בשבע 343: ערביזיון

רשות השידור שלחה לאירוווזיון צמד זמרות, יהודייה וערבייה, בשיר שלום קוסמופוליטי. אבל גם אחרי שספגו גינויים מחוגי השמאל הקיצוני, ריקוד המה יפית הסתיים בכישלון

אבישי רובינשטיין , כ"ז באייר תשס"ט

בתרבות העממית בישראל שמור מקום של כבוד לתחרות האירוויזיון. בדומה להשתתפות מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל, מדובר בפורום אירופי יוקרתי, בו לא היינו מוחרמים, בשנים בהן לליגה הערבית היתה יותר אמירה. דורות של ישראלים גדלו על הצפייה הקולקטיבית בטקס חלוקת הנקודות שהפך למדד אהבה-שנאה של עמי אירופה כלפי העם היושב בציון. מאז זרמו מים רבים בנהרות אירופה, ערוץ 2 והכבלים פרצו לחיינו, הגוש המזרחי קרס ועשרות מדינות חדשות נכנסו לתחרות, וגם הרייטינג כבר לא מה שהיה. אבל למרות זאת, אמני ישראל עדיין כמהים להשתתף בתחרות בה צופים כמאה מיליון אנשים, ומפנטזים על קריירה בינלאומית. 

את ישראל ייצגו השנה במוסקבה הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד, עם שיר תלת-לשוני. יש לזכור כי השתיים ייצגו למעשה את רשות השידור, ולא את המדינה. בחירת השיר ושידור התחרות הם נכסים היסטוריים של רוממה, והליך בחירת השיר היה כמיטב המסורת של הוועדה המסדרת, החדרים האפלים וחוסר השקיפות. חבר שופטים בראשות נעם גילאור, מנהל רשת ג', בחר את ניני אשר מצדה ביקשה לצרף את עוואד. לאחר מכן נערכה תחרות קדם, במהלכה התמודדו ניני ועוואד בצוותא נגד עצמן בהצלחה מרובה. וכך, מתוך ארבעה שירים של הצמד נבחר השיר המייצג ששמו באנגלית "חייבת להיות דרך אחרת", ובעברית "עינייך". ניני בעלת הקריירה הבינלאומית הארוכה תחת שם הבמה הקליט "נועה", יחד עם עוואד בת לאב ערבי-נוצרי ואם בולגריה, היו אמורות להיות קלף מנצח, נציגות של ישראל קוסמופוליטית, פלורליסטית ופציפיסטית, כזאת שאפשר לאהוב ולהזדהות עמה.

 

וד"ש למירי אלוני

השיר הוצג לא כשיר שלום סטנדרטי, אלא כקריאה אנושית לחיים. מילות השיר בשפות השונות משתלבות לכדי שיר אחד, אך קשה שלא להבחין בנימה השונה בין השפות. בעוד שבעברית מדובר על קשיים, על דמעות שווא, על צפייה לדבר אחד בלבד שהוא "היום שיבוא אחרי", וכך גם בפזמון האנגלי הזועק כי חייבת להיות דרך אחרת, בוחר התמליל הערבי בדרך של תקווה: יבוא יום וכל הפחד ייעלם, ומדבר על נחישות באפשרות להמשיך את אותה דרך כמה שתיארך. המלל והלחן הפסימיים משהו, עמדו בניגוד לניסיון הצלחות העבר של ישראל בתחרות. שירי עבר של ישראל אשר זכו להגיע לשלושת המקומות הראשונים היו שירים שמחים ואופטימיים, רובם כגון: הללויה של גלי עטרי וחלב ודבש, הורה של אבי טולדנו, חי של עופרה חזה וכאן של הדצים, היו אפילו בעלי נימה ישראלית-ציונית מובהקת.

לא ארכו ימי השמחה של זוג הזמרות, וקפץ עליהן רוגזם של חוגי הברנז'ה בקרב אנשי הרוח הערבים ישראלים והשמאל הקיצוני. למגינת לבן, על אף היומרה הפציפיסטית של השיר, הצמידות בין הבחירה בהן לבין המבצע בעזה הייתה הרת אסון. השחקן ג'וליאנו מר, הידוע בדעותיו הקיצוניות, ארגן מכתב פתוח בו נקראה עוואד לא להיות חלק מ"מכונת התעמולה" של ממשלת ישראל, אשר מנסה ליצור תדמית של יחסים תקינים בין יהודים לערבים, שעה שהיא טובחת באחרונים. פעולות צה"ל מכונות במכתב פשעי מלחמה, ישראל זוכה לתוארי הלעג- "דמוקרטית", "נאורה" ו"שוחרת שלום" (המירכאות במקור). לדידם של כותבי המכתב, השתתפות באירוויזיון היא לא פחות משיתוף פעולה עם "מכונת הרג", המוסיפה לבנה בקיר התדמית המאפשר לצבא הישראלי "להטיל עוד 10 טון חומר נפץ, עוד פצצת זרחן, לעקור עוד עיניים, לכרות עוד רגליים". מר, יהודי לפי ההלכה וערבי לפי ההכרה, הכריז בעבר כי הוא חושב שהמאבק המזוין כנגד ישראל הוא לגיטימי, ועל תמיכתו ברעיון של מדינה פלשתינית אחת "מהים ועד הנהר". מר המפורסם במזגו החם, חויב לשלם 12,500 ₪ פיצויים, בשנת 2005, למפגין יהודי אותו גידף  ותקף באבן.

אך אין לטעות בעוואד, לא מדובר במעריצה של הרצל. השחקנית והזמרת חתמה ערב הבחירות האחרונות על כרוז הקורא לציבור הערבי לתמוך ברשימת חד"ש לכנסת. בשנת 2005, כאשר התמודדה באופן עצמאי בקדם אירוויזיון (וזכתה במקום האחרון) הודתה הזמרת בראיון למקומון "תל אביב" כי אם ינגנו את ההמנון היא תהיה מאוד עצובה ונבוכה, היא אפילו תזיל דמעות, משום שהמוטו של סמלי המדינה הוא יהודי, והוא אינו מייצג את מה שהיא.  גם ניני מפורסמת בדעותיה השמאלניות. עם זאת, זוג הזמרות לא הצליח לעמוד בסטנדרט הרדיקליות הנדרש כיום מפעילי השלום: תמיכה עיוורת בצד הפלשתיני. ניני, אשר העזה לקרוא על גבי הבלוג שלה, ל"אחיה הפלשתינים" להיאבק למען מיגור המפלצת המכוערת של החמאס, נאלצה בעקבות כך לבטל מופע התרמה בתל-אביב למען הנפגעים הפלשתינים בעזה. גם עוואד איננה קיצונית מספיק. בראיון לכתב הניו-יורק טיימס, אמרה כי היא לא מעוניינת במדינה פלשתינית שתהיה בעלת אופי דתי קיצוני, מדינה בה אנשים שאינם נושאים חן בעיני השלטון נורים ברגליהם.

אין להסיק מהכישלון, כי הקונספציה הכללית של רשות השידור שגויה. אמנם השיר זכה במקום 16 מתוך 25. אך פרמטרים של מקוריות, ראשוניות ופלורליזם יכולים להעניק כרטיס טיסה לתחרות לאי-אלו יוצרים חדשניים מהציבור הדתי. אולי אותנטיות היא התבלין שחסר בתבשיל. אם כי, קשה להאמין שמשהו מהם ירצה להשתתף בחינגה שבאוסלו.