בשבע 343: בשערי ירושלים

חגית רוטנברג , כ"ז באייר תשס"ט

 

עליכם לגלות לאיזה מקום/ אתר בארץ רומז הסיפור הבא:

 

הנסיעה בג'יפ של מר ישראלי נמשכה כחצי שעה, תוך כדי שאני מכוון אותו בדייקנות: "שמאלה, ימינה בצומת הבא, אחרי הרמזור תראה שורת עצים ושם תמשיך ישר עם הכביש". ואז ראיתי מצד שמאל את היעד: על גבעה גבוהה מכוסה בדשא ירוק ניצב מבנה אבן עתיק, קצת הרוס באמצע. "הנה", הכרזתי בידענות, "הגענו לאתר אליו רמז כתב החידה בבקבוק: מבצר אנטיפטרוס, או בעברית – תל אפק".

מר ישראלי, אביטל ואני ירדנו מהג'יפ ועלינו למבצר כדי להשקיף ממנו על בנייני גוש דן. אחר כך שיחקנו קצת בדשא, עד שפתאום אביטל קיבלה אס.אם.אס: "הי, דרור! תראה איזה הודעה קיבלתי מהסניף! השבוע יחול יום ירושלים ואנחנו צריכים לחשוב על פעילות שמתאימה ליום הזה. יש לך רעיון?". שפשפתי את המצח בניסיון להעלות מתוכו איזה רעיון, אבל מר ישראלי הקדים אותי: "אל תתאמצו יותר מדי. אני חושב שהתחנה הבאה שלנו תוכל לתת לך רעיון לפעילות מעניינת במיוחד לחניכים".

מר ישראלי אותת לנו לצעוד אחריו בחזרה אל הג'יפ. "למה אתה מתכוון?" ביקשה אביטל להבין, אבל מר ישראלי לא ענה. במקום זה הוא התחיל לספר לנו סיפור "אמיתי שקרה לי פעם, לפני שנולדתם". מר ישראלי סיפר לנו איך לחם במלחמת ששת הימים: "אתם יודעים, זו היתה מלחמה מאוד מיוחדת, התרחשו בה ניסים גלויים. היינו צבא קטן, מדינה קטנה, ומולנו ים של צבאות מכל מדינות ערב שסביבנו. למרות הכל, הצלחנו בכל יום לכבוש עוד ועוד חלקים בארץ ישראל מידי הירדנים והמצרים. אתם יודעים תוך כמה זמן סיימנו את המלחמה?" שאל מר ישראלי. "אני יודעת!", הכריזה אביטל, "אם קוראים למלחמה מלחמת ששת הימים, אז בטח ניצחתם את הערבים אחרי שישה ימים!". "ממש גאונה", אמרתי לה בקצת זלזול, אולי כי קינאתי בה שהיא ידעה את התשובה לפניי. אבל מר ישראלי דווקא שיבח את אביטל: "מצוין! ילדה חכמה בהחלט", קבע, והמשיך בסיפור: "ואז, יום אחד המפקד שלי הודיע לי ולחברים שלי בצנחנים: היום אנחנו עולים להילחם בירושלים. התרגשתי מאוד: אני לא הייתי בירושלים לפני כן אף פעם!". מר ישראלי תיאר לנו את הקרבות הקשים, ואיך כמעט נהרג שלוש פעמים מכדורים של צלפים ירדנים. פתאום הוא עצר לרגע את שטף הסיפור, ועיניו נהיו קצת אדומות: "עכשיו אני מגיע לחלק הכי מרגש, זו חוויה שאני לא שוכח אותה עד היום". הבטנו אליו בעיניים סקרניות: "המשכנו לרוץ ולהסתער על עוד ועוד מקומות", המשיך בסיפור, "פתאום ראינו נמתחת מולנו את חומת העיר העתיקה. העיר העתיקה! הכותל, הר הבית! חשבתי בליבי על כל המקומות האלו שהסבים של הסבים שלי רק חלמו לראות אותם, ואני אולי אזכה עוד מעט להגיע אליהם, לנגוע באבנים הקדושות! המפקד שלנו חילק אותנו לקבוצות. הקבוצה שלי היתה צריכה לטפס בעלייה תלולה שהסתיימה באחד משערי הכניסה בחומת העיר העתיקה. על השער היו דמויות של שני בעלי חיים מרשימים. נכנסנו דרך השער, לא הספקנו להסתכל על הדמויות שהיו מצוירות עליו. פנינו שמאלה: שער קטן וירוק קרץ לנו להתקרב אליו. נכנסנו פנימה, ופתאום גילינו: אנחנו פה! סוף סוף, אחרי אלפיים שנה אנחנו שוב במקום הקדוש!". מר ישראלי לא הצליח להמשיך. הוא בכה בהתרגשות, כאילו רק עכשיו רץ דרך השער בחומה העתיקה ונכנס אל הסמטאות המרוצפות באבן. שתקנו, התביישנו קצת לראות איש מבוגר בוכה ככה. אביטל העזה לשאול אותי בשקט: "אולי אתה יודע מאיזה שער הם נכנסו? ולאן הם הגיעו אחר כך?".