חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חברים, זה לטובתכם - בגליון השבוע

אמילי עמרוסי, נוסעת על הציר שבין היישוב טלמון לעיר תל-אביב תוך שהיא מנסה להיות גם יוצרת ספרותית וגם אשת הסברה, גם פתוחה ומוחצנת וגם דתייה, גם להתנחל בארץ התנ"ך וגם לקבל אישורים מהבראנז'ה התל-אביבית
04/06/09, 09:18
עפרה לקס

"הרחקת העדות של עמרוסי - מטלמון לאלרום ומאמילי לנעמה - רק מעצימה את חוסר היכולת שלה לספר סיפור שיוצא מגבולות האני... הספר, גם אם הוא מצהיר על עצמו שהוא רומן, אינו יוצא מגבולות התעמולה".

הביקורת הקטלנית הזאת בעיתון 'הארץ' דווקא משרתת את אמילי עמרוסי, שהוציאה לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן את 'תריס' - ספר על חייה של נעמה המתנחלת, על חיי הקהילה ביישוב המתנחל אלרום, ובעצם על המתנחלים כולם. "אני נורא רוצה לבוא עם הביקורת הזאת ל'בשבע', להחזיק אותה כמו שלט ולהגיד 'תראו, אני בסדר'. כי הרבה יותר חשוב לי האישור של הציבור שלנו מזה של החוץ. היה ברור שהספר הזה לא יוכל להיות מחובק על ידי שני הצדדים, גם השמאל וגם הימין. זה או-או".

למרות ההצהרה הזאת, נראה שעמרוסי עצמה לא סגורה על זה. היא דווקא היתה רוצה, וזה טבעי מאוד, גם את אישורה של הברנז'ה החילונית ובעקבותיה של הציבור הכללי, וגם את אישור הקהל הציוני דתי, זה שההתנחלויות הן חלק ממנו. גם בראיון הזה, ההתרוצצות הזאת בין הקצוות לא נפסקת.  

ההכוונות הטלפוניות אל ביתה של אמילי עמרוסי מובילות לשכונת הדיירים הזמניים של טלמון, תוצאה של גזירות הממשלה הקודמת נגד הבנייה בהתנחלויות. "מאז הגירוש אנחנו פה" היא אומרת ומתכוונת ליישוב טלמון, אבל העובדה שדוברת מועצת יש"ע לשעבר עברה עם עקירת הגוש לגור בקרווילה, נשמעת כמעט סמלית.

עמרוסי היא אישה מנוסה שיודעת איך להתנהל עם עיתונאים. בימים אלה היא עוברת ראיונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית כדי לקדם את 'תריס'. בימי שיגרה היא משדרת פינה בתכנית הבוקר 'סדר יום' ברשת ב', ובכלל, היא הרי היתה כתבת בערוץ 10.

האמת? קצת מוזר לי לראיין עיתונאית.

"תדעי לך שעם כל הניסיון, גם אני נופלת בפחים האלה של התקשורת. לפני חודש התקשר ירון לונדון וביקש לערוך בטלמון יום צילומים לתכניתו על השפה העברית. הוא היה פה יום שלם, הראיתי לו את כל המקומות היפים, לקחתי אותו לגן הילדים ולגני השעשועים ולבית הכנסת. הצלם עמד מאחורי הגדר וצילם אותי. אמרתי לו: 'תעוף משם, אותי לא מצלמים מאחורי גדר'. מנעתי המון מניפולציות כאלה. לונדון צילם את הנוף, התפעל ואמר: 'לא יכול להיות שאתם רואים את כל המרכז, תליתם פה פוסטר', ואני הרגשתי טוב.

"כשפתחתי את הטלוויזיה לראות את הפרק, ראיתי שחוץ מהפנים שלי, הוויזואליה היחידה מהיישוב היתה כלב נובח עם ניבים חדים. אני אפילו לא יודעת איפה הוא צילם את הכלב הזה. זה היה משהו מטורף. הנבזות שלהם יכולה להפיל גם אנשים מנוסים".

יש קטע בספר שמתאר בדיוק את זה. ידיד טוב של גיבורת הספר עושה עליה כתבת טלוויזיה ועורך אותה בצורה שקרית ומניפולטיבית. לקורא התמים נראה שלקחת את הסיטואציה לנקודת קיצון.

"לא. בכלל לא. 'הוצא מהקשרו' זה משהו שעושים חופשי נגד מתנחלים. אין שום מגזר אחר שאפשר לעשות לו את זה".

 

מתוך צורך יצירתי

הספר 'תריס' נבט אצל עמרוסי כאשר "חושך כיסה את עולמי ביום אחד, אחרי הלידה של בני השני". אחרי תקופה גילתה שהאשמה במצב היא בלוטת התריס שלה, שחדלה מלתפקד. מאוחר יותר הבינה שהתופעה הזאת נמצאת בהיקפים גדולים בטלמון. "התחלתי  ללמוד את הנושא וגיליתי שיש קשר בין מגורים במקום גבוה והרכב מינרלים באוויר, היעדר יוד וריבוי לידות, לבין תחלואה בזה".

נעמה, גיבורת 'תריס', מבלה את החלק הראשון של הספר בעיקר בשינה, במינוס אדיר בכוחות נפש וגוף, ובחוסר אונים מול הקילוגרמים שמתעקשים להישאר עליה אחרי לידת ביתה השלישית. "תמיד ידעתי שאכתוב ספר, אבל חשבתי שאעשה את זה בפנסיה. הסיפור הזה פשוט נפל עליי, וכמיטב הקלישאות הרגשתי שאני חייבת לכתוב אותו. אמנם הספר מגיע גם על רקע לקחים ותובנות של כולנו מהגירוש, אבל הוא לא בא ממקום של אג'נדה ונפנוף בדגלים. היה לי צורך לכתוב סיפור, והוא בא מהמקום שבו אני גרה, בצורה שהיא נכונה אמינה ומדויקת. הספר בא מצורך יצירתי. לא ממקום של דוברת מועצת יש"ע". 

למרות הדברים אומרת עמרוסי כי "אצל רוב בני האדם המודעים, הספר הזה לא מונח כספרות אלא כפוליטיקה, אולי כעיון, למרות שהוא כתוב בכלים ספרותיים". והיא מודה, היא רצתה להוציא את המתנחלים בני אדם.  "הוספתי עוד מימדים לפוסטר המאוד חד-מימדי ולא מעניין של ה'מתנחל'. קרן נויבך אמרה לי, שמאז שהיא קראה את הספר, כשהיא חולפת ליד אישה דתייה ברחוב היא חושבת שמעניין כמה ילדים יש לה, ומה היא עושה בחיים, ואם היא מפחדת לנסוע הביתה. פתאום יש טווח של תכונות אנושיות, והנשים המתנחלות דומות לנשים מתל אביב, כי כולן מתחברות לתחרות שיש בין נשים, ולאחווה הנשית ולפחדים. יש כאן דברים אוניברסאליים.

גם אברי גלעד שיבח את הספר מספר פעמים ואמר שלמרות שהוא חושב שמקומם של המתנחלים אינו ביו"ש, כעת הוא יודע שכוונותיהם טובות ושהם משלמים על כך מחיר. "אם אני מצליחה לחבר אלינו אדם שנמצא מרחק שנות אור מאיתנו, בגלל משפטים שגם הוא יכול להגיד ולחוות - קניתי את עולמי".

עמרוסי אולי קנתה את עולמה ההסברתי, אבל בעולם המאוד פנימי שבו היא גרה, שעונה לשם 'טלמון', לא פשוט ללכת היום למכולת. הרוחות ביישוב עדיין סוערות על 'תריס', ועמרוסי בהחלט עוברת למגננה.

 

סליחה מהשכנים

עוד לפני שהתיישבנו על כוס תה עם שיבא טרייה הישר מהחצר של משפחת עמרוסי, ערכה בעלת הבית הדרכה קצרה על הנוף הנשקף מפתח ביתה: הנה ערי המרכז. וכאן המרפסת הבולטת בכפר הערבי הסמוך ג'ניה, זו שמופיעה מספר פעמים ב'תריס'. בספר היא מופיעה כמרפסתו של אבו- היימן, אחד ממוכתרי הכפר ששמו הוסב בספר לראניה.

קשה להתעלם מהתחושה שהספר מכיל פרטים דוקומנטריים רבים: מחלתה של אמילי-נעמה, התנועה של נעמה על ציר תל אביב-אלרום במובנה הפיזי והסמלי, נעמה הצלמת ואמילי הכתבת וכאמור ג'ניה-ראניה - אלה הן רק דוגמאות ספורות. מכאן, הדרך של הטלמונאים לחשוב שנעשה להם עוול אישי בכתיבת ספר על קהילה רגילה, שיש בה אנשים טובים אבל יש בה גם קמצנים, קנאים וקיצוניים היא קצרה. קצרה מאוד.

 "נזהרתי" - אומרת עמרוסי - "שיניתי שמות לדברים, הרחקתי עדות, אולי לא הייתי זהירה מספיק. לגבי הדמויות - אין אף אדם שיכול לטעון שעל בסיסו בניתי דמות מסוימת. אבל יש הרבה אנשים שמרגישים שכן עשיתי כך, וזה נובע מנהמות הלב שלהם, רצונותיהם או הפחדים שלהם. יש אנשים שעוברים על הספר הזה עם מרקר ומחפשים איפה הייתי לא בסדר, איפה הוצאתי אותם רע"

כדוברת בעברה ומתנחלת בהוויתה, עמרוסי אולי כועסת על אנשי היישוב, אבל מגוננת עליהם מפני אנשים זרים. 'בשבע', לצורך העניין, הוא חלק מהמשפחה. "כשמישהו מבחוץ שואל אותי 'נו איך החבר'ה בטלמון מתייחסים? פינצ'רו לך כבר את הגלגלים?' אני כל הזמן אומרת: 'לא, הם מחבקים, החברה שלנו מאוד בוגרת, הם יודעים לקבל את הספר גם אם הוא מורכב'. אני נזהרת שלא להוציא את הסערה שביישוב החוצה. אני חושבת שאם יש משהו שישמיץ את היישוב זה לא הספר, אלא הידיעה שהחברה המתנחלית לא מסוגלת להכיל מורכבות ושהספר שלי עורר מהומה. זו תעודת עניות לנו". 

עמרוסי לא מסכימה עם הביקורת על כך שהיא כתבה על נשים שמנות ועל קמצנים ביישוב. "זה הרי ארכיטיפ. לכל חברה יש את הקמצן שלה. יש ציפייה שהספר יהיה פרוספקט שבו כולם מחייכים וורודים, אבל אם זה היה פרוספקט, הספר לא היה מעניין והוא לא היה נמכר.

"אתה מוסיף אמינות מאוד גבוהה כשאתה לא מייפה. כשאני מתארת אדם קיצוני ומטורף כמו צביקי, שיוצא ויורה באוויר כשהוא שומע את האגזוז שלו, אנשים קוראים ומהנהנים. ואז, כשאני מתארת את הילדים אורזים משלוחי מזון למשפחות נזקקות, הקורא שוב מהנהן כי הוא מאמין לי".

ובכל זאת, ביקשת את סליחתה של קהילת טלמון בסוף הספר.

"נכון. יכול להיות שזו היתה טעות, ואני שמחה על ההזדמנות להסביר. אני הצבתי כאילו מצלמה בתוך המתרחש ביישוב, וביקשתי סליחה כי הצבתי אותה בלי רשות. לא שאלתי אנשים אם הם מסכימים שאתהלך ביניהם עם פנקס ועט ואקח ציטוטים מהדיונים הפנימיים שלהם. יש במעשה הזה שלי מין גניבת דעת, שאני שנה וחצי אוספת חומרים ולא כל הסביבה מודעת לזה, ולא כל היישוב חושב במסיבת פורים איך להתנהג כי יש מישהי שתכתוב את הדברים אחר כך. אולי הייתי צריכה לשים שלט על הגב ולומר 'אני עכשיו כותבת, תיזהרו בדבריכם ותתלבשו טוב ותסתרקו'. אבל זה לא ששיקפתי לא נכון את המציאות ביישובי יו"ש".

 

בין טלמון לתל-אביב

"הדרך אלינו צרה. כביש יחיד, צינור של חמצן. קל לחתוך את הצינור הזה: מחסום אחד, פרימיטיבי, תאונת דרכים קטנה, עץ שנפל בסערה.... (ו)במפות הופיעו בלונים עגולים עם חוט שמקשר אותם לישראל. על החוט הזה אנחנו נוסעים, כמו סירה בים. כשאתה מגיע לחוף, השער הצהוב אוסף אותך לתוכו..." (ע' 21).

ב'תריס' הכביש המוביל ליישוב בנוי מכמה שכבות: הוא חבל שמקשר בין היישוב למרכז, אבל הוא גם מסמל את המרחק המנטאלי, וגם ממחיש את יחס הממשלה למתיישבים.

עמרוסי מספרת שכאשר מעיין הכתיבה שלה היה סובל מיובש זמני, היא היתה נכנסת לאוטו ומפליגה אל הכביש. "מהאספלט עצמו עלו הסיפורים, המתים שלנו, הפחדים שלנו. כי מתי אתה מרגיש את ההימשכות החוצה מהחברה הישראלית? ב-20 הדקות האלה של הנסיעה בכביש. הכביש מוזנח ומבודד ומפחיד ומאיים. זו המטאפורה הכי טובה למרחק בינינו לבין החברה הישראלית".

נעמה נעה על ציר הזהויות שבין תל אביב לאלרום. לבסוף היא משלימה עם הזהות המתנחלית שלה. גם את עברת את אותו התהליך?

"גרתי 4 שנים ברחלים. אחר כך יצאנו לבית חורון, וזו היתה תקופה שתפסתי מבט מרחוק על התנועה המתנחלת. הקהילתיות היתה נראית לי מאוד צפופה, והעוצמות של המעורבות הלאומית היו מאוד גבוהות, מאוד על חשבון הפרטי. אחרי שנתיים וחצי של 'בחוץ' מסוג מסוים, הרגשתי צורך לחזור פנימה, וידעתי שעם כל החסרונות של זה, זה הטוב ביותר שיש".

תהליך נוסף שעובר על נעמה הוא ההתבגרות מהצורך למצוא חן בעיני התל אביבים.

"תראי מה קורה עם התגובות לספר. רוב האנשים שלא אהבו טוענים 'למה הצגת את כולנו כשמנות ומוזנחות ובעייתיים ומוזרים', ובמשפט הבא שואלים 'למה הצגת אותנו ככאלה שכל הזמן מתעסקים במה חושבים עלינו'? ואני שומעת את זה מאנשים אינטליגנטים. אנחנו קוראים את הספר עם זכוכית מגדלת כי 'מה הוא יחשוב' ו'מה היא תסיק עלינו'".

בספר, ההתעסקות הזאת נראית אובססיבית.

"זה קיים. גם אם לא בשיחות, זה קיים בתודעה. אנחנו כמהים לאישור מתל אביב. אנחנו יכולים להתהלך חודשים באופוריה אם איזה אברי גלעד יגיד משהו טוב על ההתנחלויות. זה קלאסי של מיעוטים, ואנחנו מיעוט, עם תודעת מיעוט ופריפריה מאוד חזקות. וזה חורה לי, כי גיאוגרפית אנחנו לא פריפריה. מנטאלית ותרבותית אנחנו כן".

עמרוסי לא אומרת את הדברים האלה לגנאי. בעיניה, היחס של מדינת תל אביב להתנחלויות הוא מזון המסופק בכמויות גדולות למפלצת החששות. "זה לא נובע משום מקום. היכו אותנו ומכים אותנו כל הזמן, על לא עוול בכפינו. אנחנו החברה הכי ערכית, שמקבלת את ההשמצות הכי פרועות כל הזמן. בסופו של דבר אתה מסגל לעצמך את המבט הזה שמייחל לאישור".

אולי העובדה שהיית דוברת של מועצת יש"ע הקצינה אצלך במיוחד את הראייה הזאת?

"אני חושבת שזה קיים אצל כולנו, ואפשר לראות את ההתרסה הכי גדולה נגד זה אצל נוער הגבעות: לא מעניין אותנו אם אתם אוהבים אותנו או לא, אם אנחנו מזייפים כשאנחנו שרים בקולי קולות, אם אנחנו נראים טוב או לא. אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה שלנו עד הסוף. אבל הם עדיין לא המיינסטרים".

 

אישה מהכפר השכן

בשלב מסוים בספר מורד כתר ה'זר' מראשו של אדם, הצלם התל אביבי המיודד עם נעמה, והוא מועבר אחר כבוד לראשה של נורה, בת הכפר הערבי השכן, עימה מנסה נעמה לשלב ידיים במאבק מול משרד הבריאות למען העשרת מי השתייה ביוד.

המפגש בין נעמה לנורה מטלטל את נעמה המתנחלת, שמעבירה את האויבת במחסום ומוצאת איתה שפה משותפת בשיחות על גברים, צניעות ושמאלנים (גם נורה שונאת אותם). הרצון לערוך מפגש בין קבוצת נשים מהיישוב לקבוצת נשים מהכפר הערבי הופך לפרויקט הבא של נעמה, מה שמעורר עליה את זעמם של גברים רבים ביישוב. הנשים בסיפור דווקא מסכימות לנסות, ועמרוסי אומרת שזה צורך אמיתי אם כי לא מדיר שינה מעיני תושבי היישוב. "ניגשו אליי אנשים ואמרו: 'הסקרנות הזאת מפעמת בנו. לא נעשה שום צעד כי זה התאבדותי, כי יש פה סיטואציה לאומית, אבל ברמה האישית אנחנו רואים אישה עומדת לצד הכביש וכן מעניין אותנו לדעת איך קוראים לה, כמה ילדים יש לה, האם היא דתייה ומה היא עושה בחיים'. פועם בנו דופק משותף, אנחנו גרים לידם. בקיץ אני שומעת את מוכר הארטיקים שלהם קורא, ומעניין אותי לדעת אם מוכרים שם ארטיקים כמו אצלנו".

כשנורה נכנסת לספר, היא מכניסה את כל ההתרחשויות לפרופורציות חדשות. נורה מגחכת על ההגדרה הישראלית לשירים 'מזרחיים', מסתכלת על החומוס הישראלי בתמיהה, ובכלל מזכירה שהסוגיה שעל הפרק היא לא מלחמות היהודים. "בסופו של דבר יש אמירה מובלעת בטקסט שאנחנו כולנו באותה הפיתה. הרי כל הזמן הדיונים הם כלפי הזירה הפנים ישראלית, כאילו יש כאן מתרסים וגדרות. בסוף אנחנו שוכחים שיש כאן מרחק הרבה יותר גדול מול הזר האמיתי, שזה הפלשתיני". זאת על אף שלפעמים קל יותר לדבר שיחת אישה אל רעותה עם השכנה הערבייה מאשר עם הידיד מתל אביב.

הספר 'תריס', אין צל של ספק בכך, לא היה מקבל את אישור ועד רבני משמרת הקודש. העלילה אמנם לא זולגת נמוך יותר מתיאורי לבוש וגוף פרטניים במיוחד, אבל אלה כן קיימים בספר, ובכמות נרחבת. "החילוניים מדברים איתי על זה בדיוק מהזוית ההפוכה" - מתגוננת המחברת - "כמה כוחות נדרשו ממני כדי שהספר יהיה נקי. הסטנדרט בספרות הישראלית הוא רחוק רחוק ממה שיש בספר. אני לא אדם צנוע, במובן האמיתי והעמוק של המילה, והספר מכוון בראש ובראשונה לציבור שרואה את הספר נקי באופן חריג".

עמרוסי מסבה את תשומת ליבי לדמות שעל הכריכה: ציפורניה משוחות בלק אדום והיא מתבוננת במראה. גם עמרוסי עצמה מצולמת על הכריכה הפנימית כשברט אדום לראשה. אלו, לדבריה, סימנים מקדימים על הנכתב בספר עצמו, ומי שמחליט לפתוח ולקרוא בו, ראוי שיידע שיש מאלה בתוך הספר. "ובכל זאת אני מתנצלת אם יש חרד"לים שנפגעו ממנו. הם כנראה לא הקהל של הספר".

 

מפחדת לצאת בהצהרות

ב'תריס' קיימת ביקורת סמויה על הילודה הגבוהה ביישוב. באחד המקומות תיארת את הלידות כמו הקאה אחת מחולקת לפרצים. האמת? לכתוב ככה על לידות זה מקומם.

"המחשבה של 'רגע מה קורה פה עם הילדים', זה משהו שהגיבורה שלי צריכה להגיד בקול ברור בשביל החוץ".

היחידה בספרך שחיה בהרמוניה מלאה עם עשרת ילדיה היא אודליה. דמות מקסימה, אבל מאוד מאוד שמנה. אולי זו אמירה שנובעת מתוכך?

"האמת היא שאני מפחדת לצאת בהצהרות, כי אני מרגישה שזה מקומם הרבה אנשים. אני שמחה כשאני רואה נשים שאני יכולה להאמין להן שהמצב של ילדים רבים וצפופים הוא בחירה. אני שמחה כשאני רואה נשים כמו אודליה, שהאימהות שלהן שלימה ובוקעת מכל נקבובית בעורן. אבל יש נשים כבויות, שנראות כאילו המצב הזה נכפה עליהן. הן נורא מרירות, וזה נורא בעיני".

ממה לדעתך המצב הזה נובע?

"כי אין להן בחירה אמיתית. אנשים זוכרים מהמאמר שלי ב'נקודה' מלפני 7 שנים כאילו שאמרתי לא ללדת. זה לא נכון. אני אמרתי להשקיע מחשבה, כמו שבוחנים את העניין של חתונה: את העיתוי של זה, את בן הזוג. עניין הילודה הפך לאוטומט, תוצר נלווה של משהו שלא חושבים עליו. וכמו שיש נישואי בוסר יש גם הורות בוסר. אני לא נגד ילודה. יש לי חברות שבכל פעם שהן יולדות אני כותבת להן 'טוב שיש נשים כמוך בעם ישראל, תלדי עוד. אני אשלם לך'."

עמרוסי מספרת שעד היום היא מקבלת תגובות על המאמר ההוא, 'דבר אישה אל רעותה' שמו. "נשים מבוגרות, שעברו את ה-60, מתקשרות אליי ואומרות בקול רועד שזה המאמר הכי חכם שהן קראו. את התגובות הכי כועסות אני מקבלת מנשים צעירות שיש להן הרבה ילדים, כי נגעתי להן בנקודה מאוד כואבת. הן נמצאות בבית, עם המשימות המאוד שוחקות של בית, והן מרגישות שהן מסוגלות ליותר. אם הן שואלות את עצמן באיזו נקודה הן קיבלו את ההכרעה - אז לא, הן לא קיבלו אותה. לא על המועד של הילד הראשון, לא על מספר הילדים ולא על המרחקים ביניהם".

עמרוסי מסכימה שהאמירה הזאת נשמעת פטרונית, אבל היא אומרת שעולם של לחץ חברתי הוא הקשר שבתוכו היא גם חיה, על הטוב שבו ("אני לא צריכה להיות לחוצה שאני לא טסה לחו"ל כל שנה") ועל הפחות טוב ("לא לכולן מתאים ללדת תשעה ילדים. לי זה לא מתאים"). ובכל זאת, עמרוסי כן נסוגה בה מהאמירה שלה במאמר כאילו מחסור כלכלי הוא סיבה טובה לדחות הבאת ילדים. המקום הזה שאליו גלשה השיחה לא כל כך נוח לעמרוסי. "כואב לי שהפכתי להיות נושאת הדגל של הנושא הזה, שמעורר הרבה אנטי. עצוב לי שאי אפשר לדבר על זה".

עמרוסי בת ה-30 נישאה לפני עשור, ואת בנה הבכור ילדה לפני 4 שנים, מתוך בחירה. "אני על ה-6 שנים האלה שבהן עוד לא היו לי ילדים, שמחה. למדתי המון, עשיתי המון, התבגרתי, והגעתי בשלה למשפחה".

 

שוק תרבותי ב'כותרת'

אמילי עמרוסי נולדה בירושלים למשפחה חילונית שחזרה בתשובה כשהיתה בת 12. "המעבר לא היה טראומתי. הייתי צעירה מאוד והתהליך נעשה באופן הדרגתי". בגיל 14, עם תחילת הלימודים באולפנת עפרה, הפכה למתנחלת, ומאז היא כזאת.

לבית ספר לעתונאות 'כותרת' הגיעה כי "אני אדם כותב וחשבתי, בטעות, שבית ספר לעיתונאות יקנה לי כלים. בדיעבד, הלימודים במקום פרצו לי דרך. עשיתי סטאז' בגלי צה"ל ומהר מאוד הגעתי לטלוויזיה, למרות שלא חשבתי שזה יקרה, כי אני יותר אדם של מילים ופחות של ויזואליה".

הנחיתה ב'כותרת', מודה עמרוסי, משתקפת היטב בתיאורי הלימודים של נעמה, גיבורת 'תריס', בתל אביב. זה היה שוק תרבותי. יצאתי מסוג של חממה לעומק הביצה התל אביבית למשך 3 שנות לימודים אינטנסיביות. היינו 14 תלמידים בכיתה, הייתי הדתייה היחידה, המתנחלת היחידה, היחידה בעלת שם משפחה מזרחי, היחידה שלא גרה בת"א, היחידה שלא יודעת איפה קונים ניירות גלגול לג'וינטים".

בתקופה הראשונה בבית הספר היא נהגה כמו קיפוד - שולח חיצים לכל עבר, מתכדרר בתוך עצמו. מאוחר יותר היא נפתחה ונוצרו חברויות אמיתיות. "היה לי חשוב להכניס את הפחדים האלה לספר, כי אנחנו מקבלים את התווית של אדוני הארץ, המתנשאים. כשאנחנו נחשפים בחולשה הזאת שלנו, זה גורר הרבה חיבה".

היית כתבת בערוץ 10, הגעת רחוק. מדוע עזבת לדברור מועצת יש"ע?

"זה היה לי מאוד נכון נפשית. ככתבת מתנחלים בערוץ 10 לא הרגשתי שאני יכולה להמשיך ולספק למערכת את מה שהיא דורשת, שזה הרבה פעמים לא לטובת המתנחלים אלא להפך. וכשהגעתי לדברר את המועצה, הרגשתי את הקליק הזה בין מה שאני אומרת ועושה לבין מה שאני מאמינה בו. התקופה של הדברור בימי המאבק בהתנתקות היתה מאוד נכונה בשבילי. עשיתי דברים שעבורם הייתי מוכנה לא לישון 36 שעות רצוף בעיצומו של הריון, כי היתה בי בערה אמיתית".

קיימת טענה שמנהיגות מועצת יש"ע הונתה את הציבור, ואולי ראו את זה באופן הכי בולט בכפר מימון.

"זה הדבר הכי לא נכון שאפשר לומר. זה נכון שמועצת יש"ע לא השכילה ליצור קואליציות עם ארגונים שאינם כוס התה שלה, והיא אפילו הלכה איתם ראש בראש, וזה בגלל התנשאות. ברגע שנוצר סדק הכי קטן באמינות ובשקיפות, אז כל הקבוצות שהרגישו דחויות החזירו למועצה את כל מה שספגו ממנה, כמו בומרנג".

יש הטוענים שהאירועים בכפר מימון נבעו משיקולים תקשורתיים.

"אני הייתי בחדר לידה כשהיו אירועי כפר מימון. אבל אני חושבת שלתקשורת יש כוח, ומה שהציבור חושב על מגרון זה מה שיקבע את גורלה בסופו של דבר. המרחק המנטאלי בינינו לבין הציבור הישראלי הוא זה שגזר עלינו כליה וגירוש, והגיע הזמן שנחליף את הדיסק ונבין את זה.

אבל אני בטוחה שזה לא היה השיקול המרכזי כי אני, כדוברת, נלחמתי כל העת שיתנו לשיקולים האלה יותר מקום".

הגירוש הוא משהו מאוד חי אצל עמרוסי. עד לפני תקופה, כשנשאלה לשלומה, היא היתה משיבה שהיא מחלימה. לפני מספר חודשים ביקש קצין בכיר שהשתתף בגירוש לאמץ את מטבע הלשון הזאת. "כל החברה הישראלית, ובטח מי שהיה מעורב מצד זה או אחר, מתיישב או מגרש או נהג אוטובוס שהסיע משם את האנשים, צריך להחלים מהדבר הזה. מערכת שלימה התחרפנה בקיץ אחד".

  

מלחמה בטחנות רוח

אחרי הלידה של בנה השני, שנה ועשרה חודשים אחרי הגירוש, החליטה עמרוסי שהיא פותחת עסק עצמאי בייעוץ תקשורת, ובעצם לא לחזור לדברור המועצה.   

מדוע עזבת?

"היה רע לתפארת" היא מתפייטת, "וגם נלחמתי בטחנות רוח". טחנת הרוח החיצונית היתה התקשורת. "השקעתי המון אנרגיות להילחם בחומות בצורות והרגשתי שאני יורה חיצים מעץ ולא מצליחה לעשות כלום". תחושת חוסר האונים של עמרוסי צמחה בעיקר על רקע פרשיית הפגיעה בצניעות הבנות בעמונה, "שבעיני זה סיפור שהיה צריך לזעזע את המדינה, ופשוט גלגלו אותי מכל המדרגות בכל כלי התקשורת, בטיעונים מטומטמים. הרגשתי אוזלת יד, פשוט. את עושה ועושה ועושה - ולא יוצא מזה כלום".

העניין השני היה עלילת השמאל בנושא עקירת עצי זיתים של פלשתינים בידי מתנחלים. "היו לי את כל ההוכחות ואת כל הטיעונים הטובים, אבל עם כל האנרגיות והקשרים והיכולות, לא הצלחנו לערער במשהו את הממסד התקשורתי, לגרום להם להציב סימן שאלה על הקביעה של ארגוני השמאל".

עמרוסי מספרת על צילומים שהיו בידה, שבהם נראו פלשתינים כורתים לעצמם את עציהם ליד יצהר. מערכות התקשורת טענו שאינן יכולות לשדר את התמונות משום שהן צולמו בידי מתנחלים, ולכן הם 'צילומים מטעם'. "לא משנה שצילומים של 'בצלם' רצים חופשי בשידורים", היא אומרת, מתוסכלת. "בסוף ערוץ 2 שידר את הקלטת בצורה מאוד מזלזלת, כשבסופה שוב הקרינו פלשתינית מקוננת ואת רן כהן שטוען שהקלטת לא אמינה".

הסוגיה השנייה שבגללה החליטה עמרוסי לפנות את הכסא והמגאפון היתה קשורה לעובדה שמלאכת דברור של המועצה בתקופה שלאחר הגירוש הופנתה בעיקר פנימה, אל הקהל הקרוב שברח.

"הדבר השלישי הוא הממסד. מועצת יש"ע היא לא מקום טוב לעבוד בו. הציבור מכיר את ראשי המועצה, המנהיגים, אלה שרק לעמוד לידם על אותה משבצת קרקע זו זכות גדולה. אבל מתחתם, וזה הציבור לא יודע, יש פקידים שהם לא נבחרי ציבור. הם לא מכירים את הציבור ולא את החברה הישראלית. הם מתנהלים בסטנדרטים של שנות ה-70. הם אלה שמנהלים את התקציבים של מועצת יש"ע, והם אלה שמחליטים איך ייראו הפרסומים, מי יוזמן לישיבה ולאלו גופים לא חוברים".

הטענות הקשורות לדחיית ארגונים אחרים שהובאו למעלה, מיוחסות גם הן לאותו 'דרג פקידים' שעמרוסי מכנה לא בחיבה 'נערי האוצר'. "כל הכעס על מועצת יש"ע נובע ממשקעים מול הדרג הזה, שגם אחרי הרפורמה במועצה נשאר אותו דבר. יש יותר שיתוף פעולה עם ארגונים בקבלת החלטות ברמה של מועצת מנהלים, אבל הם לא שולטים בשטח. דרג הפקידים של מועצת יש"ע הורס את מועצת יש"ע".

 

אל היעד הבא

עמרוסי לא התמידה עם התפקיד של אשת יחסי ציבור. מי שהביא את הקריירה הקצרה שלה בתחום לסיומה היה בנה השני, "שהבין בחושים מאוד חדים של ילד בן שנה, שכדי להחזיר לעצמו את אמא שעשתה גם וגם וגם, הוא צריך לנתק אותה מהדבר הזה" - היא מרימה את הסלולרי הצמוד מהשולחן. "הוא פשוט הלך והשליך את המכשיר לאסלה, ביום שישי כשהיא היתה מלאה חומר ניקוי". 850 הזכרונות הסלולריים שנאגרו בעמל נמחקו.

בתום תקופת אבל קצרה גילתה עמרוסי את חוויית האימהות "הטוטאלית" כהגדרתה, ואז החלה להיות אמא. הזמן הפנוי הוא זה שאפשר לה גם לכתוב את הספר ולסיימו, כאמור, לפני מספר שבועות. בקרוב תסתיים העבודה האינטנסיבית של עמרוסי סביב שיווק הספר, והיא תחתור אל היעד הבא שלה, שהיא עדיין לא בטוחה מה הוא.

"אני מרגישה סירה קטנה בים, שעכשיו הקב"ה ייתן את הרוח. אני מקבלת הצעות נורא מצחיקות בעקבות הספר, מכל מיני אוליגרכים שמציעים לי להיות היועצת שלהם. אבל יש גם הצעות מעניינות. אני כן יודעת שאני רוצה לעסוק בתקשורת. יש לי מה להגיד ויש לי איך להגיד את זה".

ofralax@gmail.com