בשבע 343: התקדים: אזרחים ישראלים בחסות האו"ם

אם אכן יימסר צפון הכפר רג'ר לאחריות האו"ם עלול להיווצר תקדים מסוכן גם במקומות אחרים, יו"ש למשל: אזרחים ישראלים תחת ריבונות של האו"ם.

חגי הוברמן , כ"ז באייר תשס"ט

 

בדממה תקשורתית מפתיעה עברה הידיעה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שוקל להודיע על הסכמתה של ישראל לסגת מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר, שעל גבול ישראל-לבנון, ממערב להר-דב. הקואליציה לא רגשה, נאמני ארץ-ישראל לא יצאו להפגנות, עצומות לא נחתמו גם כאשר כל האורות האדומים מהבהבים באזהרה. אישור לדברים נתן השר המקשר בין הממשלה לבין הכנסת גלעד ארדן, שאישר כי ועדת השרים תכריע בסוגיית הנסיגה מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר. את הדברים אמר ארדן בתשובה מטעם הממשלה להצעה לסדר היום של חבר הכנסת סעיד נאפע מבל"ד.

גם שר החוץ אביגדור ליברמן אמר במהלך פגישתו עם שר החוץ האיטלקי כי ישראל תעשה מחווה בכפר החצוי בגבול עם לבנון, עוד לפני הבחירות לפרלמנט בחודש יוני. "יש לנו בעניין רעיונות יצירתיים, ובכוונתנו ליישמם עוד לפני הבחירות בלבנון", אמר ליברמן.

במערכת הביטחון התקיימו באחרונה כמה דיוני הכנה בנושא. בצה"ל מעוניינים להקל על ההגנה על שטח ישראל בגזרת רג'ר, הנחשבת חדירה במיוחד להברחות סמים ואולי אף להברחות נשק. במהלך ביקורו של השליח האמריקאי למזרח התיכון ג'ורג' מיטשל בישראל לפני כחודש, הוא העלה את הנושא בשיחותיו עם נתניהו, ברק וליברמן, וביקש שישראל תבצע את הנסיגה ברג'ר, כפי שהתחייבה כבר בתקופת ממשלת אולמרט. הממשל האמריקני לוחץ על ישראל בסוגיה זו בשנה האחרונה וטוען כי לא מדובר במחווה, אלא בהתחייבות של ישראל לפי החלטה 1701, שתחזק את המחנה המתון בלבנון לקראת הבחירות.

 

3000 חקלאים בתסבוכת בינלאומית

הכפר רג'ר (הכתיב המדויק יותר הוא ע'ג'ר, אלא שבעברית האות הערבית ע' נקראת כר' רגילה) הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982. זהו גם היישוב היחיד בישראל שתושביו הם עלאווים. מאחר ובכל הסביבה הקרובה בלבנון אין אוכלוסייה עלווית, הרגישו עצמם תושבי הכפר בודדים למדי בשנים בהן היו בשטח לבנון.

אין עוד שום יישוב בישראל המצוי בתסבוכת מדינית כמו רג'ר. כפר אחד, מאוחד, מחולק בין שתי מדינות אויבות, שאינן יכולות להקים גדר גבול ביניהן, ושכל תושביו, בשתי המדינות, הם אזרחי מדינה אחת בלבד. כפר קטן וצנוע בין הגליל העליון לרמת הגולן.  3000 איש עובדי חקלאות, אנשים מאמינים, שמצאו עצמם לפני 9 שנים חצויים בין ישראל ולבנון. אפילו לא לחצי. בערך שליש נשאר בשטח ישראל ושני שלישים בשטח לבנון. מצב אבסורדי, כמו הרבה מצבים במזרח התיכון. כפר שתושביו במקור הם סורים, היום יש להם אזרחות ישראלית, חציים חיים בשטח לבנון, כאשר המצב הביטחוני מושפע בכלל מהתנהגות ארגון שנקרא חיזבאללה, שהמדיניות שלו מוכתבת מאיראן.

אם אכן יבצע נתניהו את תוכנית הנסיגה הראשונה של ממשלתו, בגליל העליון, עלול להיווצר תקדים מסוכן שלא היה כמוהו בתולדות מדינת ישראל: תהיה זו הפעם הראשונה בה מעבירה מדינת ישראל אזרחים ישראלים, נושאי תעודות זהות כחולות, לאחריות זרה, אחריות של האו"ם.

בי"ט בכסלו תשמ"ב, 15.12.1981, נחקק החוק שקבע כי המשפט השיפוט והמינהל של ישראל יחולו בשטח רמת הגולן. מזה 25 שנה רמת הגולן היא שטח ישראלי ריבוני. דין קצרין כדין תל-אביב. בעקבות חקיקת חוק רמת הגולן, החליט ראש הממשלה, מנחם בגין, להעניק לתושבי רג'ר ולתושבי ארבעה כפרים דרוזיים ברמת הגולן אזרחות ישראלית.

בממשלה, מן הסתם, לא חשבו על זה השבוע, אבל אצל אלו המבינים משהו בתקדימים מדיניים, כולל במסדרונות השלטון בקריית הממשלה, אפשר היה לשמוע השבוע את הדאגה, שהמודל הזה יועתק לגזרות אחרות, באופן הרבה פחות נוח לישראל. ביו"ש, למשל. אם ערביי רג'ר יכולים להיות אזרחים ישראלים בחסות האו"ם, למה לא המתנחלים? הרי גם יהודה ושומרון אינם שטח ישראלי ריבוני. גם ביו"ש חיים אזרחים ישראלים בשטח שאיננו חלק מהמדינה הריבונית. אם היתה אמירה ישראלית נחרצת, עקרונית, ששום אזרח ישראלי לא יהיה באחריות גורם זר שאיננו מדינת ישראל או צה"ל, אפשר היה לעמוד מול כל ההצעות. כשהתקדים ייקבע, לא מן הנמנע שבעתיד הלא רחוק יקום גורם או אישיות בינלאומית, שיאמץ את התקדים שממשלת ישראל קבעה הממשלה בקלות דעת כדרכה בקודש, מבלי שבחנה את כל המשמעויות וההשלכות שלו.

 

הכפר שביקש להיכבש

  סיפורו של הכפר רג'ר הוא סיפור של שלומיאליות פושעת מתמשכת כמעט 40 שנה, עם הפסקות קלות.  בתחילת שנות השישים, כשהרמה עוד היתה סורית, היתה סוריה הרוח החיה וחוד החנית בתוכניתן של מדינות ערב להטות את מי הירדן, כדי לייבש את הכנרת, מקור המים העיקרי של מדינת ישראל. הסורים יזמו את התוכנית, דחפו אותה קדימה, ונשאו ברוב הנטל של ביצועה המעשי, בעזרת סיוע כספי של מדינות ערב האחרות. בוועידת הפסגה הערבית הראשונה (ינואר 1964) הוחלט עקרונית על מפעל ההטיה, ובספטמבר אותה שנה, בוועידת פסגת ראשי מדינות ערב, הותוותה במפורט תכנית ההטיה הסורית: כריית תעלת מים בתחתית צלעות החרמון, בגובה של כ-380 מ' מעל פני הים. הקו הזה תוכנן בקפדנות, כדי שיוכל להוביל מים בכוח המשיכה בתעלה פתוחה ממקורות הירדן ועד הרחק מתחומי ישראל. התוכנית הסורית היתה לשאוב את מי מעיינות אל-ווזאני הסמוכים לרג'ר, הנובעים ברום של 280 מטרים מעל פני הים, ולהרימם אל תעלת ההטיה, שתיקח גם את מי הבניאס, וביחד תעביר את המים דרך הגולן לירמוך.

  לקראת ביצוע התוכנית דרשו הסורים מלבנון שתאפשר להם לשאוב את מי מעיינות הווזאני, המצויים בשטחם, סמוך לכפר רג'ר. הלבנונים, שפחדו מתגובתה של ישראל - ובצדק, כפי שהוכח אח"כ בפעולות צה"ל - סירבו. הסורים הגבירו את לחצם, ואז הציעה ממשלת לבנון לסוריה הצעת פשרה: מעיינות הווזאני, והכפר רג'ר הצמוד אליהם, יימסרו לסורים כמתנה. שי צנוע למאבק בישראל. עתה הפכה שאיבת המים "עניין סורי פנימי".

   הסורים, כזכור, לא הצליחו לממש את תוכנית ההטיה, שעלתה בלהבות הטנקים והמטוסים הישראליים בשנים 64-65, הרבה לפני שהושלמה.

   עברו שנתיים. החודש לפני 42 שנה, בחודש אייר תשכ"ז, שוחררה גם רמת הגולן עם חבלי יש"ע וחצי האי סיני. לבנון, למזלה הטוב, שמרה על נייטראליות במלחמת ששת-הימים. כוחות צה"ל ששחררו את הגולן, נמנעו מלהיכנס לרג'ר, שכן היו משוכנעים שמדובר בכפר לבנוני, ועם לבנון הרי לא היתה מלחמה. התושבים חיכו בדגלי כניעה לבנים. נציגיהם פנו אל קציני צה"ל וביקשו שיכבשו את המקום, משום שהם סורים, ואם לא ייכבשו יישארו תקועים ללא שלטון. ישראל סירבה.

   משלחת של נציגי רג'ר, שנשארו לפתע ללא מדינה, יצאה למרג'-עיון וביקשה מהמושל הלבנוני להסתפח לתחום לבנון. אבל בגלל מוצאם הסורי סירבה גם לבנון לכבשם. תגובת המושל הלבנוני היתה נחרצת: "אם תחצו את החצבני, נירה בכם".

   במקביל יצאה משלחת אחרת לקונייטרה, לבקש ממושל רמת-הגולן של צה"ל שיספח אותם לישראל. המושל, לאחר בדיקה, הסכים. אחרי שבועיים הונף דגל ישראל מעל הכפר. כך קיבלה מדינת ישראל במתנה את הכפר - ואת מעיינות הווזאני, המקור העיקרי של החצבני.

   חוסר הידיעה שרג'ר הוא כפר סורי ולא לבנוני, היה המחדל הישראלי הראשון בפרשה זו. המחדל השני היה, שבהנהגה הישראלית לא שמו לב לכך שמקור המים העיקרי של החצבני אינן מעיינות נבע אל-חצבני שליד העיירה חצביה, כפי שנכתב בספרי הגיאוגרפיה, (כיום בתחום לבנון), אלא מעיינות הווזאני, שגם הם היו כעת "סוריים" - ובעצם ישראלים.

     על המתנה הזו ויתרה ממשלתו של אהוד ברק ברוב פזיזותה, בנסיגה החד-צדדית מלבנון בשנת 2000. מספר נתונים לסבר את האוזן: כמות המים הנכנסת לישראל מהירדן היא כ-500 מיליון מ"ק לשנה. 270 מיליון מ"ק מגיעים ממעיינות הדן הנמצאים כולם בתחום ישראל. עוד 70 מיליון מ"ק מגיעים ממעיינות הבניאס, כיום עדיין  בשטח ישראל, אשר ממשלות ישראל היו נכונות למסרם לסוריה במסגרת הנסיגה המלאה מהגולן. הוואזני מספק  60 מיליון מ"ק, שאותם העניקה ישראל ללבנון, במתנה.

  הלבנונים חיכו קצת. במרץ 2001, כשראו בלבנון שישראל עוברת לסדר היום אפילו על חטיפת שלושה מחייליה, ונוכח אזלת היד שהפגינה ממשלת שרון מול הטרור הפלשתיני באותן שנים, החלה לבנון לשאוב באופן חד צדדי את מי הווזאני - לצריכת הכפר ווזאני שמצפון לגבול עם ישראל. מדינת ישראל מחתה, אך הפרויקט המשיך. בספטמבר 2002 הסתיים פרויקט להנחת צינורות להולכת מי מעיינות הוווזאני אל כפרים נוספים בדרום לבנון. פרויקט זה בוצע על-ידי ממשלת לבנון בראשות רפיק אל-חרירי, ובחסות חיזבאללה. הכוונה הייתה להקים בהמשך מאגר למים, וכך ייגרעו 9 - 10 מיליון מ"ק מים בשנה ממעיינות הווזאני.

   בעקבות הפעולה הלבנונית הכריזה ממשלת ישראל בראשות שרון כי תפעל להגן על זכויותיה. אצל שרון, כדרכו כלפי אויבים מבחוץ, ההצהרות היו תקיפות – המעשים רכרוכיים. ישראל פעלה במישור הדיפלומטי בלבד, ולא הצליחה למנוע את המשך השאיבה.

   רק במהלך מלחמת לבנון השנייה, פגעה ישראל במתקני השאיבה של מי הווזאני.

 

תחנת מעבר לסמים

  בעיית הכפר מעסיקה את המדינה למעלה מ-40 שנה. אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר צה"ל בנה את גדר הגבול עם לבנון הוא נמנע מלהעביר את הגדר מצפון לכפר, לפי קו הגבול הבינלאומי. גדר הגבול כללה בשטח ישראל את השטחים שמדרום לכפר והיו חלק מעסקת סוריה-לבנון, אך בתי הכפר עצמו נשארו מחוץ לגדר. למעשה בין בתי הכפר ומדינת לבנון לא הייתה כל גדר. מצב זה היווה פירצה שקראה לגנבים. המקום הפך להיות נקודה נוחה להעברת סמים מלבנון לישראל. כמה מתושבי הכפר נתפסו מספר פעמים בהברחות סמים דרך הכפר.

  באותה תקופה הואץ פיתוח הכפר ובתים רבים נבנו בחלק הצפוני של הכפר - החלק שהיה למעשה טריטוריה לבנונית.

  בראשית שנות ה-90 ביקשו אנשי הכפר שהגדר תכלול את בתיו בתוך שיטחה של מדינת ישראל. הם ציינו את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל - וכאזרחים שומרי חוק הם רוצים למנוע את הסחר בסמים שמתנהל דרך הכפר. עד אז היו כל אזרחי ישראל יכולים להגיע לכפר די בחופשיות. בשער הכפר, שהיה על גדר המערכת, שמר חייל. אצלו אפשר היה להפקיד את תעודת הזהות הישראלית ולהיכנס לכפר. לאמיצים אפילו התאפשר להגיע אל מעיינות הוואזני שנובעים בערוץ נחל שניר למרגלות הכפר. אנשי הכפר היו יורדים למעיין כדי להתרחץ. ובעונת הקיץ היו גם משתמשים בזרם המים כדי להפריד את המוץ מגרגרי החיטה שקצרו בשדות. לאחר שביקשו את העברת הגדר, היה ברור להם שתימנע הגעתם אל המעיין, אך הם היו מוכנים לשלם את המחיר - ובלבד שגדר הגבול תכלול אותם בתוך שטחה של מדינת ישראל, כמו כל שאר אזרחי המדינה. הגדר הוזזה צפונה וכללה גם את השכונה הצפונית - זו שהייתה בתוך לבנון. הימים היו ימי הישיבה של צה"ל בדרום לבנון, והגדר נבנתה בתוך השטח הלבנוני.

  הבעיה של רג'ר נולדה לפני 9 שנים, כשממשלת ברק החליטה לאמץ את קו הגבול שקבעו צרפת ובריטניה בשנת 1920, בהיותו הגבול הבינלאומי המוכר, תוך התעלמות מהשינויים שעברו על האזור בשמונים השנים האחרונות. ישראל הודיעה שבכך היא ממלאת את החלטה 425 של מועצת הביטחון, ולפיכך העבירה את קביעת הגבול לנציגי האו"ם. ממשלת לבנון סירבה לשתף פעולה בקביעת הגבול. כשהגיעו נציגי האו"ם לסמן את הגבול החדש, נוכחו אנשיו של השליח למזרח התיכון, טרייה לארסן, כי הכפר התרחב וכעת בתיו חוצים את הגבול.

אם ברוב הגבול הישראלי-לבנוני לפחות היה קו מקובל, הרי באזור המתחיל ברג'ר ונמשך מזרחה, לכיוון הר-דב, השטח שבלבנון קוראים לו "חוות שבעא", אפילו לא היה קו גבול ישן. בחלק הזה, המזרחי, מעולם לא היה קו שהפריד בין רמת הגולן ללבנון, כי הכל היה שייך לצרפתים. אז איך ייקבע הקו אליו ניסוג? בהעדר הגדרה מוסכמת של גבול רמת הגולן-לבנון, הציע ראש אגף התיכנון דאז אלוף גיורא איילנד למצוא מפה שמגדירה מהי רמת הגולן. ההנחה הייתה שאם יש מפה שמגדירה את רמת הגולן, הרי שכל מה שמצפון למפה כזו נחשב ללבנון.

 החיפוש גילה שמיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, ב-1974, ישראל וסוריה הגיעו להסכם שישראל תיסוג לקו מסוים ברמת הגולן. לכוח אונדו"ף, שקיבל את המשימה לפקח על הגבול, צוירה מפה שבה הוגדרה רמת הגולן. הקו הזה שירת את ישראל, כי הוא הכניס לשטח המדינה שלנו את כל המקומות הגבוהים והאסטרטגיים. זו היתה מפה טובה לישראל. אלא שברג'ר היא קבעה את הגבול באמצע הכפר.

  תחילה דובר על חלוקת רג'ר בגדר, על סמך תקדים רפיח מהסכם השלום עם מצרים ב-1982. אלא שהפגנות סוערות של התושבים מנעו את הגזירה. ארבעה חודשים לאחר ההפיכה לשטח צבאי סגור החל צה"ל בבניית גדר מערכת בחלקו הדרומי-מזרחי של הכפר. עתירה לבג"ץ של 17 משפחות מנעה גם את זה. את ההצעה להקים גדר בחלק הצפוני דחה האו"ם כבר ב-2000, והתוצאה הייתה שבמקום כל הגדרות הללו נותרה הגדר הלא מתוחזקת של צפון רג'ר, שנשלטת כיום על-ידי החיזבאללה. בכניסה הדרומית הוצב מחסום קטן. צה"ל והממשלה ניסו לגייס את המניעים ההומניטריים לטובת העניין. בתקשורת תואר העניין כמעשה הומניטרי גרידא, של "אל תחתכו בבשר החי". כך נוצר המצב האבסורדי של כפר מאוחד, חצוי מדינית.

 

אין כניסה לטכנאים

  ב-21 בנובמבר 2005 נכנסו כוחות חיזבאללה לכפר, תוך כדי הפצצות מסיביות של מוצבי צה"ל בהר דב ובעמק, במטרה לחטוף חיילים מחטיבת הצנחנים המוצבים בכפר. הודות לעירנות של החיילים, סוכל ניסיון החטיפה וארבעה מהמחבלים נהרגו. כתוצאה מניסיון זה ומניסיונות נוספים נסגר היישוב לכניסת אזרחים ישראלים שאינם תושבי הכפר או תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן. האיסור כלל רופאים, משטרה, חינוך וגם שרברבים. במילים אחרות, אם אתה גר בחלק הצפוני של רג'ר והמקרר שלך לא עובד, אתה והטכנאי תיפגשו בש"ג עם חוט מאריך.

   התושבים אמנם אזרחים ישראלים, אך חלק ניכר מבתיהם ואדמותיהם החקלאיות נמצאים בשטח לבנון ואינו יכול לקבל שירותים מהרשויות הישראליות. על פי החוק הישראלי מוגדרים התושבים בחלקו הצפוני של הכפר "אזרחים ישראלים על שטח עוין". המצב הזה יוצר בעיות קשות גם לצה"ל ולמשטרת ישראל. שוטרים וחיילים ישראלים אינם נכנסים בגלוי לצפונו של הכפר כדי שלא יואשמו בהפרת החוק הבינלאומי, אך כדי שלא לחצות את הכפר, לא הוקמו מכשולים על הגבול העובר בתוך הכפר. כיוון שממשלת לבנון אינה מממשת את ריבונותה בדרום לבנון, הפך הכפר למוקד של פעילות עבריינית ופעילות של חיזבאללה.