בשבע 343: שאלת השבוע

האם נדידת האוכלוסייה החילונית מירושלים היא תופעה מדאיגה או רצויה?
עריכה והפקה: ירעם נתניהו

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ז באייר תשס"ט

 

 

 

להישאר יחד כדי לשמור על שלימות העיר/ הרב יוסף כרמל- ראש כולל 'ארץ חמדה'

ביום ירושלים אנו מציינים את שחרורה ואיחודה של העיר "שחוברה לה יחדיו".

דוד המלך היה זה שבחר את ירושלים כמקום מושבו וכעיר הבירה של הממלכה המאוחדת. עד לימיו לא היה שלטון מרכזי על כל השבטים (גם שאול לא מלך על שבט יהודה) והיה צורך לבחור מקום מוסכם על כל העם. חז"ל העבירו לנו מסורת ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים". עם כניסת השבטים לארץ, חולקו נחלותיהם על ידי גורל, שאיש מעולם לא ערער עליו. העיר ירושלים לא נכללה בגורל זה (מסיבות שאינן ברורות).  

עד לימי דוד ישבו בירושלים נכרים בלבד, בעיקר יבוסים ופלישתים (ישנים) שברחו אל ההר, מפחד הפלישתים (החדשים) שהגיעו מכרתים.

הבחירה במקום שלא היה משויך  טריטוריאלית לאף שבט, אפשרה לכל אחד להכיר בירושלים כעיר הבירה של מדינת היהודים הראשונה אשר הוקמה על ידי דוד מלך ישראל.

אם כך, ירושלים היתה עיר בירה מאחדת של ממלכה מאוחדת, וזו מציאות שהחזיקה מעמד פחות משמונים שנה. התופעה של בריחת אנשים שאינם מגדירים עצמם כשומרי מצוות מירושלים היא בעייתית מבחינה רוחנית. העיר הזאת חייבת לאחד את כולם. אם תושביה מייצגים רק חלקים של העם, אנו מחטיאים את המטרה. הפיצול הפיזי של שני חלקי העיר שנכפה עלינו בתש"ח, אסור לו להיות מוחלף בפיצול רוחני בין חלקים שונים של העם, כשרק קבוצות מסוימות גרות בעיר וקבוצות אחרות אינן רואות במגורים בעיר אופציה שיש לשקול ואולי אף גרוע מזה. הרצון לשמור על ירושלים כעיר המרכזית של "ארץ הקודש" אסור לו להיות על חשבון מעמדה של ירושלים כעיר המרכזית של ארץ ישראל וכלל ישראל.

הבעיה איננה רק במישור הרוחני התיאורטי. עידוד "בריחת חילונים" מירושלים יסכן את איחוד העיר גם מבחינה פוליטית. העם לא יסכים לחלוקת העיר רק אם כל נציגיו יראו בירושלים מקום שזכות לגור בו וחובה לגור. הבה נעשה כל מאמץ לשמור על העיר מאוחדת ומאחדת.

 

 שונאי ירושלים בורחים מקדושתה/ הרב ישראל אייכלר

 אין הגדרה ברורה למונח "אוכלוסייה חילונית". יש אנשים חילונים שאוהבים את ירושלים וגם את היהודים החיים בקרבה. יש חילונים מסורתיים הצמאים ליהדות וירושלים היא נשמת חייהם. גם אם עשקו מהם את החינוך היהודי ולא זוכים לשמור תרי"ג מצוות, הם רואים עצמם קודם כל יהודים וירושלמים. ירושלים זקוקה גם ליהודים כאלה. ראשית כי יש להם תקווה לממש את זכות השיבה ליהדות. שנית, בתקופה שבה הערבים מממשים את זכות השיבה ומתרבים בירושלים ודורשים ריבונות בעיר, כל יהודי שאוהב את עם ה' רצוי ומבורך בירושלים.

לעומתם, יש כאלה ששונאים את יהודי ירושלים שנאת מוות. הם מעטים במספרם אך השפעתם ארסית דרך כלי התקשורת ומערכות השלטון. הם מרעילים את האווירה נגד ירושלים החרדית, ממש כמו ההסתה הפלשתינית נגדנו. עליהם הנביא אומר: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". ירושלים מקיאה אותם. הם בורחים מקדושתה. במוסקווה אסרו בזמן האחרון לערוך מצעד טומאה, אבל בארץ כן מבקשים לערוך אותו בירושלים. הקינות שלהם על ירושלים דומות לקינתם של הפלשתינים על אובדנה של ירושלים. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. הספירה האובססיבית כמה חרדים נותרו בירושלים, מוכיחה על עוינות השלטון המתנכר לבני ציון היקרים המסולאים מפז.

נזכור כי קיימת הגירה שלילית גם בקרב צעירים חרדים מירושלים החוצה, בגלל מצוקת הדיור והפרנסה. האם מישהו מצר על כך? הם מציגים את ילדי ישראל החרדים כ"בעיה דמוגרפית וכלכלית"! זאת בשעה שרבים מהעובדים בעיר מתפרנסים מתקציבי המגזר הציבורי, החי על חשבון משלם המיסים המתפרנס במגזר הפרטי והחרדי. המחקרים המציגים את החרדים כאוכלוסייה בלתי יצרנית, משקרים ביודעין ובכוונה תחילה. הם מסמנים את הציבור החרדי בטלאי שחור המאיים על ירושלים. דווקא ה"נאורים" המבקשים למסור לערבים מחצית העיר, חרדים מילדי החרדים בירושלים. בתווך נמצאים אלה ששונאים את הערבים ואת החרדים כאחד.

בל נשכח כי אין חילוני שעזב את ירושלים בכפייה. המהגר מוכר לחרדי דירה ישנה, הרוסה וצפופה במחיר מפולפל וקונה מחוץ לעיר דירה גדולה יותר וזולה יותר. יש חסרי דיור ותעסוקה שעוזבים מאותן סיבות שהחרדים עוזבים. ההבדל הוא שחרדי ירושלמי נשאר תמיד ירושלמי.  גם כשהוא נאלץ להגר, הוא בא וחוזר ואוהב את ירושלים. לעומתו שונאי ציון יורקים ומשמיצים את העיר שהיגרו ממנה. והנביא אומר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים".

 

הלב החילוני יתנתק מירושלים/ ח"כ אורי אורבך- 'הבית היהודי'

אפשר לשאול באותה מידה אם נדידת הדתיים מתל אביב היא תופעה רצויה, ואם נטישת הדתיים לאומיים את בני ברק היא סוגיה מטרידה. בעיניי אלו תופעות מטרידות מאוד משום שנדידת אוכלוסייה על רקע פערי תרבות וסגנון חיים, מעידה שרבים מהעוזבים התייאשו מהחיים המשותפים. יש תהליך של טרנספר מרצון, והקהילות הדתית, החרדית והחילונית מתכנסות לתוך עצמן. כל אחד רוצה לחיות עם אנשים בדיוק כמוהו.

בירושלים בירת ישראל יש לכך משמעות דרמטית יותר מבערים אחרות, גם בגלל הסיבות המדיניות. אם בירת ישראל תהפוך לעיר בעלת מאפיינים חרדיים-דתיים מודגשים, לא יהיה מי שיילחם את המלחמה על שלמות ירושלים בשעת מבחן. שהרי תחילת ההתנתקות והנסיגה היא בהתנתקות של הלב. אם ירושלים רחוקה מלבבות של חילונים רבים, אם היא מזוהה עם החמרות דתיות, עם עוני ואוטובוסים מהדרין, ולא עיר גם של שאר הישראלים – הרוב החילוני לא יעמוד לימינה גם בעת דיבורים על חלוקה. למי יהיה כוח בשבילה.

ירושלים השלמה כמובן אינה תל אביב המשוחררת, והיא לא אמורה להתחרות חלילה בכל מה שמציעה תל אביב הליברלית בלי הפסקה. היא משהו אחר, ורוב החילונים מבינים את זה. אבל ירושלים גם אינה בני ברק. את זה צריכים להבין החרדים. אם אנחנו רוצים עיר בירה של הישראלים כולם ושל כל היהודים, היא לא יכולה להתנהל במרחב הציבורי שלה באווירת בד"ץ. מובן שנטישת החילונים לא נובעת חלילה רק בגלל החרדים. יש בעיות תעסוקה, מחירי דיור, התרופפות אידיאולוגית ועוד שלל סיבות. אבל תהיינה הסיבות אשר תהיינה, הידלדלות האוכלוסייה החילונית בירושלים היא בעלת משמעות לאומית רחבה וחמורה, ואינה בעיה מקומית.