חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בניו של שמעון הצדיק שבו לשכונה - בגליון השבוע

שכונה יהודית במזרח ירושלים נוסדה בשיתוף פעולה ספרדי-אשכנזי לפני כ-130 שנה, וננטשה בתש"ח בגלל בעיות ביטחוניות בצו שלטונות המנדט הבריטי. 7 משפחות יהודיות מתגוררות כיום בשכונה בתנאים חלוציים.
21/05/09, 10:07
עפרה לקס

"חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר" כתבה נעמי שמר אחרי מלחמת ששת הימים והמשיכה "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה". אבל כמו שהשופר עדיין לא קורא בהר הבית כך גם, מסתבר, עוד לא חזרנו להרבה בתים שלנו בירושלים המשוחררת, רכוש יהודי שננטש בתש"ח או בתרפ"ט.

שכונת 'שמעון הצדיק', השוכנת מטרים ספורים בלבד מציון קברו של שמעון הצדיק, כהן גדול, משיירי הכנסת הגדולה - הוקמה לפני 120 שנה על ידי יהודים יוצאי חומות העיר. מוקפים בבתיה של שכונת 'שיח ג'ראח' הערבית, על הדרך בין הר הבית לעיר שכם, ניהלו יהודים חיים מלאים עם בתי כנסת ותורה, פיתות של שבת וחמין, וגם הילולות בלתי נשכחות לכבודו של השכן הקרוב - שמעון הצדיק.

בשנת תש"ח הורע מצב הביטחון האישי של היהודים בשכונה, וחלקם נסו על נפשם מפני האלימות הערבית. באדר של אותה שנה פונתה השכונה על ידי השלטון הבריטי. מאז, במשך 50 שנה, עמדה השכונה שוממה מיהודים.    

הפעילות היהודית בשכונה חודשה בשנת תש"ס, כמעט במקרה. חובבי אותות ומופתים יאמרו ששמעון הצדיק עצמו זימן אליו את המבקרים, כדי שיצילו ברגע האחרון את בית הכנסת השוכן מעל קברו. הרציונליסטים יישארו לתהות כיצד זה נמצא רכוש יהודי נטוש או כבוש בירושלים המשוחררת והפתוחה, ואין המדינה דורשת או משיבה את הרכוש היהודי הגזול.

 

לטייל במזרח העיר

בסביבות שנת תשנ"ט הקימו כמה אנשים צעירים את עמותת 'קדם ירושלים', במטרה להפוך אתרים לא מוכרים במזרח ירושלים למתוירים ומטוילים. באותה תקופה כבר זכו'עיר דוד והרובע המוסלמי לרגליים יהודיות שדרכו עליהן בעדינות של בנים חוזרים, אבל מקומות רבים אחרים עדיין היו עלומים. בראש העמותה עמד יאיר ליברמן, שגם מספר על הימים ההם: "זה היה מרכז פעיל שעבד עם כל אנשי ירושלים, וגילינו דברים רבים תוך כדי. הרעיון היה לבנות כמה צירים של טיול ולשווק אותם, להפוך אותם ליותר נגישים, להביא לשם אנשים".

ליברמן מדבר על האזור שאותו הוא מכנה 'נחל קדרון עילי'. "יש את נחל קדרון המאוד מוכר, בשיפולי הר הבית והעיר העתיקה המוכרת. פחות ידוע שהוא מתחיל מאזור סנהדרייה, ממשיך באזור כביש מס' 1 וואדי ג'וז ומתפתל שם לכיוון מזרח. בחלק של הנחל העילי יש הרבה אתרים". ליברמן מזכיר למשל את מערת כלבא שבוע, המתוארת בספרות ההיסטורית כמונומנט המתקרב בפארו לשבעה פלאי תבל. צפונה ממנה, אומר ליברמן, שוכנת מערת שמעון הצדיק, לידה מערת הרמב"ן ומערות שונות נוספות, מוזנחות. ליברמן שולף תמונות של מערות עתיקות שבתוכן בנויים פחונים עם כביסה צבעונית. ערבים חיים שם, בתוך ממצאים היסטוריים בלתי מטופלים. עמותת 'קדם' החליטה, בין השאר, לטייל במערת שמעון הצדיק ובשכונה הסמוכה לו, כדי לרדת לעומקו של אתר.

התאריך היה כ"ח בתשרי תש"ס כשליברמן וחבר נוסף הגיעו אל המערה ופגשו עובד משרד הדתות שהסביר להם מעט על המקום. הם שמו לב שהוא מארגן ומסדר את הרהיטים שמסביב, וכשתהו למעשיו, סיפר שהוא מכין את המקום לקראת מחר. מה יש מחר? תמהו השניים. "ההילולה!" ענה האיש. ואז נפל לליברמן האסימון. "לא לכל היארצייטים יש מקורות כל כך מדויקים" הוא אומר ומצטט את הגמרא במסכת יומא המאזכרת בצורה מפורטת את יום מותו של שמעון הצדיק, בתום 40 שנות כהונה גדולה. לפי הגמרא באותה שנה יצא שמעון הצדיק מן המקדש במוצאי יום הכיפורים והודיע לאחיו הכוהנים כי באותה השנה הוא ימות. זאת, בעקבות חזיון שראה בקודש הקודשים. שבוע לאחר סוכות חלה שמעון הצדיק ומת, כותבת הגמרא, ועם ישראל מקיים הילולה בכ"ט בתשרי. פרט לנוכחות המונית ביום הפטירה, נהוג לפקוד את הקבר גם באסרו חג שבועות ופסח, וגם בל"ג בעומר - כמין רבי שמעון מקומי ליהודי ירושלים והסביבה.

בתום הביקור בקבר הציע ליברמן לאיש משרד הדתות לעלות עימו לאזור בו היתה שכונה יהודית בשם 'שמעון הצדיק'. "אמרתי לו: בוא נעלה למעלה, רואים את הבית בעין. הוא אמר: 'לשם אני לא עולה, זה מסוכן'. אמרתי לעצמי, אם אדם לא יכול לעלות 20 מטר בתוך ירושלים, זה לא בסדר. עלינו לשם וראינו את השכונה הבנויה מבתי 'רכבת' ואת בית הכנסת".

מראה בית הכנסת זעק נטישה והזנחה. "היה מאוד קל לזהות את כתובת ההקדשה שנמצאת מעל הכניסה, ואת הגומחה של ארון הקודש. בתוך הגומחה של הארון היתה גיגית עם בגדים. מישהו התרחץ שם כמה שעות קודם", הוא אומר ומזדעזע גם היום. פרט נוסף שהיה קל להבחין בו הוא שגומחת ארון הקודש נחפרה ונשברה. מבט מבחוץ השלים את התמונה: הערבי שהתגורר בסמוך חפר יסודות מתוך כוונה לספח אליו את בית הכנסת.

50 שנה עמד בית הכנסת בשיממונו ללא דורש - לא נהרס ולא אויש מחדש. בדיוק כאשר חרב האבדון התחילה לאיים עליו, הוא נתגלה מחדש על ידי יהודים שהגיעו לשם כמעט במקרה. מי דפק על שערי שמים ותבע את עלבון בית הכנסת? האם השכן הצדיק מלמטה? לא ידוע. העובדה היחידה היא, שמאז ועד עתה נוכחים יהודים במקום.

 

בית הכנסת הוכיח 

שובה של נוכחות יהודית לשכונה גרמה למהומות כבר מההתחלה. "אני עומד בגג של בתי הרכבת ואחד הערבים, גדול גוף כזה, צועק שזה שלהם ושנלך מכאן. אמרתי לו: '50 שנה עומד כאן מבנה. למה לא נכנסתם?' הוא ענה: 'זה בית כנסת'. שאלתי: 'של מי הבית כנסת?' אמר: 'של היהודים'. שאלתי: 'בית כנסת של יהודים בשכונה ערבית?!' אז אני לא יודע מה היה ההמשך, אבל הוא הפסיק לצעוק", משחזר ליברמן. "כשהתפללנו שם מנחה ואמרנו 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' ההרגשה היתה כזאת מיוחדת שקשה לתאר". 

לאורך כל הדרך המשפטית הסבוכה, שעדיין לא הסתיימה, מה שעמד לזכותם של יהודים הנאבקים משפטית היה בית הכנסת. שותק ומעיד גם לעיני בתי המשפט כי היתה במקום שכונה יהודית תוססת. בית הכנסת הוא גם זה שגרם לאישור מיידי שהתקבל מהמשטרה לשהייה במקום. 'כולל' של בחורים מתחלפים החל לפעול בשכונה, ותוך זמן קצר הוחלף בכולל קבוע בראשות הרב חננאל קטן, הפועל שם גם היום.

"כשהתחילה תכונה יהודית במקום, הגיע אדם מבוגר שלא הכרתי. הוא הסתובב לידי עד ששאלתי אותו לשמו. הוא הזדהה בשם מיכאל קדמי, וסיפר שהתגורר בשכונה לפני 48'. הוא שמע שיש בה עכשיו יהודים אז הוא הגיע. לפני כן הוא לא בא".

קדמי התחיל להיזכר בסיפורים, וכשהוא סיפר הצטרפו לנוסטלגיה גם השכנים הערבים, בין השאר אמרו שבמלחמת ששת הימים ירדו להתחבא אצל שמעון הצדיק, שיגן עליהם מפני פגיעה של החיילים היהודיים.

אנשי 'קדם ירושלים' החלו לאסוף שמות וכתובות של אנשים בני השכונה, ואת הכנס קבעו לשנה אחר כך בחנוכה. "הגיעו המון אנשים. הם הביאו חנוכייה שקנו במיוחד והתחילו לשחזר חוויות. כולם מאוד התרגשו".

 

מערות מתחת לכביש

מערת שמעון הצדיק נמצאת על כביש מאוד מרכזי, שנמתח מעל השכונה ומגיע אל הר הצופים. אחרי שאנשי 'קדם ירושלים' מיפו את מערת שמעון הצדיק ואת אלה הסמוכות לה, נפגש ליברמן עם ד"ר בועז זיסו, אז מהאוניברסיטה העברית. זיסו עמד להוציא ספר על ה'נקרופוליס של ירושלים' - הקברים בירושלים מימי הבית הראשון ועד חורבן בית שני בירושלים. "לקחתי אותו לכל המערות של נחל קדרון. הוא אמר לי: 'תשמע, אני נוסע יום יום על הכביש לאוניברסיטה העברית, מוציא על הדבר הזה ספר, ממפה את כל המערות, ומתחת לעין שלי יש מערות כאלה?!". בסופו של דבר הוא הספיק להכניס לספר גם את הממצאים של אנשי 'קדם'.

האמת היא שגם אנשי 'קדם ירושלים' לא ידעו מה בדיוק יש שם, בשכונה. אמנם על מערת שמעון הצדיק שמעו גם שמעו. היא נזכרת בכתבי נוסעים כבר 800 שנה. נערכו לידה חתונות, אנשים התפללו על הציון וקיים אפילו נוסח מיוחד של תפילה לאומרו במקום. אך מהיכן צמחה שכונה יהודית במקום?

שעון הזמן נע אחורה עד אמצע המאה ה-19. ככל הנראה לאחר הצקות של ערביי האזור כלפי יהודים שהגיעו להתפלל במקום, הוחלט לרכוש את המערה ואת המגרש שלידה. בשנת תרל"ו  (1876) נרכש המתחם על ידי ועד העדה הספרדית וועד העדה האשכנזית ('כנסת ישראל') ביחד - מעשה לא מצוי באותם הימים כלל. שמואל שמיר, עורך הדין של 'ועד העדה הספרדית', מספר כי באותה עת לא היתה אפשרות לרישום קרקע על שם גוף משפטי, ולכן היא נרשמה על שמם של  הראשון לציון, הרב אברהם אשכנזי, מטעם העדה הספרדית, ועל שם הרב מאיר אויערבאך כנציג האשכנזים. גם יוסף נבון ושמואל בק קשורים לרכישה הזאת. על הרכישה, שעלתה הון רב, נמתחה ביקורת בעיתון 'החבצלת'. ישראל דב פרומקין כתב שההוצאות הרבות בעת מצוקה שכזאת הם מעשה בלתי אחראי, וכי אין לרכוש "בנייני תפילה חדשים, שדות וכרמים גגות ופרדסים... אשר לדברי ההגדה אחד הקדמונים קבור שם?".

מספר שנים לא נעשה עם הרכישה דבר ואפילו נכנסו לשם ערבים. יש לזכור כי מדובר על קרקע 'מחוץ לחומות' שרכישתה התבצעה שנים בודדות אחרי היציאה המפורסמת והמתועדת מן החומות לצד צפון. גם זו היתה יציאה מן החומות, אך מזרחה. היא היתה ספרדית-תימנית ואולי בגלל זה פחות מדוברת.

ליברמן מספר כי כעבור זמן ביקשו הרוכשים לחלק בניהם את המגרש, והתחילו ויכוחים. הם נעזרו באדריכל מפורסם של אותה התקופה שקראו לו קונארד שיק - גרמני שהתגורר ביפו ואח"כ בירושלים, שתכנן את גם את שכונת  מאה שערים. "מאותו הזמן, שנות ה-80 של המאה ה-19, האשכנזים נעלמים מן המפה", צוחק ליברמן ואומר: "נראה לי שהאשכנזי הראשון שמגיע לשם מאז למטרות נוכחות יהודית הייתי אני".

הפרטים ההיסטוריים מסופרים באופן שונה במקורות שונים. לפי אחת הגרסאות, מייד לאחר יום כיפור תרנ"א התקיים טקס הנחת אבן פינה לשכונה הספרדית, לאחר שאחד השד"רים, ר' שלמה סוזין, שב לארץ ובאמתחתו עשרת אלפים פראנק. השכונה נבנתה למטרות צדקה כסדרה של בתי רכבת, כשכל משפחה שנכנסת לגור במקום פטורה מדמי שכירות אך מתחייבת לפנות את הנכס בתוך שלוש שנים, למשפחה הבאה. מין עזרה ראשונה עד להתבססות ומציאת פרנסה.

מאוחר יותר, בסמוך לבתים אלה, נבנו בתים של אנשים פרטיים. אחר כך צומחת שכונה נוספת בשם 'נחלת שמעון', כולה של יזמים פרטיים. בימיה הטובים של השכונה היו בה ארבעה בתי כנסת של חלאבים, תימנים וגרוזינים.

מיכאל קדמי, שדיבר על השכונה בערגה, סיפר כי בשלב מסוים הוקמה בשכונה מאפיית פיתות. "לפני שבת היו שמים את מה שאתם קוראים צ'ולנט בתוך התנור של המאפייה, ובשבת בבוקר כל אחד היה הולך לקחת את הסיר שלו, ואוי ואבוי אם היו מחלפים בין הסירים...".

מערכת היחסים עם השכנים הערבים היתה טובה באופן כללי. ואולם לקראת תש"ח החלו היהודים לסבול מהצקות. לפי גרסא אחת נאלצו היהודים לעזוב את השכונה בזמן המרד הערבי הגדול, אך חזרו אליה בסופו, ומצאו הרס והזנחה. עשר שנים אחר כך נטשו סופית את המקום, מי בגלל פחד היריות ומי בצו המנדט הבריטי שתוארך לג' באדר תש"ח, חודש ויום לפני הירצחם של 78 איש ב'שיירת הדסה', בכביש הסמוך.

העבר מתחבר להווה

"כשהיינו צריכים להתפנות מהשכונה בגלל המצב הביטחוני, אבי, שהיה גבאי בית הכנסת, הלך והוציא את כל ספרי התורה. זה גרם לכך שנצטרך להשאיר חלק מתכולת הבית ולא לקחת אותו איתנו, כי המשאית היתה קטנה". אלו דבריו של שמעון נבון, יליד שכונת 'שמעון הצדיק' שהתגורר בה עם סבו וסבתו, הוריו ושבעת אחיו, עד יום הפינוי. המשפחה אוכלסה מחדש בתוך בתים ערביים קרוב לבנייני האומה. "זה היה קצת דומה לחילופי אוכלוסין", הוא אומר.

כשמשפחת נבון נאלצה לעזוב את הבית הדו קומתי שבנה הסב עבור המשפחה הגדולה, שמעון נבון היה ילד קטן. משכונת ילדותו הוא זוכר את היחסים החמים בין השכנים היהודיים ואת חגיגות ל"ג בעומר. "בתוך השכונה כולם הכירו את כולם, היינו כמו משפחה. בל"ג בעומר היו מגיעים המון אנשים, והיו מביאים מתקנים לילדים. מין גלגל ענק כזה, למשל".

מהסיפורים ששמע נבון מפי אביו וסבו הוא למד כי מערכת היחסים עם השכנים הערביים היתה טובה. לפי דבריו, מקור ההתנכלויות שחוו בתש"ח לא היה מתוך השכונה, אלא מן הלגיון הירדני. "היו הרבה יריות והפגזות. פעמים רבות מי שהלך לשאוב מים מהבורות נורה ונפצע, או נהרג".

לדברי נבון, דור ההורים המבוגר השלים עם זה שלעולם לא יראה עוד את הבתים בו התגורר. "כל אחד הלך לדרכו". נבון עצמו, כששמע שהיישוב היהודי במקום מתחדש, החליט לבוא ולראות במו עיניו. "זה היה ביום שישי, קרוב לשבת, וראיתי שמבנה בית הכנסת של השכונה, שבו התכוונו לשהות, היה פרוץ במקום בו שכן בעבר ארון הקודש. אמרתי לרב בני אלון שייזהר כי עלולים לזרוק עליהם רימון בשבת. שבת כבר כמעט נכנסה אבל נסעתי הביתה והבאתי כמה דיקטים וסגרתי את המקום. אחרי שבת הבאתי את הפועלים שלי ויחד בנינו מחדש את קיר האבן".

נבון מודע לכולל שפועל במקום, וכן, זה עושה לו טוב שיש נוכחות יהודית במקום: "כל פעם שאני הולך לשם אני מאושר".

מיכאל קדמי אמר בעבר כי "אם יחדשו את היישוב היהודי בשכונה, אני אגור שם, אפילו בדירת חדר". היום קדמי איננו בקו הבריאות, אבל אחרים פועלים ומחדשים את השכונה היהודית במקום.

    

רוכשים את השכונה מחדש

דיברנו עם אחד הפעילים המרכזיים לחידוש היישוב היהודי בשכונת 'שמעון הצדיק' ובמקומות אחרים בירושלים. האיש, החפץ בעילום שמו, משלים את הפאזל ההיסטורי של המקום ומספר מה אירע לשכונה מתש"ח ועד היום. "בשנת 74' החליט האופוטרופוס הירדני ליישב באדמות האלה וסביבן פליטים, בעיקר מכפר ליפתא. כשהגעתי למערה בעקבות יאיר ליברמן, שאלתי את האנשים סביב של מי המקום. אמרו לי, של 'ועד העדה הספרדית'. התקשרתי אליהם וביקשתי רשות לשמור על מבנה בית הכנסת. בוועד הכירו את השכונה בקווים כלליים ונתנו אישור.

הבאנו כמה בחורים ואת הרב בני אלון שהיה אז חבר כנסת ופעיל מאוד בתחום. קיימנו שם תפילת מנחה ומאז נשארנו".

העמותה אותה מוביל האיש עשתה בהתחלה דרך משותפת עם 'קדם' ואחר כך התפצלו לשתיים. 'קדם', שנשארה בפן התיירותי התמזגה עם 'ראשית ירושלים.' העמותה שלו, 'חומות שלם', פועלת ליישוב המקום. תחילה רכשה העמותה את הבתים מהוועדים השונים - הספרדי והאשכנזי, ולצורך כך גויסו תרומות רבות. השטח שנרכש עומד על 16 דונם ו-42 בתים. בכל מבנה כמה משפחות. מימוש הרכישה איננו פשוט משום שבבתים הללו מתגוררים ערבים.

היו גם בתים שנרכשו מהערבים עצמם, הוא מספר. "ערבי אחד שיפץ את ביתו. אמרתי לו 'אולי תמכור לנו'? והוא סירב והמשיך לשפץ. אמרתי לו, כשתסיים את השיפוץ, תמכור לנו את הבית. חודש אחרי שהוא סיים מישהו נקש על הדלת שלנו ואמר 'הנה הטלפון שלי, ניפגש'. זה היה בנו של המשפץ, שאמר שאביו אכן רוצה למכור. תוך 3 ימים כל הניירת היתה מסודרת. הבן אמר שאחרי תשלום מיקדמה נוכל להיכנס לבית, ואכן כך היה". ביום שבו נכנסו היהודים פנימה הגיעו שוטרים, והאישה צעקה שגנבו אותם. "כששאלתי את האיש מה קרה, והרי הוא קיבל את המקדמה, הוא השיב שהוא לא קיבל שקל מן העסקה ובנו נעלם. את הבן איתרנו באילת, חוגג על יתרת הכסף של המקדמה, ועם הערבי יישרנו את ההדורים".

הרכישה והכניסה למתחם מתבצעים בתהליך איטי מאוד, תוך הפגנות ומחאות של הערבים ושל מי שמסייע להם. מרבית המשפחות הערביות שמהן נרכשות הדירות או אלה שמסכימות להתפנות מרצונן, עוברות לחו"ל. "והורשתם את הארץ וישבתם בה" מצטט האיש.

יהודים מתגוררים בבתים ערביים בשכונות רבות ברחבי הארץ. ומה אם הם יבואו לתבוע את נכסיהם?

"רש"י הראשון על התורה מסביר את כל התשובות לטענות על זכות השיבה. מי שלא ראה את הניסים הגדולים בתש"ח - שביום אחד עזבו את חיפה 120 אלף איש ועשרות אלפים במקומות אחרים, מי שלא מאמין שזו הארץ שלנו, באמת יש לו בעיה. שיפנה את טלביה ואת קטמון.

"בלית ברירה אנחנו משתמשים כאן בכלים של חוק. אם היה כאן עם חזק ויציב, המדינה היתה עוזבת את כל הרישומים המנדטוריים והקושאנים למיניהם, ומחלקת את השטח שלה לאזרחיה הישראלים כמו שעשו בלוד ובתל אביב. זה היה צריך לקרות בירושלים וביו"ש. אנחנו עושים את המעט בעניין הזה".  

 

לחיות בשכונה

הדירות בשכונת שמעון הצדיק קטנות. מאוד קטנות. זעירות יותר מקראוון. משפחת שוהם, זוג הורים ושני ילדים, מתגוררת באחת כזאת. "לומדים לחיות בצמצום" אומר משה שוהם, הוא אברך בישיבת הכותל, אשתו מיקרוביולוגית והם משפחה אחת מתוך 7 שמתגוררות במתחם.

"לפני שהתחתנו חיפשנו דירה במזרח ירושלים, משהו שיתרום לעם ישראל בנוסף למגורים בירושלים. חפשנו ברובע היהודי אך לא מצאנו, התרחבנו הלאה עד שהגענו לכאן". מאז הם שם, כבר כמעט 5 שנים.

שוהם מספר על קשר עם תושבי השכונה היהודיים שהתגוררו בה עד תש"ח. "מדי פעם מגיעים לכאן אנשים, מתדפקים על הדלתות ומדברים על המגורים כאן בעבר. בל"ג בעומר, כשהיו כאן המונים, אישה אחת סיפרה לנו שהתגוררה ב'נחלת שמעון' והכירה את כל מי שגר פה. בעבר עשינו כמה כינוסים, מאז הקשר פחות מובנה".

כששוהם מתבקש לתאר את תחושתו לגבי המגורים במקום הוא לא מתייחס לקשיים החברתיים (7משפחות בלבד) והפיזיים (גינה קטנטנה לילדים לימי שמש ובור מים ששופץ למשחקיה לימות החורף), או לשכנים שלא תמיד סימפטיים. הוא מעדיף לדבר על הפנים הערכיים שיש במגורים במקום, וכאלה יש מלוא החופן. "זו תחושה של חיזוק לאומי, חוזרים למקום שהיהודים גורשו או ברחו ממנו כתוצאה של הפחדה. האישה שפגשנו בל"ג בעומר סיפרה שבאחת השבתות בתש"ח אביה הגיע הביתה ואמר 'אי אפשר להישאר עוד כי המצב גרוע'. הם עזבו את הבית ככה, בלי לקחת כלום.

"אנחנו מחזירים את הכבוד האבוד שלהם ומחזיקים במקום שהיה אסטרטגי במלחמות ישראל. במלחמת השחרור שיירת הדסה היתה סמוך לכאן, והפלמ"ח חזר אחרי הנטישה אבל הכריחו אותו לעזוב. במלחמת ששת הימים עבר מכאן כוח של צנחנים לעיר העתיקה. זה משהו היסטורי- ערכי חוץ מחיזוק של ארץ ישראל". שוהם גם מדבר על אדני החסד, שעל גביהן ולשמן נבנתה השכונה מלכתחילה, ואפילו על האיחוד בין העדות. על הסמיכות לשמעון הצדיק עוד לא דיברנו, וכך "כל הערכים מצטרפים".

מערכת היחסים עם הערבים איננה מן המעולות, הוא מספר. אמנם עם השכנים הקרובים שורר שקט יחסי, אבל המתיחות בשבועות האחרונים גואה, בעיקר סביב החלטות בית המשפט. "העימותים הם יותר עם אנשים מבחוץ. כאן בשכונה יש משפחה אחת שהיא יותר אלימה. עם השאר יש שקט, אבל קיים דיסטנס מסוים".

לא מפריעה לך הקרירות הזאת?

"זה לא מה שמפריע לי. מה שכן, הייתי רוצה לשנות את המאזן היהודי- ערבי. זה היה טוב יותר לנו, לשכונה, לכל החגורה המקיפה את העיר העתיקה ולכל עם ישראל".

בית המשפט פסק שיש לפנות עוד משפחות ערביות. לא מפריע לכם שמפנים אותם?

"לאשתי מפריע לגור בבית שהכרת את האנשים שגרו בו קודם והם פונו ממנו. אבל מבחינת האמת, הם האנשים שלא בסדר. אם אדם גוזל קרקע, שיבנה עליה מה שיבנה, זה לא שלו. בנוסף, הם מתבטאים כמו מחבלים, היחס שלהם לעם ישראל הוא לא אוהד. הייתי מפנה אותם מגבולות הארץ אם היה אפשר. מבחינת האמת, אין מקום לייסורי מצפון".

 

סיוע מבית המשפט

למרות שבשכונת 'שמעון הצדיק' כבר נשמע קול התורה וברחובות העיר ילדים יהודיים משחקים, המאבק המשפטי על השבת הנכסים היהודיים רחוק מלהסתיים. ביום שני השבוע פסק בית משפט השלום בירושלים כי חלק מהמשפחות הערביות המתגוררות בבתי היהודים צריכות להתפנות בתוך חודשיים. המשפחות הללו שילמו בעבר שכר דירה ל'ועד העדה הספרדי' ולכן נהנו ממעמד של דייר מוגן, אך בשנים האחרונות הפסיקו לשלם ולכן איבדו את מעמדן. 2 מ-27 משפחות כאלה עתרו לבית המשפט בגיבוי עמותת 'עיר עמים', וטענו כי שטר הקנייה שהציגה העמותה המיישבת מזויף. בית המשפט לא קיבל את הטענות והורה למשפחות להתפנות.

העמותות המסייעות לערבים יצרו רעש בינלאומי, והאיחוד האירופי כמו גם ארצות הברית הגישו מחאה רשמית למשרד החוץ, אך כל אלה לא מצליחים לעכב את הפעילות למען השבת שאר הנכסים לידיים יהודיות. וזו לא מלאכה פשוטה. שמעון נבון מספר כי בבית ילדותו מתגוררת משפחה ערבית. "הם שילמו שכירות, אבל אז קיבלו ייעוץ משפטי מהרשות הפלשתינית שאמרה שתתמוך בהם ומאז הפסיקו לשלם". משפחת נבון פנתה תחילה לערכאות, אך לבסוף התייאשה.

בעמותת 'חומות שלם' מתכוונים לא רק לממש את זכויות היהודים על בתיהם, אלא גם לבנות בעתיד בתים חדשים על השטח. כדי לסכם בתמצית את החזון ניתן לצטט את תגובת 'עיר עמים' להחלטת בית המשפט, כפי שהופיעה השבוע בעיתון 'הארץ'. בעמותת השמאל טוענים כי "מהלכים אלה נועדו לחזק את השליטה הישראלית על אזור רגיש זה, תוך סיכון ההיתכנות של הסכם גבולות עתידי בירושלים במסגרת פתרון שתי המדינות". במילים אחרות - התיישבות יהודית באזור מחזקת את ירושלים המאוחדת כבירת העם היהודי ומדינת ישראל.  

 

ofralax@gmail.com