בשבע 344: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ד' בסיון תשס"ט

 

שו"ת הגרעין

שאלה: מה יעצור את הגרעין האיראני, דיפלומטיה או הפעלת לחץ כלכלי?

תשובה: לא זה ולא זה.

ש: האם בכלל יש דרך לעצור את התוכנית לחלוטין?

ת: כן, לכבוש את איראן.

ש: בהנחה שאיראן תגיע לפצצה גרעינית, האם ברור לנו שהיא תטיל אותה עלינו?

ת: כן.

ש: האם הפצצה הגרעינית תגיע אלינו מאיראן עצמה?

ת: לא בטוח, לשם כך יש לה סוכני משנה.

ש: האם הנשיא האמריקני אובמה יבצע פעולה ממשית למניעת הנשק הגרעיני?

ת: לא, שום-כלום.

ש: אז מה, אבדה כל תקווה?

ת: לא, אבל כדאי להתפלל.

עיתון למשפחה

1. באחד מבקרי השבוע, בעת זפזופ נואש בין תחנות הרדיו השונות, נפלתי על תוכניתו של אראל סג"ל ברדיו 99. דקות ארוכות האזנתי לראיון שערך סג"ל (לא קרוב משפחה שלי, למרות שברדיו לא שומעים את הגרשיים) עם ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, ולא האמנתי למשמע אוזניי: ימני מראיין ימנית, ואפילו תוקף אותה מימין. זה היה מוזר, זה היה אבסורדי, זה היה – ובכן, זה היה פשוט אחר.

אישית, הייתי מעדיף לוותר על הדעתנות של מגישי האקטואליה כולם, משמאל ומימין. למרבה הצער, הבעת הדעות הפוליטיות על ידי מראיינים הופכת בוטה יותר ויותר. סג"ל אפילו לא מתחיל לאזן את גבי גזית ונתן זהבי, שלא לדבר על מגישים בתחנות הארציות כמו רזי ברקאי או אריה גולן. אבל להבעת דעות משמאל כבר התרגלנו, ואילו לדעתנות ימנית של מראיינים – סטארט-אפ חדש וחריג בעולם התקשורת שמחוץ לערוץ 7 –  האוזן עדיין לא רגילה. הראיון הרדיופוני סג"ל-חוטובלי הבהיר לי עד כמה התרגלנו לצרוך את שטיפת המוח התקשורתית משמאל, ועד כמה יקשה עליי להתרגל לתקשורת מרכזית לאומית יותר, אם וכאשר.

2. והנה, בשבוע שעבר פירט כאן עמנואל שילה את תוכניתו להצלת עיתון מעריב. לדעת עורכי היקר, הדרך להצלת העיתון המידרדר היא הפיכתו ללאומי ופטריוטי, קרי ימני. זאת גם היתה המחשבה האינסטינקטיבית שלי במשך תקופה ארוכה. אפילו כתבתי בעבר רעיון דומה על ערוץ 10, שבדומה מעריב – בחר להיות חיקוי חיוור של מתחרהו הבכיר במקום להוות אלטרנטיבה אידיאולוגית ותכנית.

אלא שבניגוד לערוצי הטלוויזיה, שתמיד יכולים לשאוב את מוחנו עם עוד תוכנית ריאליטי מיותרת, נדמה כי מחלתו של מעריב היא סופנית, וגם הפיכתו לימני לא תספיק. הקהל הרחב רוצה שינוי עמוק יותר, שהתפיסה הפוליטית היא רק חלק ממנו. העיתונות המודפסת נפלה לבור עמוק שכרתה בעצמה. בעייתה נעוצה ביחסים בין העיתונים לבין קוראיהם, ולא נראה כי היא תיפתר בזמן הנראה לעין.

3. כל כלי תקשורת מסוגל ליצור לעצמו גרעין קשה של קהל קבוע ונאמן בשתי דרכים עיקריות. הדרך האחת היא להעניק לקהל תחושה משפחתית וביתית. תוכנית הלילה של ג'יי לנו הצליחה לא בזכות הבדיחות הקורעות, ממש לא, אלא משום שהיתה חלק מחיי המשפחה של קהל הצופים האמריקני. המגישים האמריקנים הגדולים, גם המרושעים והשחצנים שבהם, יודעים לדבר אל קהל הצופים כאל בני משפחה, להזמין אותם להיכנס למסך הטלוויזיה ועדיין להרגיש בבית. בארץ עשה זאת יאיר לפיד במשך שנים בהצלחה לא מבוטלת, עם כל ההסתייגויות המתבקשות.

מעריב, כמו רוב התקשורת המודפסת בארץ, לא הצליח להקנות לקוראים תחושה שזהו עיתון 'שלהם', חלק בלתי נפרד מחייהם. השיח התקשורתי היה ונותר תמיד מעל ראשי הקוראים. מעיתון חדשותי הפך מעריב לעיתון תעמולה וקמפיינים ראוותניים, לכלי של המו"ל במלחמה בין העיתונים, ובעיקר לשופרם הפוליטי של העורכים השונים, שעיצבו אותו לפי דעותיהם ויחסיהם האישיים עם מושאי כתיבתם. הניסיון הפתטי של מעריב "לעבור את זה יחד" בתקופת ההתנתקות רק הדגיש את חוסר האותנטיות ואת הניתוק בין אנשי המערכת לבין לקוחותיהם.

4. בהיעדר תחושת ביתיות, נותרה למעריב הדרך השנייה: משיכת קהל לאורך זמן על ידי ריגושים ועוד ריגושים. הטכניקה היתה מגוונת: עמודים ראשיים בצבעי דם ובלבן על שחור, כותרות המסתיימות בסימן שאלה, התחכמויות ילדותיות, שנאת מגזרים דחויים ותמונות של בר רפאלי – הכול היה כשר כדי להבטיח עיתון צבעוני ואטרקטיבי הפונה למכנה המשותף הרחב ביותר.

החיסרון של ריגושים הוא שלעולם איננו שבעים מהם. ובשלב מסוים, לא נותרו לעיתונים דבר שישביע את רעבוננו. פה איראן, שם פרשת רוז, אבל זהו. בעידן שבו טפו-טפו אין פיגועים גדולים, אין מאבקים פוליטיים מדממים, אין שנאת דתיים ציבורית ואין ספורט ישראלי של ממש, מה כבר נותר לעיתון כמו מעריב להציע – עוד תשבץ סודוקו? עם כל הכבוד לקמפיין המיתולוגי 'איפה הבושה' ולקמפיין חסר הבושה בנושא גלעד שליט – לא בשבילם אנו עושים מנוי.

5. לפיכך, הדרך להצלת עיתון במשבר עוברת דרך בנייתו מחדש כבית חם ואוהב ולא קר ומנוכר. הציבור רוצה עיתון שיעשה לו נעים - שלא יתנשא עליו, לא ייצג את אויביו, לא ילעג לדעותיו, לא יתחכם איתו ולא יחשוב במקומו. עיתון כזה כנראה לא עומד לקום בעתיד הקרוב, ולכן ייאלץ מעריב להמתין לריגוש חדש בסדר גודל של שואה גרעינית שיסייע לו לשפר את מצבו. בינתיים, אין סיבה לשוב ולעשות עליו מנוי. אפילו את אראל סג"ל כבר אי אפשר למצוא שם.

 

שאלה קטנה לסיום

הצעת 'חוק הנכבה', האוסרת על ציון יום העצמאות כיום אבל, מעוררת זעם בקרב השמאל והערבים. הם טוענים כי זו הצעת חוק פאשיסטית, וכי אי אפשר לחוקק חוקים שיאסרו על מחשבות ורגשות. בסדר, ומה לגבי הרמת כוסית ביום הזיכרון לרבין?

 

יודע את מקומי

והפעם – הצעה בת עשרה סעיפים לרפורמה בחנויות השונות, שתהפוך את חיי כצרכן וכאזרח לנסבלים הרבה יותר:

1. אין לשאול את השאלות הבאות בזמן התשלום בקופת הסופרמרקט: "למה אין לך כרטיס מועדון?" "האם אתה רוצה לתרום לעמותת 'פתחון אף'?" ו"האם אתה רוצה לקנות דיסק של ליאור נרקיס ב-39.90 בלבד?"

2. להחליף את שמות הביצים בסופר מ'ביצי כפר' ו'ישר מן הלול' ל'ביצים יקרות', 'יקרות יותר' ו'יקרות פי שלוש'.

3. רשתות בגדים יחויבו לציין במפורש על מכנסיים או חולצות אם הם מיועדים לגבר או לאשה. באמת, אני לא חייב לדעת כל דבר בעצמי. רצוי לציין את המגדר המתאים גם בחנויות תיקים, ואפילו על סרטי די-וי-די.

4. לקבל החלטה קטגורית לכל החנויות והמסעדות בעולם – מה עושים קודם: משלמים, מקבלים או אוכלים.

5. שלוש שנות מאסר יוטלו על עובד במסעדה שיוציא מפיו את המשפט "אנחנו כשרים אבל פתוחים בשבת". אם הוא נשאל על תעודה, התשובה היא לא.

6. בחנויות פלאפל אין לשאול "מה לשים לך בפנים?" אלא "מה לא לשים לך?" – לרוב זה מקצר את התהליך.

7. ייאסר על מוכרות בחנות תכשיטים לפנות ללקוח בודד ממין זכר ולהציע לו עזרה. גם כך הוא מת לקבור עצמו באדמה.

8. על פתקי החלפה חייב להופיע הכיתוב "פתק החלפה". כרטיס ביקור עם שמות סניפי הרשת אינו פתק החלפה, תודה.

9. ייאסר על חנויות ספרים לחגוג יום הולדת לסופר מפורסם באמצעות כיסוי טוטאלי של חלון הראווה בספריו הבינוניים.

10. לחנות התמרוקים השכונתית: אין למכור לשכנה שלי מקומה 11 יותר מחמישה סוגי בשמים בחודש (הקומה בדויה – הקומה האמיתית שמורה במערכת).