסיונות להרחיב את האיסור, הן ביוזמת ח"כים משמאל שביקשו להגן קבוצות על רקע מגדרי, והן ביוזמת ח"כים חרדים שביקשו להגן על קבוצות על רקע אמונה דתית. יוזמה נוספת שנכשלה היא לקבוע בהשראתו של החוק האמריקאי כפל עונש על כל מקרה של התנכלות לפרט על רקע השתייכותו לקבוצה מסוימת באוכלוסייה. 'פשעי שנאה' נקראים עברות מהסוג הזה באמריקה. יתכן שאנו זקוקים בדחיפות לניסיון נוסף לייבא את הקונספט החוקי הזה ארצה.

 

למה לא?

"רופאים לזכויות אדם" עתרו לבג"ץ בדרישה להחיל את חוק הבריאות הממלכתי על כל הילדים הנמצאים בתחומי מדינת ישראל. משמעותה של דרישה כזו היא בעיקר טיפול רפואי חינם לכל ילד שיוסע לתחומי הקו הירוק מאזורי השליטה של הרשות הפלשתינית. למה? למה לא.

הם ביקשו גם שבית המשפט העליון יפתור אותם מתשלום אגרה. למה? למה לא. כרגע לפחות דרישתם האחרונה, הצנועה יותר מבחינת משמעותה התקציבית, נענתה בשלילה.