בשבע 343: מיקרוסקופ

ע. גרסיאל, ח. לוז, י. מידד , כ"ז באייר תשס"ט

המכון הנכון/ עדי גרסיאל

בנוהג שבעולם, עיתון נוהג להתגאות בתחקירים ובחשיפות שלו ומשתדל לאזכר אותם כמה שיותר. "בעקבות תחקיר" ו"כפי שפורסם לראשונה ב-" הם משפטים שעורכים אוהבים ונוהגים לשבץ כשצריך, וגם כשלא כל כך. אבל מה קורה כשהתחקירים לא מסתדרים עם האג'נדה? ב'הארץ', לפחות, התשובה ברורה: מוותרים על הכבוד ומתעלמים מהפרסומים בעבר. ביום ראשון פרסם העיתון את הכותרת הבאה: "עם כסף ונחישות, מרכז שלם השתלט על הממשלה", ובכתבה שתחתיה אוזכרו שמותיהם של פרופ' עומר מואב,  בוגי יעלון ומייקל אורן – עמיתים במרכז שמונו לתפקידים בממשלה. יש לשער שגם מי שערך את הידיעה לא באמת האמין שהמילה המתאימה לתופעה היא "השתלטות", אבל הדחף 'להיכנס' במכון המחקר המזוהה עם הימין גבר. בהמשך זה הולך ונעשה מגמתי יותר: "ד"ר מייקל אורן מהמכון להיסטוריה ציונית עסק בכתיבת ביקורת קולנוע על הסרט "אל תתעסקו עם הזוהאן", שאותו הגדיר כביטוי ל"שלילה גמורה של הרעיון הציוני". בקרוב הוא יתמנה לשגריר ישראל בארה"ב".  מעניין, אפילו בתחקיר שערך מוסף הארץ על המכון לפני כשנה וחצי (שכותרתו היא "חבר הנהנתנים") קיבל אורן איפיון קצת יותר מכובד: "ד"ר מפרינסטון ומחבר רב המכר 'שישה ימים של מלחמה'. אורן, אגב, כתב גם ספר נוסף, פרסם מאמרים רבים ושימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות 'הרווארד' ו'ייל'.

בהמשך הכתבה מצוטטת ד"ר שרית בן שמחון שחקרה את השפעת מכוני המחקר על השיח הציבורי: "את רוב המכונים בישראל שעוסקים במדיניות חברתית כלכלית ניתן לשייך לצד שמאל של המפה, אבל הם נהנים מתקציבים מאוד קטנים. המכונים של השמאל לא יכולים לשקוד על גיבוש וקידום של תפיסת עולמם, כי אין להם כסף". מוזר מאוד, כי אותו 'הארץ', חשף לפני שבועות אחדים את עלות שכרו של נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, אריק כרמון, 119 אלף ₪ לחודש - כמעט פי שניים מעלות שכרם של שני ראשי מרכז שלם כפי שפרסם הארץ עצמו בתחקיר הקודם על המרכז. אבל עובדות אלו נשכחו מהכתב שלא טרח לעמת אותן עם טענות הד"ר המלומדת. הוא שאמרנו, האג'נדה גוברת על הכבוד.

 

הרבה עיתונים לשתי מדינות/ חני לוז

השטיפה עובדת במלוא המרץ: השבוע פורסם דו"ח של  NGO Monitor, מכון מחקר העוקב אחרי ארגונים חוץ פרלמנטרים, כי ארגוני שמאל קיצונים, הפועלים נגד המדינה בחלקם הגדול, מקבלים מימון אדיר מהאיחוד האירופי. ההשפעה הסמויה של האירופים מורגשת בזירה התקשורתית והמשפטית: ארגונים כמו יש-דין, שלום-עכשיו, עדאללה, מוסוואה ואחרים, התופשים כותרות בעיקר נגד המתנחלים ודרישה לזכויות לערבים - קיבלו ו/או מקבלים מימון מאירופה. ארגונים אלו לא יכולים לפעול בצורה אפקטיבית ללא התקשורת הישראלית, שמהווה עבורם כר נח לפעילותם. המתקפות התקשורתיות על בניה ב"שטחים" ובמאחזים, למשל, הן תוצר של שיתוף פעולה בין ארגונים אלו לכתבינו, שרבים מהם מקבלים משכורת מכספי המסים והאגרה שלכם.

החשיפה השבוע היתה בתזמון מתאים: בדיוק כשהתזמורת הברנז'אית עסקה בניסיונות לכפות על רה"מ נתניהו את הסיסמה החדשה-ישנה "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון הקסם התורני לבעיית המזה"ת. כך נשמע מגיש בוקר-טוב ישראל בגל"צ, גולן יוכפז, ביום שני בבוקר, בשיחה עם יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין בעניין בניית בית כנסת ליד מעלה שומרון:

גולן: זה לא ממש מבנה נחוץ,  שם...

דני דיין: השאלה שצריכה להישאל, גולן... למה ממשלת ישראל רוצה למנוע מיהודים שהיא יישבה במקום הזה להתפלל בבית כנסת.

גולן: שמע, זה קצת דמגוגי. אפשר היה להתפלל ממש כמה מטרים קרוב לשם בהתנחלות קרובה. לא היה ממש נחוץ לבנות את המבנה הזה.

לא יאומן, אבל הטקסט אמיתי לחלוטין. הלהטוטנות התקשורתית המגויסת, ששטפה את המוח במדינה למען הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון, החרבת יישובי חבל עזה ונסיגה ממנה, ממשיכה בדיוק באותה הדרך למען החרבת המאחזים ביו"ש והקפאת התנחלויות לקראת החורבן.  העובדה שהסיסמה הנבובה והישנה "שתי מדינות לשני עמים" כושלת מאז 1947, לא מעוררת את התקשורת להפקת לקחים.

 

תודעה שידורית לוחמת/ ישראל מידד

עוד באוקטובר בשנה שעברה התחיל גל תקשורתי שתקף את המגמות החדשות של

הרבנות הצבאית והיחידה לתודעה יהודית. עמוס הראל פרסם ב'הארץ' פרסם כתבה שכותרתה "כך מחזיר הרב הצבאי את צה"ל בתשובה", שעסקה ב"יחידה ברבנות שמקדמת 'תודעה יהודית לצבא מנצח', פולשת לתחומים שהיו באחריות חיל החינוך. קצינים: זו שטיפת מוח דתית ופוליטית".

 המגמה ההתקפית הזאת התגברה בתקופת הלחימה ב'עופרת יצוקה' בעזה. הגל השלילי הזה הגיע כעת לשידור הציבורי, והערוץ הראשון מצא את התקציב לאפשר להעלות על המסך כתבה מוטה ובמידה לא קטנה גם עוינת.

ביום שני השבוע, במסגרת 'מבט שני עלתה לשידור כתבתו הארוכה של מוקי הדר, כתב ותיק המוכר לרבים בהתנחלויות בשל עבודתו הסלקטיבית. לאחר

מכן נערך דיון באולפן בהנחיית קרן נויבך בהשתתפותם של ח"כ זבולון אורלב,

ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) ורס"ן (מיל.) עודד רחמים. כלומר, שניים וחצי

נגד אחד. גם ההרכב של המתראיינים בכתבה היה בלתי מאוזן, אך יש לציין שדובר

צה"ל לא אפשר לרב הצבאי הראשי להופיע וגם קצין החינוך הראשי לא הופיע.

דתיים דווקא כן הופיעו, אלא שרובם, להוציא שניים, השתייכו לארגוני שמאל

כגון 'שוברים שתיקה'.  הכתבה שידרה פחד מהדת, גם אם הצופים למדו שכמעט

40% ממצבת חיילי צה"ל ביחידות קרביות הוא האוכלוסייה השומרת דת.

המילה מוטיבציה נשמעה פעמים רבות בכתבה.  ישראל הראל ציין שאירעה מהפכה

בצה"ל ונפל בחלקם של הרבנים הצבאיים החדשים, בוגרי יחידות של קו ראשון,

לחזק את רוחם של החיילים גם מתוך דוגמה אישית.  אבל מה לעשות, נדמה היה

שהמוטיבציה של הכתב והמפיקים הייתה גדולה יותר ושוב, זכינו לתקשורת לא

הוגנת.

 

חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל

זקן העיתונאים בארץ, דוד גלעדי, הלך לעולמו השבוע בגיל מאה. גלעדי, שהיה ממקימי הצופה ומעריב, הוא אביה של שולמית לפיד וסבו של יאיר לפיד.

מחקר של פרופ' יואל כהן, ראש בי"ס לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל, לגבי צריכת תקשורת בקרב רבנים העלה מסקנות מפתיעות. כשנשאלו אילו עיתונים חילוניים הם צורכים השיבו 17 אחוז מרבני הציבור הדתי-לאומי כי הם קוראים את הארץ, לעומת 13 אחוז - מעריב ו-8 אחוזים שקוראים ידיעות אחרונות.

בפגישה  עם ראשי ערוץ 10 הבהיר השבוע שר התקשורת משה כחלון כי לא יפעל לתיקוני חקיקה לטובת הערוץ. אנשי ערוץ 10 טענו כי אינם יכולים לפרוע את חובם למדינה העומד כיום על כ-100 מיליון שקל. כך דיווח אתר 'אייס'.