חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שומר על הרמה - בגליון השבוע

סמי בר-לב ורעייתו נאלצו לעזוב את העיר קוניטרה בה גרו כמשפחה בודדה במשך 5 שנים. אך החלום של בר-לב להקים התיישבות עירונית בגולן הפך למציאות בעיר קצרין, שבראשה הוא עומד כבר 32 שנה.
21/05/09, 10:07
חגית רוטנברג

סמי בר לב נבוך. "אני לא רגיל לקבל פרסים, אני לא כל כך יודע מה עושים עם זה", הוא אומר השבוע, ימים ספורים לפני שיעלה לבמה בעיר דוד לקבל את פרס 'עוז ציון' (מוסקוביץ') לציונות. "מאז שנודע שזכיתי בפרס קיבלתי הרבה טלפונים ומכתבים מאנשים שאמרו שאני ראוי לזה, אבל אני השתדלתי לא לעשות מזה טרראם גדול. הרגשתי מבוכה מכל העניין של קבלת הפרס". 

בר לב (68) לא כל כך רגיל לאור הזרקורים של התקשורת הארצית. הוא מרגיש נוח יותר בלשכת ראש המועצה בקצרין, בירת הגולן, לשכה אותה הוא מאייש מזה 32 שנה, למעלה משש קדנציות ברציפות, למעשה מאז היווסדה של קצרין. אך בר לב לא נחת אל הכורסה המשרדית המרופדת מטעמי נוחות ותנאי שכר. את החלום להקים עיר בגולן הוא נשא בליבו מאז שוחררה הרמה במלחמת ששת הימים. לאחר שקיבץ את גרעין המשפחות הראשוני שעלה להקים את קצרין ומונה ליו"ר ועד התושבים, כניסתו לתפקיד יו"ר המועצה היתה כמעט מובנת מאליה.

למעלה מ-30 שנה אתה מנהל את אותה עיר. אין תחושה של שחיקה לפעמים?

בר לב כנראה לא מכיר את המושג: "בכל שבוע אני מרגיש כאילו אני ביום הראשון כאן. יש לנו מטרה מאוד חשובה - לשבת בגולן. אנחנו עושים פה משהו שהוא לדורות. צריך ליישב את המקום הזה ואוי לנו אם לא תהיה רמת הגולן. אנחנו ממשיכים במאמצים כל הזמן ולא נחים על זרי הדפנה". בר לב מתאר את ההתחדשות שהוא חש באופן אישי מכל פיתוח נוסף בעירו: "זה אף פעם לא אותו דבר, כל פעם יש משהו חדש: עוד פיתוח תיירותי, לנטוע עוד עץ, עוד גינה, להקים עוד מפעל. יש עוד הרבה מה לעשות. אני נמצא עדיין עמוק בתוך העשייה, במאמץ להמשיך להביא לכאן עוד אנשים. אני לא מרגיש שחיקה".

 

ליישב את המדינה

כילד יהודי שגדל בבגדד, בירתה של עיראק, סמי (שמואל) בר לב לא חלם שיזכה לעמוד בראש עיר בישראל. את הציונות ואהבת הארץ הוא ספג בבית מגיל צעיר, כששמע סביבו כל העת את ההורים, הסבים והדודים חולמים לעלות לארץ הקודש. "אבא וסבא שלי היו במחתרת העיראקית. דוד שלי ישב חמש שנים בכלא על שניסה לעלות לארץ בעלייה בלתי לגאלית. כשעלינו לארץ, התמונה הראשונה שאני זוכר זה את סבא שלי וכולם נופלים לארץ ומנשקים את האדמה".

משפחת בר לב, כמו משפחות עולים נוספות, שוכנה במעברה ליד חיפה. למרות התנאים הקשים, בר לב לא זוכר את ילדותו במעברה כתקופה שלילית ולא שוקע בטענות על קיפוח. "בדרך כלל מתארים את המעברות כמקום שרע לחיות בו. לי דווקא יש זיכרונות טובים. אנשים אז לא הרגישו שזה עונש, אלא שהם מגשימים חלום. זה משהו שתמיד ליווה אותי - האהבה למדינה, לאהוב מה שעושים במדינה הזו".

אחרי חמש שנים במעברה עברה משפחתו להתגורר בקרית אליעזר הסמוכה לחיפה. בר לב סיים את לימודיו ויצא לעבוד בתחום הבנקאי. לכאורה חי בר לב חיי בורגנות מצויים, אך בליבו פיעמו חלומות מסוג אחר: "תמיד הערכתי והערצתי אנשים שיושבים בספר (פ' קמוצה), שעושים משהו משמעותי. לא עוד איזה מישהו בעיר שלא תורם משהו אמיתי". אחרי מלחמת ששת הימים החליט בר לב כי "הגיע הרגע להגשים את החלומות שהיו בתוכי הרבה זמן".

במלחמה הוא שירת בפיקוד צפון בחיל הקשב. ששת ימי המלחמה, על תוצאותיהם המזהירות, עוררו גלים בליבם של רבים, בהם גם בר לב עצמו. "פתאום אנחנו מגיעים למקומות שקראנו עליהם רק בתנ"ך: שכם, יריחו. הגענו אל מרחבים חדשים. החלטתי שצריך ללכת וליישב את המדינה".

 

שורשים יהודיים בגולן

הוא היה רווק בן 26 כשעזב את חיפה ועלה אל הקיבוץ הראשון שקם ברמה - מרום גולן, פחות משנה לאחר המלחמה. בקיבוץ שובץ בר לב בסידור עבודה מאתגר במיוחד, שפתח את ליבו עוד יותר אל מרחבי הגולן. "הצטרפתי לקבוצה שנשלחה לעשות סקר ארכיאולוגי ברמת הגולן. במשך 11 שנים זה היה המקצוע שלי - סקר, חפירות ארכיאולוגיות. התמזל מזלי להיות שותף לגילויים של בתי כנסת עתיקים מתקופת התלמוד, כתובות יהודיות בעברית ובארמית, אבני בזלת שעליהן היו תבליטים של המנורה".

בר לב השתייך לקבוצה שגילתה את בית הכנסת העתיק בקצרין ואף החלה בשחזורו. הם גילו יחד מאות ממצאים יהודיים בגולן, ששמורים היום במוזיאון בקצרין.

איך השפיעה עליך החוויה של גילוי חיים יהודיים עתיקים באזור שהיה בלתי נודע עד אז?

"זו חוויה ממש ראשונית. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. מגיעים למקום שנראה לנו כמו כפר סורי נטוש ופתאום מגלים כתובות בעברית, פריטים של בית כנסת. זו התרגשות, חוויה יומיומית מסעירה. העבודה הזו קשרה אותי עוד יותר לאזור הגולן".

במהלך אותן שנים נשא בר לב לאישה את רעייתו רמונה, שלא אהבה את אופי החיים הקיבוצי וביקשה לעבור לחיי עיר. העיר בה בחרו השניים להשתקע היתה נטולת קניונים, בתי קפה או כל שירותי רווחה בסיסיים אחרים. המעבר לאותה עיר היה כרוך במשימה חלוצית לא פחות מאשר החיים בקיבוץ אותו עזבו. קוניטרה היתה עיר נטושה, שנעזבה ממרבית אזרחיה הסורים לאחר מלחמת ששת הימים. מלבד הממשל הצבאי וכמה משפחות ערביות שנותרו לגור במקום, זו היתה עיר רפאים. אל המקום הזה החליטו בני הזוג בר לב להעתיק את מושבם, ולהיות המשפחה היהודית הראשונה והיחידה שנאחזת בקוניטרה. "קיווינו שנוכל ליישב אותה כעיר יהודית, כמו שעשו ברמלה ולוד", מסביר בר לב את הצעד הנועז. את אותן חמש שנים (תשכ"ח-תשל"ג) בקוניטרה המבודדת מגדיר בר לב "חוויה מיוחדת". הצבא ששלט במקום סייע באספקת הצרכים היומיומיים לבני הזוג, שראו את העיר כמקום מגוריהם גם לטווח הרחוק.

מלחמת יום הכיפורים קטעה את מימוש החלום: הבן הבכור למשפחת בר לב הגיח לאוויר העולם מעט לפני המלחמה, ורמונה ירדה מקוניטרה על מנת להתאושש מהלידה בבית אימה. בערב יום כיפור ירד סמי לבקר את אשתו, תוך כוונה לחזור לעיר. המלחמה שפרצה, גיוסו של סמי והקרב הקשה על קוניטרה העמידו את משפחת בר לב בפני מציאות חדשה. ביתם נהרס, והאפשרות להמשיך לגור במקום הפכה לא רלוונטית. "החלום שלנו לגור ברמת הגולן לא התגשם", מתאר בר לב את תחושותיהם אז. השניים עברו לגור בראש פינה, אך לא חדלו מלקוות ולפעול למען המשך ההתיישבות ברמת הגולן.

 

להקים עיר בגולן

לאחר מלחמת יום הכיפורים התקבלה החלטת ממשלה להקים יישוב עירוני ברמת הגולן, אך בר לב ידע כבר אז שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. הוא הבין שעל מנת שתקום עיר ברמת הגולן לא מספיק רצון טוב של השרים, צריך לחץ מלמטה. הוא חזר לפעול במשנה מרץ כדי להגשים סוף סוף את חלומו הישן - הקמת התיישבות עירונית ברמת הגולן. מודעות שפרסם בעיתונים בקריאה למשפחות המעוניינות להצטרף לגרעין שיעלה להקים את העיר החדשה, זכו לתגובות מכל רחבי הארץ. "פנו אליי משפחות מקיבוצים, מושבים, מנהריה ואפילו מבאר שבע. הקמתי גרעין שבשיאו מנה מאה משפחות. במשך שנתיים וחצי הפעלנו לחץ על הממשלה והח"כים לזרז את הבנייה במקום ולממש את ההחלטה. עשינו סיורים, באנו לביקורים באזור". במקביל, יצא בר לב למפגשים עם המשפחות המצטרפות לגרעין והעביר להן מידע ועדכונים על המתרחש. מאמציו נשאו פרי: בקיץ תשל"ז נכנסו המשפחות הראשונות לבתיהן בקצרין. תחילה היה מדובר בכ-20 משפחות, ובהמשך הצטרפו נוספות.

מה היתה המוטיבציה של אותן משפחות לעלות לגולן, שהיה אזור נידח ובלתי מפותח?

"היתה תחושת שליחות ליישב את הגולן, להקים עיר חדשה. היו לאנשים חלומות על משהו אחר, ראשוני".

בר לב מצידו ראה כמטרה להקים דווקא יישוב עירוני וגדול, כיוון שעד אז אוכלוסיית הגולן התבססה על תושבי הקיבוצים והמושבים, שהיו דלי אוכלוסין יחסית. "עד מלחמת יום הכיפורים מנתה אוכלוסיית הגולן 800 תושבים בלבד. הבנו שכדי להקים התיישבות משמעותית צריך יישוב עירוני".

קצרין, העיר המכונה 'בירת הגולן', מונה כיום 7,500 תושבים. בתכנון המקורי יועדה העיר לקלוט 25 אלף תושבים.

מדוע לא מצליחה העיר למשוך אליה משפחות נוספות?

"זה קשה, לאנשים אין היום את האידיאלים של פעם", מודה בר לב בצער, "אבל יש לנו תכניות. אנחנו ממשיכים לפתח שכונה חדשה ולקלוט עוד תושבים".

בר לב נזכר בערגה בתנופה הגדולה שהביא איתו לקצרין גל העלייה הגדול מברה"מ בראשית שנות ה-90'. אלפי עולים הגיעו מדי יום לישראל, ופתרונות דיור לכולם - אין. בקצרין עמדו 200 יחידות דיור ריקות שחיכו לתושבים חדשים. דא עקא, שהעולים החדשים לא ששו לעלות לרמה ולהתחיל בה את חייהם החדשים בישראל. "הם פחדו להגיע לכאן. חשבו שזה מקום שנלחמים בו, וזה גם היה רחוק מדי".  

בר לב לא אמר נואש. הוא ירד אל מרכזי הקליטה ויצא לקרב נוסף במערכה על חיזוק ההתיישבות בגולן. "הגעתי עם עוד חברים לנמל התעופה ועמדנו שם עם שלטים כדי לקבל את העולים אלינו. אחר כך הלכנו לבתי המלון ומרכזי הקליטה בהם שוכנו העולים וניסינו לשכנע אותם לבוא לקצרין". ניסיונות השכנוע הצליחו בסופו של דבר להביא את משפחת העולים הראשונה לקצרין. אחרי שהמחסום הראשוני נפרץ, החלה התדפקות רבתי של עולים חדשים על שערי מועצת קצרין. "אני זוכר שבאו משפחות של עולים, התיישבו עם מזרונים מול המועצה ופשוט פתחו בשביתה ודרשו שניתן להם דירות פה. זו היתה תקופה מדהימה", אומר בר לב בגעגוע.

 

קהילה דתית וגרעין תורני

מלבד העולים החדשים, היה מגזר נוסף שהגיע לקצרין מתוך בחירה, על מנת לחזק את העיר בימיה הקשים. עננה כבדה ריחפה מעל עתידה של רמת הגולן כולה, ובכללה קצרין. ראש הממשלה אהוד ברק שידר כוונות רציניות כלפי הסורים לפיהן הוא ימסור לידיהם את הרמה במסגרת הסדר שלום. ברשת 'שעלי תורה' החליטו אז להקים גרעין תורני דווקא בקצרין, למרות ובגלל ההתפתחויות המדיניות.

כראש מועצה של עיר חילונית, לא חששת מגרעין תורני ש'ישתלט' על העיר שלך?

"לא רק שלא חששתי", מדגיש בר לב "אלא שכאשר שמעתי שמשפחות דתיות רוצות לבוא לקצרין זה היה כמו מים צוננים להלך במדבר. היינו בתקופה של מאבק מדיני גדול, ורציתי אותם. זה חיזק מאוד את המשפחות פה. חלק מהמשפחות של הגרעין קנו פה כבר בתים, ויש פה קהילה דתית מגוונת עם כל המוסדות והשירותים הדרושים. משפחות דתיות ממשיכות להגיע לכאן".

בהמשך לאותו עניין, בר לב משתבח בהרמוניה המיוחדת שקיימת לדבריו בין מגוון האוכלוסיות בעירו: "אין כאן התבדלות, אין שכונה מיוחדת לדתיים או לעולים. יש פה קהילה סובלנית וכולם מכבדים זה את זה. אין מתח ביישוב".

קצרין של היום היא עיר שמציעה לתושבים מגוון מוסדות בתחומי החיים השונים: החל בחינוך – מעונות, בי"ס יסודי ותיכון, מכינה קדם צבאית ומכללת 'אוהלו' להכשרת מורים, המשך בתעסוקה - אזור תעשייה הכולל מפעלים מובילים בארץ בתחומם כמו 'יקבי רמת הגולן', 'מי עדן' ועוד, וכלה בתיירות - בית ספר שדה ואכסניה, מוזיאון עתיקות הגולן, 'החוויה התלמודית', ועוד.

מה היעדים שלך לשנים הבאות כראש מועצה?

בר לב עונה בלי לחשוב פעמיים: "אנחנו חייבים בחמש השנים הקרובות לקלוט לפחות עוד כמה אלפי תושבים".

יש רגעים של תסכול בעבודה?

"אם יש תסכול, זה שמדי פעם עוד שומעים פוליטיקאים שמפקפקים בנצחיות הישיבה שלנו פה. אם אחרי שאנחנו כבר 42 שנה בגולן מישהו עוד חושב שזה הפיך, זה מתסכל ומטורף".

מתי אתה חש סיפוק בעשייה שלך?

"הסיפוק הוא בכל יום. כל שכונה חדשה, כל מחזור שמסיים תיכון ומקבל תעודת בגרות, כל מפעל חדש שאנחנו מקימים פה".    

בר לב מדבר באהבה ממש על כל פרט - חי, צומח או דומם - בעיר שעל בניינה הוא עמל עשרות שנים. כשאני מבקשת ממנו להסביר את סוד הקסם שהוא חש בעיר הזו, בלב רמת הגולן, הוא מתאר את החיים העירוניים על כל נוחותם לצד הטבע במלוא תפארתו, שנמצא במרחק פסיעה מדלת הבית. "אנחנו חיים פה בטבע, בנוף. כמה דקות מהבית ואנחנו בנחל זוויתן או בבריכת המשושים. ציפורים עפות מעל, שועלים מטיילים בלילה. בצפון רואים את פסגת החרמון המושלגת ומתחתינו הכנרת. זה המקום".

 

מול תכניות הגירוש

הפסטורליה הממכרת אותה מתאר בר לב איימה לקרוס פעמיים במהלך שתי קדנציות בעשור הקודם - זו של רבין ולאחר מכן זו של אהוד ברק. שני ראשי הממשלות קידמו מהלכים מדיניים שכמעט וגזרו חורבן על ההתיישבות היהודית בגולן. את התקופות הללו בר לב לא מסוגל לשכוח. כמי שעמד בשורה הראשונה של בניית ההתיישבות בגולן, היה גם מהראשונים בחזית המאבק לשמירה על שלמותו. מבחינתו, נקודת השיא של המאבק היתה שביתת הרעב המתמשכת שהתקיימה במאהל בגמלא, בתקופת ממשלת רבין: "השתתפתי בכל 19 הימים בהם התקיימה שביתת הרעב. 12 איש מתושבי הגולן שבתו רעב, ומאות אלפי אנשים עלו לגולן כדי להזדהות איתם. זו היתה נקודה משמעותית במאבק. בעקבות זה רבין החליט שעתיד הגולן יוכרע במשאל עם".

נקודת הציון הזכורה לו מתקופת ממשלת ברק היא ההפגנה הגדולה למען הגולן שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל. בר לב הנחה את ההפגנה מול קהל הרבבות, והערב הזה חרות אצלו כחוויה מיוחדת.

היו רגעים במהלך אותן תקופות שחששת שבאמת הכל עומד לרדת לטמיון?

"היו בהחלט רגעים מאוד קשים בהם לא ידענו מה יהיה", מודה בר לב "בייחוד בפגישה האחרונה שהתקיימה בין אסד לקלינטון בז'נבה. דיברו שם שכבר יסכמו עניינים, שישראל היתה מוכנה לוותר על כל הגולן. אחר כך התברר לנו שאסד לא בא במטרה לסגור, כי ישראל לא היתה מוכנה לרדת ממש עד קו המים. זה היה נס".

לפני ארבע שנים חווינו תקדים של הרס חבל ארץ שלם של התיישבות יהודית בידי ממשלת ישראל. התקדים הזה לא ערער משהו בביטחון שלך?

"לצערנו התקדים הזה היה כבר קודם, בימית", מזכיר בר לב. "מה שקרה בגוש קטיף באמת גרם לצער גדול וכאב גדול. עם זאת, אני חושב שהתנאים ומצב היישובים בחבל עזה היה שונה ממצב היישובים בגולן", אומר בר לב ומנמק: "רמת הגולן היא חלק ממדינת ישראל על פי חוק, צריך רוב של מעל 60 ח"כים בכנסת. זה שטח ריבוני, זה שונה לגמרי. מלבד זאת, הציבור רואה בגולן חלק ממדינת ישראל. לצערי, הציבור לא ראה ביישובים שהיו בעזה חלק ממדינת ישראל. בעזה גם דיברו על בעיה דמוגרפית, מה שלא קיים בגולן. פה אנחנו לא מציקים לאף אחד, לא שולטים על אף אחד".

היו טענות של אנשים ביש"ע על כך שהם סייעו לכם במאבקים על הגולן, אבל אנשי הגולן לא תמיד עומדים לימין תושבי יש"ע במאבקים שלהם.

בר לב מודע לטענות, אך עם זאת סבור כי "לא צריך לעשות חשבונות כאלה. יש תושבים ברמת הגולן שחושבים שיש הבדל בין יש"ע לגולן ולכן הם לא משתתפים. אני לא חושב כך, לדעתי אלה יישובים לגיטימיים, ואני אישית השתתפתי בחלק מהפעולות של המאבקים על יש"ע".

הדיבורים על הגולן עוד לא ירדו מהפרק, וגם לאחר עליית הליכוד לשלטון בקדנציה הנוכחית אין אמירות ברורות בנושא. אתה סומך על נתניהו שישמור על רמת הגולן?

"אני סומך על הציבור בארץ. על פי כל הבדיקות והסקרים - מעל 70 אחוז מהתושבים לא מוכנים לוותר על רמת הגולן גם תמורת הסכם שלום. על זה אני סומך, לא על הפוליטיקאים. עם זאת, ודאי שבכנסת שנבחרה כעת אין רוב לנסיגה מהגולן. חוק משאל העם אמנם לא נכנס עדיין לתוקף לגמרי, אבל אנחנו עובדים גם על זה. אנחנו משוכנעים שנצליח לשמור על הגולן. יכולים להיות עוד מכשולים בדרך, אך אנו נהיה נחושים וניאבק".