בשבע 342: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ' באייר תשס"ט

 

תוכנית כוללת

ארבע לפנות בוקר. ישיבת פקידים דחופה במשרד האוצר.

א: מס על קשירת שרוכים.

ב: מצוין. תרשום, תרשום.

ג: אני רושם.

א: ומה עם מס כניסה?

ד (בחשדנות): כניסה לאן?

א: מה זה חשוב? (כולם צוחקים)

ג: היטל הישרדות לניצולי שואה.

ד: כבר יש מס לניצולי השואה.

ג: נכון, יש מס. אני מדבר על היטל.

ב: תרשום, תרשום. (דממה) יש לי רעיון! מס על שמות משפחה עם שש אותיות ומעלה.

ד: לא ילך. אלי ישי יסכים, אבל נתניהו ושטייניץ לא יעבירו את זה בחיים.

א: צודק, לא חשבתי על זה. אז אולי מס על רגליים תותבות?

ב: תרשום, תרשום.

ג: לא רשמנו את זה כבר?

ב: לא, ההוא היה על שיניים תותבות.

א: די להתווכח, אנחנו צריכים להספיק כמה שיותר. ממילא במהלך השבוע יבטלו את רוב הסעיפים, אז מצדי לא אכפת לי אפילו להטיל מיסים על גירוד באף.

ג: את זה כבר רשמתי.

עיתונות של פעם

תביעת הפיצויים שהגישה העיתונאית נעמי לויצקי נגד רשות השידור, בעקבות פיטוריה מהגשת תוכנית התקשורת 'מקורות יודעי דבר', חושפת את התקשורת הישראלית במלוא הדר תחלואיה. מה לא מופיע כאן: פרוטקציות, חוסר מקצועיות, חוסר אתיקה, משכורות מופרזות, השמצות אישיות, רכילות ברמה הנחותה ביותר, ובעיקר – התנהלות אישית מושחתת של מנהלי הערוץ הממלכתי על גבם של הצופים ומשלמי האגרה. בינתיים יש לצרף לדיון את המלה "לכאורה", אם כי אותם מעשים-לכאורה מבהירים כמה מן התמיהות-לא-לכאורה על התכנים המשודרים בערוץ הממלכתי.

כתב התביעה חושף, למשל, את נסיבות מינויה של נעמי לויצקי למגישת תוכנית על תקשורת בשעת השיא (20 צופים לערך) של ערוץ 1. אם מישהו תהה מדוע – מכל העיתונאים האינטליגנטיים, הרהוטים והאטרקטיביים המפוזרים ברחבי המדיה – נבחרה דווקא מגישה מבוגרת, חסרת ניסיון מול מצלמה ונטולת כריזמה טלוויזיונית מינימלית – לויצקי עצמה מספקת את התשובה. מכתב התביעה אפשר להבין כי הדרך למינוי היוקרתי והיקר (31 אלף לחודש על תוכנית שבועית בערוץ הממלכתי הקורס) עברה – איך לומר זאת בלשון נקייה – דרך קשריה האישיים עם יו"ר רשות השידור, משה גביש. או במילים אחרות: לויצקי לא היתה צריכה לשלוח לגביש קורות חיים – הוא ידע.

אפשר לגחך על לויצקי, שחוסר המודעות העצמית שלה גרם לה לפרסם כתב תביעה המעיד בעיקר עליה. ואפשר גם להצטער עבור אותם פרחי תקשורת, ביניהם כמה מבני המגזר הדתי, שדרכם אל ההשתלבות בתקשורת הכללית תהיה לרוב ארוכה וקשה יותר ממערכות יחסים עם יו"ר זה או אחר. מקרה לויצקי מעיד על חוסר הענייניות שבקבלת עמדות מפתח בתקשורת, ושרק לא יגידו לנו שהנשארים מאחור הם חסרי הכישרון.

 

קריאה לאחר המוות

רגע לפני שאשה סקוטית בשם סוזן בויל השתלטה על אתר שיתוף הסרטים יוטיוב, עשה זאת פרופ' רנדי פאוש עם 'ההרצאה האחרונה' שלו. פאוש, פרופסור למדעי המחשב שחלה בסרטן לבלב סופני, השתתף בתרגיל אקדמי מוכר, שבו נוהגים מרצים להרהר ב'מותם המתקרב' ולחלוק את חוכמת חייהם עם הנוכחים. אלא שבמקרה של פאוש, זה לא היה תרגיל, וההרצאה אכן היתה האחרונה. סרטון ההרצאה - שעסקה בהגשמת חלומות והתאפיינה בהומור, אופטימיות ושמחת חיים – זכה למיליוני צפיות של גולשים ברחבי העולם.

השבוע קראתי את 'ההרצאה האחרונה', ספר שעיבד פאוש בעקבות ההרצאה – בשיתוף העיתונאי ג'פרי זסלאו. גם בספר ניצל פאוש את חודשיו האחרונים כדי לנסות ללמד את העולם כיצד לחיות ולהגשים חלומות ילדות. ספק אם הטיפים עצמם יועילו לקורא שכבר עבר על כל ספרי הנזירים נטולי הפרארי. אין בעצותיו של פאוש הרבה חדש: צריך להיות יעיל, לעבוד קשה, לחיות את הרגע, להיות נדיב, ובעיקר להצטייד בהורים מגניבים, ערכיים ומבוססים כלכלית. אלא שדמותו העליזה ומלאת החיים של המדען הגוסס היא המעוררת השראה ומעניקה לספר משמעות. מומלץ למי שמוכן להתאהב באדם רק כדי לכאוב בדיעבד על מותו.

 

תוכנית כוללת (עדכון)

עשר בבוקר. ישיבת ממשלה, דיון על התוכנית הכלכלית.

רעיונות שירדו מן הפרק: מס נכים, מס עולים חדשים, היטל הישרדות לניצולי שואה, קיצוץ במשרד לפיתוח הנגב והגליל, מס על קשירת שרוכים, אגרת הורדת זבל, מס על רגליים תותבות, צמצום הממשלה בשר אחד.

סעיפים שהתקבלו במסגרת פשרה עם ההסתדרות: קיצוץ בחינוך, ייעול במשטרת ישראל, ביטול קצבאות, מס גירוד באף. 

 

יודע את מקומי

זה מה שאכלתי לארוחת הצהריים, בערך שעתיים לפני כתיבת מילים אלו: כריך עם גבינה וחביתה, חצוי לשני חלקים עטופים במגבות נייר, לצד כוס קפה חמה עם תוספת סוכר. הפירוט נועד להדגיש את חריגותו של האירוע, להעצים את הדרמה לצורך כתיבתה בספרי ההיסטוריה. שכן היתה זו כוס הקפה הראשונה שלי אחרי 31 ימים של יובש.  

קוראים ותיקים כבר יודעים כי הקפה תופס מקום של קבע בפינת עמוד זה. מתוך עשרות התמכרויות שאני עובר ועברתי במהלך חיי, הסם החום עם העוגה בצד ניצב בגאון בראש הרשימה. והנה, במסגרת ביעור חמץ לפסח, החלטתי להפסיק: לא עוד קפה, לא עוד תה עם קפאין – מהיום רק תחליפים צמחיים עלובים אך בלתי ממכרים. אינאף איז אינאף.

היומיים הראשונים לגמילה היו הקלים ביותר: לא היה לי מושג מי אני והיכן אני נמצא. כעבור שבוע גיליתי חור גדול בקיר הסלון ואת יד ימיני הכואבת. שבוע נוסף עבר, ראשי כבר הפסיק לכאוב מתופעות הגמילה, ועדיין מצאתי עצמי משוטט בנתיבי איילון ומבקש קפה מנהגים. לאן נעלמו פתאום כל אלה עם כוסות הקפה באוטו?

"אם התופעות לא ייעלמו סופית בתוך שלושה שבועות מתחילת הגמילה, אני נשבר", הודעתי לאנשים שהיו איתי, השד יודע מי הם היו. שלושה שבועות אכן עברו, אפילו ארבעה. התחושה השתפרה ללא הכר, וכך גם ההשכלה הכללית שלי. פתאום אני יודע, למשל, שמשקה הדגנים במבו מוצלח בהרבה מצ'יקו, וכי תה אפרסק מזכיר טעם של תה רגיל, בעוד תה פירות יער מזכיר סירופ נגד שיעול ביום גרוע.

31 יום חלפו, וכך גם תופעות הגמילה. ואז שתיתי קפה. ולא סתם קפה, אלא קפה ממכונת משקאות חמים בספרייה, קפה שאין גרוע ממנו. למה? צורחים בוודאי הקוראים ששרדו את הקטע עד לכאן, למה אתה חוזר למקום הפשע? ובכן, חברים, אני אוהב קפה. פשוט מאוד. אני מניח כי לפחות בחודשים הקרובים, אוכל לשתות במינונים נמוכים יותר מבעבר, אבל קפה עדיין יהיה חלק מהתפריט. אחרי הכול, צריך למצוא נושא לכתיבה לעוד שנה-שנתיים, לא?