בשבע 344: דוס מחמד או מקצוען עם מעמד?

אורי אורבך, ניצן חן, עמית סגל ועמנואל שילה שוחחו על אלה ועוד בדיון על השתלבותם של דתיים בתקשורת שנערך במכללת 'אורות ישראל'

חגית רוטנברג , ד' בסיון תשס"ט

לכאורה כל היושבים על הבמה היו אמורים לשקף את אותו הלך רוח: כולם עיתונאים, או לפחות היו כאלה עד לאחרונה, כולם עוסקים בתקשורת, עוקבים אחרי האקטואליה היומיומית ומבקשים להשפיע עליה, איש איש מעמדתו. מכנה משותף עמוק יותר שחיבר בין כולם היתה הכיפה שלראשם והערכים שהיא מייצגת, אותם הם מביאים איתם למקום העבודה. אך למרות כל אלה, החפיפה המחשבתית ביניהם קיימת רק באופן חלקי.

ארבעה אנשי תקשורת חובשי כיפה השתתפו בשבוע שעבר בפאנל במסגרת כנס עמדו"ת שהתקיים במכללת 'אורות ישראל' באלקנה: ח"כ אורי אורבך (הבית היהודי), עד לא מזמן עיתונאי ומגיש התכנית 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל; ניצן חן, לשעבר כתב הערוץ הראשון וכיום יו"ר מועצת הכבלים והלווין, מראשוני בוגרי החינוך הדתי שהשתלבו בטלוויזיה; עמית סגל, כתב לענייני מפלגות של חדשות ערוץ 2, בנו של העיתונאי חגי סגל; עמנואל שילה, עורך העיתון אותו אתם מחזיקים בידיכם.

הפאנל, שעסק בשאלת השתלבותם של דתיים בתקשורת וביחסים שבין התקשורת המגזרית לתקשורת הכללית, ביטא תובנות שונות בתכלית של העיתונאים, שהגיעו כל אחד ממסלול מקצועי שונה.  

 

מייצגים בעל כורחם

עמית סגל, שהנחה את הדיון, פתח בשאלה זהה למשתתפים, שעניינה האם המסלול שכל אחד מהם מייצג הוא המסלול המועדף עבור צעיר דתי המבקש להשתלב בעשייה התקשורתית.

אורי אורבך פתח את תשובתו בקביעה כי בניגוד לעבר, היום כל הדרכים בתקשורת פתוחות בפני הצעיר הדתי: "אין מסלול אחד עבור מישהו בציבור הדתי-לאומי שנפשו חפצה בעולם התקשורת. יש דרכים רבות להתקדם במקצוע הזה, כולן כיום פתוחות בפניו כמו בפני אנשים אחרים. יש מסלולים מומלצים, יש אחרים שהם יותר קשים. היום יש פחות מחסומים מבעבר. מקומות כמו גלי צה"ל, שבעבר היו חסומים לדתיים, הם היום פתוחים לחלוטין עבורם. המגבלות הן לא של התקשורת, אלא מגבלות שאנו כאנשים דתיים לוקחים על עצמנו, כמו במקומות עבודה אחרים. אלא שמקום העבודה בתקשורת הוא חילוני יותר ממקומות אחרים".

אורבך עמד על נקודה אחרת, שלדעתו גורמת לעכבות מצידם של דתיים לרצות לעסוק בתחום התקשורת. לדבריו, האשם תלוי ביחסו האמביוולנטי של הציבור הדתי לתקשורת הכללית, ובציפיות הגבוהות שהוא תולה בכל חובש כיפה המשדר מן האולפן: "המשיכה והדחייה שלנו לתקשורת היא גורם מדרבן ומעכב. כשצעיר דתי שומע כל החיים על ה'תשקורת', הוא לא רוצה להתקרב למקום בו משקרים כל הזמן. מצד שני, זה גם דוחף אחרים להקים אלטרנטיבה, או להיכנס פנימה ולהוכיח שאפשר אחרת.

"אנחנו אובססיביים ביחס שלנו לתקשורת. אנשים יכולים לשאול אותך למה לא כתבת כך וכך בעיתון, למה לא רואים אותך שם, בעוד שבעצם במשך ארבע שנים הם כבר לא קוראים 'ידיעות'. כלומר, יש ירידה בצריכת התקשורת, ומאידך רצון של 'תייצג אותנו שם', ולחילופין - 'למה אתה כותב שם ולא בעיתון דתי?'. הכול דבר והיפוכו בציבור שלנו. לכן אני יכול להבין את הרתיעה של צעיר דתי מהעומס שמוטל על כתפיו כשייכנס לתקשורת. יש לו סיבות סובייקטיביות לחשוש, בגלל הדרישה והציפייה של הציבור ממנו, שצעיר חילוני פטור מהן.

"הקהילה החילונית לא מבקשת שהכתב החילוני ייצג אותה באופן מובהק. לעומת זאת, עיתונאים דתיים מייצגים דתיים, גם אם הם יכחישו ולא יודו בזה ויצהירו שהם לא עובדים אצל אף אחד. הציבור רואה בהם מייצגים, וזה הופך אותם לכאלה בעל כורחם. הציבור הדתי רואה כתב עם כיפה בטלוויזיה, ואומר 'הוא משלנו'. לכן מסתכלים על עיתונאי דתי בשבע עיניים, נותנים לו כבוד מלכים או שותים את דמו בכפיות, ולפעמים שניהם גם יחד".

 

תפקידי מפתח

ניצן חן בתורו ביקש לחלוק על קביעותיו של אורבך לגבי העיתונאי הדתי כמייצג המגזר. חן מבחין בין עיתונאים דתיים בתחום הפובליציסטיקה והפרשנות, כאלה שבמסגרת עבודתם "עולמם הדתי מתפרץ החוצה", כהגדרתו, לבין דתיים בתפקידי כתבים המכסים תחומי סיקור חדשותיים. "כתב כזה לא מייצג אף אחד. עיתונות זה קודם כל מקצוע. הכתב הזה לא אמור לייצג את הדתיים אלא להיות עיתונאי טוב, מקצוען. הוא צריך לשקף את המציאות, והיא לא שחור לבן, לכן מטבע הדברים כתב חובש כיפה מביא את בית הגידול שלו והארומה שלו לתחום אותו הוא מכסה. זה יבוא לידי ביטוי בסוג של הבעת דעה, כי אין כזה דבר אובייקטיביות - אדם מביא לכתבה את עצמו. האופן שבו אני עורך את הכתבה, סגנון הכתיבה, הציניות, הנחות שאעשה לפוליטיקאי פלוני, זה חלק ממה שאדם מביא מעצמו לכתבה. אני חושב שהכתב מייצג קודם כל את עצמו, ועם זה הוא בא לתפקיד".

חן סבור שעיתונאי דתי לא יכול לייצג את המחנה הדתי מסיבה נוספת - אין מחנה אחיד שעונה להגדרה הזו. "עיתונאי דתי יכול להגיד שהוא רואה בתפקידו שליחות, אך אני לא מאמין שמישהו יכול לומר 'אני מייצג את המחנה הדתי. אין מחנה כזה. אולי החברה עושה הכללה ואומרת שהוא מייצג, אבל כל אחד הוא עולם ומלואו בפני עצמו, ועל הדרך הוא גם דתי. שרה בק, סיוון רהב-מאיר ועמית סגל - הם לא אותו דבר".

מנקודת מבטו, ניצן חן רואה התקדמות בפתיחות שמגלה התקשורת כלפי דתיים. "לפני 15 שנה אמרו - בואו נקשט את הפאנל עם איזה דתי. היתה משבצת לכתב דתי. בהדרגה זה נעלם".

לדעתו של ניצן חן, השינוי המשמעותי הנדרש בהשתלבות דתיים בתקשורת אינו בתחום כתבי השטח - אלה שמופיעים על המסך: "השינוי הוא לא בטאלנטים הדתיים, כי תמיד היו. השינוי הוא בתפקידי המפתח. עמית סגל הוא טאלנט שמופיע על המסך בזמן קצוב, וההשפעה שלו היא מזמן שהוא מופיע עד שהוא מסיים. מי שבאמת משפיע הוא העורך, מנכ"ל חברת החדשות, מנכ"ל 'רשת' או 'קשת', מנכ"ל רשות השידור - שכיום הוא אדם חובש כיפה. הם באמת משפיעים על השיח הציבורי - מה הצופה יראה בבית, הסייגים על מה שנצפה בו. דוגמה לשינוי היא העובדה שהיום הוויכוח בבתים הדתיים הוא לא האם להכניס טלוויזיה או לא, אלא באלו תכנים לצפות".

חן מספר כי בתחילת דרכו עבד באמצעי תקשורת מגזרי, אולם "מעולם לא היתה לי הווה אמינא להישאר שם. שאפתי כל הזמן לחדור לעיתונות הכללית, כי אם יש השפעה לתקשורת, עדיף שכתבים דתיים יהיו בערוץ 2, רשת ב', ולא בחממה הדתית, שהיא יותר נעימה אולי אבל השפעתה היא הרבה פחות".

 

משפיעים או מושפעים

שאלת הבחירה בין השתלבות בתקשורת הכללית או במגזרית שהעלה חן בסוף דבריו, היתה חולייה מקשרת טבעית לדבריו של עמנואל שילה, נציג התקשורת המגזרית בדיון. את דבריו פתח בקביעה שהסעירה את משתתפי הפאנל האחרים: "כדי לעבוד בתקשורת הכללית הייתי צריך להיפרד מהזקן ומהציציות בחוץ, ובעיקר מהעקרונות שהם מייצגים. גם שם כמו שלי, שמורכב משמותיהם של שני יישובים ביו"ש, הוא מכשול. התקשורת מסוגלת להכיל דתיים ומתנחלים כמו עמית סגל, אבל הפתיחות שלה לא מגיעה עד להכלת אנשים כמוני.

"באופן עקרוני, התשובה לדילמה תקשורת כללית או מגזרית היא גם וגם. התקשורת הכללית חשובה בגלל השפעתה על כלל הציבור, אבל חשוב מאוד להשפיע ספציפית על הציבור הדתי, שבשנים האחרונות מסיבות מוצדקות הולך ומתנתק מהתקשורת הכללית.

בניגוד למה שאמר ניצן חן, הוויכוח על טלוויזיה בבית רחוק מלדעוך. יש דתיים רבים שאין להם טלוויזיה בבית, והתופעה הזאת מתרחבת. אני עובד בתקשורת למעלה מעשר שנים ואין לי טלוויזיה בבית. הציבור הדתי-לאומי והחרדי הולך ומתנתק מהתקשורת החילונית. הוא חש שערכיה הם לא ערכיו, הכיוון שלה הוא לא הכיוון שהם רוצים ללכת בו ובטח לא שהילדים שלהם יגדלו עליו. לכן הציבור הזה צריך תקשורת משלו. עם זאת, הדגיש שילה, "לתקשורת המגזרית יש אמנם השפעה קודם כל על המגזר שממנו באים קוראיה, אבל בעקיפין היא משפיעה גם על מגזרים נוספים".

כדוגמה להשפעה הכללית של התקשורת המגזרית הזכיר שילה את שולי רנד, יוצר חרדי-ברסלבי שהצליח להשתלב כחלק אינטגראלי מהתרבות הישראלית. "אבל כדי שהוא יוכל להצליח גם כלכלית, הוא צריך שהדיסק שלו ימכור. הוא צריך את אותם 50 אחוז דתיים מבין רוכשי הדיסק שלו, שאותם אנחנו מביאים. לא במקרה הכתבה העיתונאית הגדולה הראשונה בעקבות הדיסק שלו 'נקודה טובה' היתה אצלנו. יש הרבה דוגמאות לאיך שאנחנו מקדמים אישים ופרויקטים חשובים, לא רק בתרבות, גם בפוליטיקה.

"במקביל לתקשורת המגזרית, אני תומך גם בהשתלבות דתיים בתקשורת הכללית. אבל צריך לדעת שתורת ההשתלבות של צעיר דתי בתקשורת הכללית היא מאוד מורכבת ובעייתית. אתה משפיע, אבל גם מושפע לא מעט. צריך לבדוק כל אחד לגופו, האם יצא שכרו בהפסדו או לא. נמצא כאן אורי אורבך, שהוא דוגמה טובה לאדם שהשפיע הרבה ולא כל כך הושפע. אמנם גם הוא הושפע במידה מסוימת - למשל, בעבר הוא היה בעד סירוב פקודה לעקירת יישובים, והיום הוא נגד".     

 

 על מי משפיעה התקשורת המגזרית?

עמית סגל ביקש להגיב על הרישא בדבריו של שילה, תוך שניכר כי הוא מתקומם כולו על ההבחנה שעשה שילה בין הדתיים ש'עוברים מסך' לבין אלו שלא: "אני רוצה להבין - שרה בק עם כובע וסיוון רהב-מאיר עם פאה זה כן עובר? ומנחם הורוביץ עם הזקן והמראה הדתי זה בסדר, אבל זקן וציציות בחוץ לא? אני תמה על זה.

"נשמעו כאן שתי טענות חמורות: ראשית, לא התקבלתי לתקשורת הכללית כי אני הולך עם האמת שלי. כלומר, מי שהתקבל, אז או שמשהו פגום באמת שלו או שהוא לא דתי כמוני. זו בעיניי, במחילה, אמירה חמורה. שנית, נאמר עוד כאילו מי שעובד בתקשורת המגזרית חתום על קיום כל המצוות, ומי שעובד בתקשורת הכללית נאלץ לעבור על כל מיני איסורים. אלוקים עדי, במשך 9 שנים העיתונות לא גרמה לי לחטוא בדברים האלה.

"בעיקר יש פה היפוך היוצרות: עיתונות שרוצה להשפיע, לא משפיעה כמעט על אף אחד. לא ראיתי הרבה אנשים שמסתובבים בתל אביב ואומרים 'תראו איך בשבע הכניס להם'. ואלה שלא רוצים להשפיע - סיוון רהב, מנחם הורביץ ואני - אנחנו המשפיעים.

"אם יש דוגמה מובהקת לכשל הפנימי בטיעון של עמנואל, זה שולי רנד. הוא ההוכחה ההפוכה, דוגמה מובהקת לאי-הסתגרות בחומת התקשורת המגזרית. התקשורת המגזרית היא בסופו של דבר טלוויזיה במעגל סגור. אולי מעגל גדול מאוד שמחולק בהרבה עותקים, אבל סגור. אני חושב ש'בשבע' מאוד משפיע", הבהיר סגל, "אבל זה עיתון שמטרתו לספק עיתונות עם עמדה ברורה, ומי שקורא אותה ממילא חתום על הערכים האלה. אף חילוני לא קורא את 'בשבע'."

שילה בתגובה כפר בטענת 'עיתון שמשכנע את המשוכנעים' של סגל: "קודם כל, גם לשכנע את המשוכנעים ולחזק אותם זה דבר מאוד חשוב. הציבור הזה צריך לקבל את המנה התקשורתית השבועית שלו שזוקפת את ראשו ונותנת קונטרה לשחיקה המצטברת שיוצרת התקשורת הכללית במהלך השבוע.

"אנחנו לא רק משכנעים את המשוכנעים, אנחנו גם מניעים אותם לפעול. מי שתומך עקרונית ברעיון של ארץ ישראל, זה עדיין לא אומר שמחר בבוקר הוא עולה לחומש, אבל אם 'בשבע' מלווה באהדה את הנושא, זה מחזק אנשים לבוא לשם. למעשה, הרבה מהקוראים שלנו לא לגמרי משוכנעים. את 'בשבע' קורא כל הציבור הדתי, שיש בו דעות שונות. יש כאלה שהקו שלנו ימני יותר מהדעות שלהם, ובשביל אחרים אנחנו דתיים מדי. בכלל, לפי סקרי TGI, עשרה אחוז מקוראי 'בשבע' אינם דתיים".

גם ח"כ אורבך הציג עמדה מורכבת ביחס שבין העיתונות המגזרית לעיתונות הכללית: "אני לא רואה תחרות בין הדברים. העובדה שהציבור הדתי נחשף בצורה גדולה יותר לתקשורת הכללית גורמת באופן טבעי לריאקציה בציבור. יש את אלו שקוראים רק עיתונות דתית, ואלו שקוראים גם עיתונות דתית, בעיקר זו המחולקת חינם, וגם עיתונות חילונית. תפקידי העיתונים הללו הם שונים. כיוון שאנו רוצים להיות בכל מקום שמשפיע - צריך להיות גם שם, ומותר אפילו ליהנות מכך".

ניצן חן סיפר כי הוא קורא את 'מעריב' של סוף השבוע ב-60 שניות, משום שהוא פשוט אינו מוצא עניין בחומר המודפס בו. כאן, לדעתו, מצויה חשיבותה של התקשורת המגזרית: "יש מה לקרוא, יש רדיו להאזין לו. ודאי שבפן התרבותי, בכתבות המגזין - יש חשיבות לעיתונות הדתית". יחד עם זאת, סבור חן כי אין תחליף לנוכחותם של דתיים במקומות החילוניים, הן כעיתונאים והן כ'סלבריטאים', על מנת להשיג את אפקט ההשפעה ושבירת המחיצות: "בשבת האחרונה היתה לנו שבת של עיתונאים מכל העולם. אני ושרה בק היינו הדתיים היחידים. שרה עשתה קידוש, וזה היה רגע יוצא דופן - כל החילונים התחברו לזה. זה שיש לך כיפה, ולא משנה באיזה גודל - זה עושה הרבה. תראו מה עשתה הכיפה של יהודה סעדו או צביקה דויטש. סלבריטאים דתיים, בכל משבצת בה הם נמצאים, שוברים מחיצות פי אלף ממאמרי מערכת משמימים בעיתון דתי". 

 

פרשן ימני מאופק

בשלב זה מציג עמית סגל את המקום הפנימי ממנו הוא בא לתפקידו, בלב ליבה של העשייה התקשורתית החילונית: "אני לא טוען שאף אחד לא שלח אותי. לא היתה לנו חלוקת משימות מראש, אבל כן, ברור לי מה המשמעות. יש איזה דין וחשבון שאני וחבריי נותנים לציבור הזה. אבל הוא לא עוסק בשאלה כיצד קידמתי את גאולת ישראל או את המפלגה שאנחנו תומכים בה, אלא איך עשיתי את העולם הזה טוב יותר בשני סנטימטרים מאשר לפני שנכנסתי לתפקיד.

"בהחלט יש דברים שלא אומר בשידור, יש נושאים שלא אעסוק בהם, יש נושאים שיעניינו אותי ולא מעניינים אחרים. המטרה שלי כעיתונאי זה לא לשכוח מאיפה באתי, אבל גם לא לשכוח לאן אני הולך. אני עיתונאי, כמו כל עבודה. אני לא חושב שהגאולה תבוא מעיתונים כמו 'בשבע', כי התפקיד שלנו הוא להקים קואליציות ולהפיץ את הבשורה שלנו ולא להסתגר בארבע אמותינו. עיתונים מגזריים יוצרים רושם של להקת קיפודים שמתחממים בקור, ולא כאלה שמפיצים בשורה".

סגל גם מאשש את דבריו של אורבך מתחילת הדיון, ואומר כי "היום אין מחסום בכניסה לעיתונות לאף אחד. כיום יש מניין לתפילות בגלי צה"ל. בעבר לא היו דתיים בגלי צה"ל כי דתיים לא ניגשו למבחנים, וזה בגלל שהמורים שלהם בבית הספר אמרו שאין לזה תוחלת".

שילה ביקש לערער את קביעתו של סגל, והקשה כיצד ייתכן שתחנת רדיו כה פתוחה, כפי שמתאר סגל, החליטה להוריד מלוח השידורים של יום שישי את 'הפוגה', תכניתו הימנית-יהודית המובהקת של דודו אלהרר?

"התכנית היתה גרועה", קובע סגל. "אם היתה תכנית כזו משמאל - היו מורידים גם אותה". אגב אזכור התכנית הזו, ממשיך סגל וטוען כי "הבעיה של התקשורת הימנית זה שהיא מעבירה את מסריה בתכנית כמו זו של דודו אלהרר, שמשודרת ביום שישי בשעה שאף אחד לא שומע אותה. המסרים שלה היו צריכים לעבור בתכנית של רפי רשף בשמונה בבוקר. אבל כדי להיות פרשנים אצל רפי רשף צריך לעבור מסלול של 15 שנה בתקשורת הכללית, כמו כל העיתונאים האחרים. המצב האידיאלי היה שביום שישי בארבע היתה תכנית לשמאלן לוחמני ובשמונה בבוקר היה פרשן ימני מאופק".

ניצן חן ביקש להקשות על דבריו של סגל: "מה ההסבר שלך לכך שעיתונאים מהדור הראשון - ניסים משעל, בני ליס, מנחם הורביץ, וגם מהדור שלך - ברוך קרא, אתה, נועה קולפ, צריכים איכשהו להגמיש את חוט השדרה שלכם כדי להגיע למוקדי כוח? כדי להגיע לשפיץ אתה חייב להיות במיינסטרים, או שלא תקודם?"

סגל מוחה על הקביעה: "אני לא התגמשתי בשום דבר. אין מאפיה ימנית, אני לא נפגש עם נועה קולפ כדי לתאם עמדות. ההיפך, אני רואה למשל בכתבות של סיוון רהב-מאיר כתבות שלא נראו בעבר בטלוויזיה - טון דיבור, יחס רגיש, מתחשב ואוהד שלא היה בעבר. אין שום התגמשות".

 

שלי במקום רזי

פרישה מוקדמת של עמית סגל ואורי אורבך מותירה שני דוברים בלבד מול הקהל, ומאפשרת לעמנואל שילה לפרוש את משנתו ביתר הרחבה.

"לצערי אני לא רואה שינוי מספיק משמעותי במעמדם של הדתיים בתקשורת הכללית. נכון שיש היום יותר עיתונאים דתיים, אבל יש גם הרבה יותר ערוצי תקשורת. אני לא בטוח שהחלק היחסי בכמות ובאיכות השתנה באופן משמעותי.

"לגבי גלי צה"ל, המצב שם רחוק מלהשביע רצון. התופעה הבולטת והמקוממת, שכמה כתבים דתיים לא ישנו אותה, היא רצף המגישים השמאלני-חילוני של תכניות האקטואליה, משש בבוקר עד שתיים בצהריים. וכאשר המנחה השמאלני הקבוע מוחלף ליום אחד בשבוע, אז גם המחליף הקבוע הוא שמאלני. במקום רזי ברקאי שלי יחימוביץ' ואחריה רינו צרור, ובמקום רפי רשף אילנה דיין.

"דודו אלהרר הוא לא הדוגמה היחידה למגבלות שהתקשורת מטילה על חופש ההתבטאות של הצד הימני. באופן כללי, במערכות החילוניות מעדיפים את כותבי הדעות הדתיים כמצחיקנים שמתבטאים בהומור, כי זה סוג של אנדרסטייטמנט שמקהה את עוצמת הטיעונים. פובליציסט דתי שמתבטא בישירות, השרידות שלו היא הרבה יותר נמוכה. לאראל סג"ל היה טור במוסף סופשבוע של מעריב, אבל כאשר על רקע הגירוש מגוש קטיף התעורר בו הדתי והימני שהיה חבוי בתוכו, הטור שלו עבר מפתיחת המוסף של מעריב לסוף המוסף של 'מקור ראשון'.

בשלב הזה מקריא שילה מספר משפטים מתוך המאמר "בשם נערי חברון" שכתב קלמן ליבסקינד ב'מעריב' להגנתם של משליכי האבנים היהודים בעת אירועי 'בית השלום'. את הדברים הנוקבים הללו, שמנוסחים באיכות שאפשר לקנא בה - קובע שילה - אי אפשר למצוא אצל הפובליציסטים הדתיים שלנו. אם הם יכתבו בסגנון כזה הם לא יחזיקו מעמד בתפקידם. רק אחד כמו ליבסקינד, שהוא בעיקר תחקירן ובשביל זה מחזיקים אותו ב'מעריב', יכול להרשות לעצמו לכתוב ככה. כשאדיר זיק הרשה לעצמו להתבטא בחופשיות, כולנו זוכרים איך זרקו אותו. רק בתקשורת שלנו, בערוץ שבע, הוא קיבל במה.

"חשוב לי לומר עוד משהו על הקהל שמולו אני עובד", מוסיף שילה לקראת סיום. "הציבור הדתי-לאומי הוא בעיניי הציבור הכי משמעותי מבחינת התרומה שלו לקידום המדינה אל המקום הרוחני והתרבותי שאליו היא צריכה להגיע. את ההתיישבות הציבור הזה מוביל כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות הוא תורם תרומה מובילה גם בצבא, בהליכה לפריפריה, בתרומה שלו לדמוגרפיה - אמנם בעניין הזה אנחנו שניים לחרדים שעולים עלינו - ובהתנדבות לכל משימה של חסד. הציבור הדתי, למרות שגם הוא כמובן לא נקי מחסרונות, הוא בעיניי העתיד של המדינה והתקווה שלה. לא לבדו, אבל הוא מאוד מרכזי. לא הייתי מוותר על האפשרות לכתוב לציבור הזה ולהשפיע על דרכו".