בשבע 343: דיאטה תקציבית

חבל שהמדינה לא מתייחסת לתקציבה כמו כל משק בית שמתמודד עם המיתון. הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" היא רק תחילתו של 'חזון' שבסופו אמורים לשוב ל'פלשתין' שישה מיליון 'פליטים'

דודו אלהרר , כ"ז באייר תשס"ט

 

אני אדם פשוט. גם אני נקלע למשברים תקציביים ומוצא עצמי נדרש לרסן, להדק, לקצץ, לקמץ, לחסוך, לוותר וכו' וכו'... אל תמחקו! אף מילה אינה מיותרת. תקציב זה לא דבר כל-כך מסובך כפי שמבהילים אותנו השכם והערב. אחרי כל המילים המפוצצות והמונחים הלא מובנים, יש בכל תקציב אך ורק שני טורים: טור הכנסות וטור הוצאות. ההפרש ביניהם יכול להיות או לרעה או לטובה, או שאין הבדל והטורים מאוזנים. אלה, ואלה בלבד, מרכיבים תקציב! ושלא יבלבלו לנו את המוח ויסבכו לנו את החיים!

באופן כללי, טוב להרבות הכנסה ולהמעיט בהוצאה. לפיכך, בעת משבר תקציבי, איכות החיים שלנו תלויה בהכנסה שנתמעטה לה, ועלינו להתאמץ יותר במלאכות שיש בהן הכנסה. לא פחות מכך עלינו לארגן את ההוצאות באופן כזה שמיעוט ההכנסה לא יפגע בעיקרי איכות חיינו. נכון הוא שמכל עבר מפתים אותנו (התקשורת, החברות הכלכליות באמצעות הלוביסטים-פרסומאים) לצרוך מוצרים שאינם נחוצים ממש, אבל  אין ברירה אלא לוותר על המוֹתר בשביל לקיים את הנחוץ. הלוואי והמדינה היתה נוהגת על-פי ההיגיון הפשוט הזה.

אז נוותר הקיץ הזה על חופשה ארוכה ומענגת ונצא לטיול בן שלושה ימים בלבד. אפשר למשוך עוד קצת זמן עם הביגוד וההנעלה הקיימים, ואם מוכרחים, לא מוכרחים מותגים שעולים יותר מן המוצר עצמו. את התנור הקשיש נחליף בשנה הבאה וגם את המקרר לא נשליך לעת זקנה. נוותר על מסעדות ובתי קפה, על פיצה, גלידה, שוקולד, סוכריות וכל דבר אחר שיכול להצטופף תחת מטריית המוֹתרוֹת. באלה, היה צריך להעלות מחירים מבלי להתחשב בעשירים המייצרים אותם והמיוצגים על-ידי לוביסטים מתוחכמים. גם לגבי המזון שאנו אוכלים אפשר לנהוג בתבונה כלכלית – קונים פחות אצל הקצב ומבקרים יותר בשוק. המוצרים היחידים שבשום אופן אסור לקצץ בהם אלו הירקות והפירות! אלא שלמלפפון, לשוּם, לבצל, לעגבניה, לצנון וללפת – אין לוביסטים בכנסת. מה זה אומר? תנו לי לנחש שאם אכן יגיעו ליישום החוק ויטילו מע"מ על פירות וירקות – הקופות הרושמות בשוק יתקלקלו כל הזמן, יפעילו אותן בניגוד להוראות היצרן, סרטי הנייר ייתקעו, הפקחים יחטפו מכות ויהיה כזה בלאגן שהכל ישוב להיות כשהיה. ככה זה כשאין מחשבה תחילה.

 

שישה מיליון נושאי מפתחות

דובר חמאס בצפון הרצועה, עבד א-לטיף קאנוע, אמר כי "יום הנכבה" הוא יום שמטרתו לחזור ולהדגיש כי זכות השיבה ליותר משישה מיליון פליטים פלשתינים הינה זכות לגיטימית, לאומית וחוקית. הוא הוסיף ואמר כי למרות כל הניסיונות למצוא נוסחאות פשרה סביב נושא הפליטים, "חמאס לא יסכים להפקיר את זכויות עם הפלשתיני, ובראשן זכות השיבה". משתתפי העצרות ברחבי הגדה המערבית ביום "הנכבה" נשאו שלטים שעליהם נכתב "אין תחליף לזכות השיבה", "זכות השיבה הפלשתינית אינה נתונה למשא ומתן" ועוד. בבתי הספר ברחבי הגדה שוחחו המורים עם התלמידים על "יום הנכבה" ועל זכות העם הפלשתיני "לשוב לאדמתו שממנה גורש בשנת 1948", כפי שנמסר בכלי תקשורת פלשתינים.

כך פרסם העיתונאי ניר יהב הכתב לענייני ערבים של אתר 'וואלה'. אני מודה שידיעות מן הסוג הזה ממלאות את ליבי ששון ושמחה. רק סומים מרצון אינם רואים את הישועה הגדולה ליהודים מן המאורעות הללו. אני משער שבשנה הבאה יתרחבו התהלוכות לכל העולם הערבי ומיליארדי צופים יחזו בלמעלה מששה מיליון מפגינים נושאי מפתחות הפזורים בארצות שונות ובגרונם הקריאה המהדהדת עוד משנת תש"ח: "פִילִסְטִין בְּלָאדְנָא וּלְיָאהוּד כְּלָבְּנָא" (פלשתין מולדתנו והיהודים כלבינו).

ככל שתגבר התביעה הזאת כך תתרחק "המדינה הפלשתינית" אל מעבר לאופק, רצוי שיהא זה האופק המזרחי לנו, שם יש להם אותה מן המוכן. כל הדיבורים על גירוש מתיישבים וחורבן יישובים יהודיים יתנפצו אל מול הדרישה הנפלאה הזאת משום שהגשמתה מחייבת קודם לכן את השמדת כל היהודים בארצם, וזה לא יקרה! זה לא יקרה כי השמאל והימין בישראל יתלכדו לאגודה אחת בעל כורחם. אולי תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, אבל היא תהיה בין הערבים ליהודים ולא בין היהודים לבין עצמם. בעבר חששתי מאד מ'הסכמות' של כל מיני מנהיגים ערבים 'פרגמאטיים' על מספרים כאלה ואחרים של פליטי 48' שיורשו לשוב לאדמותיהם. היום אני יודע בבירור שלא יכול לקום מנהיג ערבי כלשהו שיוותר על "זכות השיבה" המלאה לגמרי, ויוותֵר חי.

 

"שתי מדינות לשני עמים", וזהו?

התבונה וההיגיון של השכל הישר מחייבים את הנהגת מדינת-ישראל שלא לנקוט בשום צעד מדיני ללא תשובה מלאה לשאלה כיצד רואים הערבים את העתיד בארץ הזאת? "שתי מדינות לשני העמים" וזהו? נגמר? ויבוא שלום עלינו? מובן שהתשובה שלילית משום שהיא מחייבת נסיגה. אז "שתי מדינות לשני העמים פלוס נסיגה מיהודה והשומרון" וזהו? להכין את זרי הדפנה? גם כאן התשובה היא "לא ולא!" אזי ננסה "שתי מדינות לשני העמים, נסיגה מיהודה, מהשומרון ומרמת הגולן" וזהו? להתחיל לאלף זאבים עם כבשים ונמרים עם גדיים? גם פה אין הסכמה של הערבים. אולי "שתי מדינות לשני העמים, נסיגה מיהודה, שומרון, רמת הגולן וירושלים המזרחית" טוב? סיימנו? סיכמנו? כאן יביטו בנו בעיניים לועגות ויסננו "פליטים. כל הפליטים!" כלומר – "שתי מדינות לשני העמים, נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 כולל בירושלים, ושיבת כל פליטי 48 לבתיהם ולאדמותיהם". אבל גם זה לא מקובל על כל הערבים. מוקדם עדיין להכין את פינות הישיבה תחת הגפנים והתאנים.

מה בכל זאת ישביע את רעבונם? פשוט מאוד – שתי מדינות לשני העמים, נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 4.6.1967 כולל בירושלים, שיבת כל הפליטים לבתיהם ואדמותיהם מהם ברחו/ גורשו בשנת 1948 עם פיצויים כספיים על ההפסדים ופחי הנפש שנגרמו להם במשך למעלה מששים שנה. כמו כן וכמובן – מתן זכויות לאומיות לפלשתינים הערבים בישראל, בנוסף לאזרחותם בה כמפורט ב"מסמך החזון" של הנהגתם המתונה, מהלך שישלים את הקמתה של עוד מדינה פלשתינית בגבולות הקו הירוק. אבל לפני כל זאת, הכרה של מדינת ישראל בעוול שגרמה לעם הפלשתיני שוחר השלום ב"נכבה" של תש"ח. ואל תטעו! זהו בסך הכל "הסכם הוגן"! ישראל אינה מקריבה דבר בהסכם הזה, היא בסך הכל מבטלת את קיומה באיזור שבו היא ממילא נטע זר ולא רצוי.

הערבים לא יוותרו על כל הנ"ל! אפילו לא כמלוא הנימה! אין מנהיג ערבי שיכול לעמוד בהתחייבות כלשהי שאינה כוללת את כל הנקודות דלעיל עד לאחרונה שבהן. אין גם מנהיג בעולם לרבות ממנהיגי המעצמות הגדולות שיכול לכפות זאת על הערבים על אף מצוקותיהם וּתנאי חייהם הבלתי נסבלים! לעומת זאת, יש הרבה מנהיגים בעולם שיכולים לכפות על ישראל מהלכים אובדניים כאלה ואחרים, וישראל תציית להם משום שהיא תלויה במדינותיהם ואינה מוכנה לוותר על קמצוץ מן השאננות המדושנת-עונג בשביל לעמוד על נפשה. זהו ההבדל בין הערביים ליהודים ולכן יש מקום לחרדה גדולה מפני כל צעד קטן שלנו.