גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שאלת השבוע - דעות

'חוק הנאכבה' - פגיעה חמורה בחופש הביטוי, או מענה ראוי למרדנות מאורגנת נגד המדינה?
04/06/09, 09:18
אנשים שהמערכת בחרה

 

זכויות חייבות להיות מותנות בחובות/ הרב יעקב מדן- ראש ישיבת 'הר עציון'

ניתן להבין את כאבם של הערבים על גירושם ממקומות רבים בארץ, אף שהם האשמים בצרתם, כי הם עשו ככל יכולתם להשמיד את יהודי הארץ, פליטי חרב הפרעות וההשמדה באירופה ביובל השנים שקדם להקמת המדינה. כאב הגירוש הוא כאב, ומותר לציינו גם למי שאשם בו. זוהי זכות דמוקרטית וחופש ביטוי בסיסיים ועיקרון הומניסטי פשוט.

אך ציון האבל ביום הקמת המדינה הוא קריאת תגר על עצם הקמתה, ואסור לנו להתפתות לשום הסבר אחר בבחירת יום זה כיום הנכבה, ועל פי התאריך העברי דווקא. מי מאתנו שמאזין לתכניו, יודע שהאבל הוא מסווה לקריאת תגר זו, הקוראת השכם והערב לחורבנה של המדינה, ולפחות לחורבנה כמדינה יהודית.

את זה אסור לנו להרשות, ושום מדינה המכבדת את עצמה לא היתה מרשה כזאת. אם נמשיך להרשות זאת, אל נתפלא שידידינו באירופה ובארה"ב מביטים עלינו כבר עתה כעל תופעה חולפת, כעל מדינת צלבנים מודרנית בתוך הים המוסלמי האופף אותנו, וכך הם רואים אותנו גם מדינית. ההסתכלות של אירופה ושל אמריקה עלינו אינה נגזרת בשום פנים מכמות המאחזים שעדיין לא הוחרבו, אלא מן השאלה כמה זמן אנו מתכוננים לשרוד באזור הזה. על כך אסור לנו להתפשר, וגם ביחס לנכבה.

אף על פי כן, הייתי מעדיף עונש שאינו מאסר (שלוש שנים בחוק הנזכר), אלא שלילת זכויות שהמדינה נותנת לאזרחיה. מי שקורא תגר על קיומה של המדינה, אנא, יתפרנס מעמל כפיו ולא מכספי הביטוח הלאומי. אנא, יצביע למועצת כפרו ולא למוסדות המדינה שהוא שולל. בכך שונים הערבים מנטורי קרתא – ואין כוונתי לכלל החרדים – האבלים ביום העצמאות, אך אינם חותמים על הביטוח הלאומי ואינם מצביעים בבחירות. מצייני הנכבה דורשים זכויות אזרח ומתנערים מן החובות הבסיסיות של אזרח. גם ארגוני זכויות האדם התומכים בהם, עוסקים בזכויותיהם ולא בחובותיהם, וזה חוסר איזון בלתי נסבל, שהוא מחלה ממארת בכל החברה! אגב, גם ארגוני זכויות הילד עוסקים רק בזכויותיו ולא בחובותיו, ובכך הם משחיתים את הדור הצעיר.

בית המשפט העליון ידחה את הצעתי על הסף משום שגם הוא אוהב לדון על זכויות ולא על חובות, וזה גם שורש השחתתו, וחבל.

 

להזדהות עם הכאב/ אודי ליאון- ראש האגף לתכניות מועדפות, 'קשת', ערוץ 2

הרשו לי לסרב לשתי החלופות ששאלת השבוע מציגה: שתיהן מדברות בשפה המערבית החלולה: האופציה הליברלית (חופש הביטוי) ומנגד האופציה הלאומנית (כן כן, אולי שכחנו, אבל גם מקורה הוא בלאומנות האירופית).

כאדם דתי וכתלמידו של הרב קוק זצ"ל, המאמין בירושה המחייבת שלנו לכל רגב בארץ הזו, ירושה שתכליתה היא "ונברכו בך כל משפחות האדמה", אני מבקש להתבונן בסוגיה זו בעיניים קצת יותר יהודיות.

 מובן שציון הנכבה מלמד שהפלשתינים לא השלימו עם קיומנו הריבוני כאן. ממילא מובן שדרך ארוכה ומרה  בפנינו עד ליצירת אפשרות של חיי שלום בארץ המדממת הזו, כך שהניסיון של השמאל  להפריד בין "כיבוש" 67' ל"כיבוש" 48' מופרך מעיקרו. אבל עדיין איננו פטורים מלשאול: מה צריכה להיות תגובתנו שלנו לחוויית הנכבה שלהם. אפשר כמובן להמשיך ולכעוס על הכעס שלהם ולהשיב בדחייה על דחייה, בהדחקה על הדחקה, ואפשר כמובן גם לנסות לגזור גזירות כמו החוק המוצע. אלא שאני קצת תוהה: האם אנחנו  כה זחוחי דעת שאנו חושבים שהעם הפלשתיני יגיב אחרת מעַמנו עת נגזרו עלינו גזירות בכל הדורות? מה למשל היתה תגובתנו לו המנדט הבריטי, בניסיון לדכא את ההתעוררות הציונית, היה גוזר עלינו להפוך את ט' באב ליום שמחה וששון? האם לא היינו יוצאים, חילונים ודתיים כאחד, בשקנו ובתעניתנו?! אבל אפשר, אולי, לנסות ולהציע דרך קצת אחרת. אפשר להתחבר אל הכאב, אל הפצע, אל הדמעות של אנשים שנעקרו מבתיהם ועשרות שנים אינם מוצאים מנוח.

לא, זה לא אומר שאנחנו האשמים, וודאי שלא היחידים. זה גם בשום אופן לא אומר שעלינו לקום ולפנות את בתינו ולחזור לארצות גלותנו. אבל דווקא  עם שנעקר והתגעגע לארצו אלפי שנים, לא ראוי שיתנכר לגעגועים של מי שנעקר מאדמתו רק לפני כמה שנים קצרות. אנו, שחווינו על בשרנו את הסיוט של הפיכתנו לפליטים – האם מותר לנו לעמוד עתה מנגד למול מאות אלפי הפליטים שסביבנו? האם זה מחייב מסקנה פוליטית מסוימת? לעקור התנחלויות? להסכים לזכות השיבה? ואולי להיפך - לגרש מכאן את כולם? כל אחת מהמסקנות הללו אפשרית אבל לא הכרחית, ולכל אחת מהן מחיר כבד.

אני מסתפק בשלב זה בלהדליק נר של הזדהות עם הכאב. אולי גם ההזדהות הזו תוליד הזדהות שכנגד, ואולי לא.  בינתיים, אולי אפשר לנסות להתייחד בתפילה לאלוקי הארץ הפצועה הזאת, למילוי הברכה: "לך אתננה ולזרעך... ונברכו בך כל משפחות האדמה".

 

 בתנאי שלא יזדהו עם האויב/ פרופ' רפי ישראלי- מזרחן, האוניברסיטה העברית

אין לי ספק שצריך לתת מענה לחוצפה ההולכת וגוברת של המיעוט הערבי. במקום שאותו מיעוט יעריך את היחס היוצא מן הכלל שהרוב היהודי נותן לו, הם מעזים לקום על המדינה שנוהגת בהם טוב כל כך. בישראל הם מקבלים זכות דיבור שאין לאף ערבי במזרח התיכון. הרי בשעה שהם יכולים לעמוד על דוכן הכנסת שלנו ולומר מה שהם רוצים, לוּ היו אומרים את אותם הדברים במדינה ערבית מזמן היו מוצאים להורג. רוב הערבים במדינות ערב לא נהנים מזכויות כמו שיש לערבים כאן בארץ.

מנגד, כשבאים להעניש את אלה שחותרים תחת המדינה יש להיות ענייני כדי שהצעד שנוקטים יענה על הבעיה. כמו כן יש צורך לגלות מידתיות ושהחוק לא יהיה רק יעיל אלא גם יתייחס באותו קנה מידה לגודל החטא שנעשה.

איני יודע אם החוק יתקבל, ואם כן באיזו צורה, אבל אסור שהחוק יפגע בחופש הדיבור כי גם למיעוט יש זכות לביקורת. אמנם אין לו זכות להיות עוין ולהפוך לאויב, אבל כן יש לו זכות לחופש דיבור, וכשמנסחים את החוק יש לשמור על המידתיות הזו. בחוק המיוחד הזה צריך שיהיה כתוב שאסור לערבים להזדהות עם אויבי המדינה, ואפילו יש לשקול שלילת אזרחות.

כשבארה"ב, במלחמת העולם השנייה, היה חשד שהמיעוט היפני יזדהה עם האויב – הם הכניסו את כל היפנים למחנות מעצר. כך שלפי בית המשפט של ארה"ב, כל ערביי המדינה צריכים להיות בבתי סוהר. איני רוצה שזה מה שיקרה בפועל בישראל, אבל מי שכן מזדהה בפועל עם האויב – יש לענוש אותו על פי חוק. כמו כן, יש לחייב את כל תלמידי ישראל, כולל הערבים והחרדים, ללמוד ציונות. צריכה להיות תכנית ציונית אחידה, ומי שלא רוצה להיות חלק ממנה – מדינת ישראל לא תיתן לו גרוש. פרי הבאושים של השיטה כיום הוא שגדלים ילדים עם ערכים שונים: אחד חוגג ואחד מתאבל כי יש כאן נכבה או עלייה בחומה. אחד מניף דגל, ואחר שורף אותו.