חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

04/06/09, 09:18
אבי סגל

 

ההישג האמיתי של נתניהו

וושינגטון, חדר סגלגל, לפני קצת יותר משבועיים.

הנשיא אובמה: אנחנו כבר נטפל באיראנים, אל תדאג. אוי, תראה את השעה!

רה"מ נתניהו: רגע, לאן אתה קם?

אובמה: הגיע הזמן לצאת לעיתונאים.

נתניהו: רגע, עוד לא סיימנו. מה עם מיגרון?

אובמה: סליחה?

נתניהו: וגבעת אביגיל? ונופי נחמיה? ויתיר דרום מערב? מה עם המאחזים, בנאדם, מתי נוריד את המאחזים?

אובמה: שו מאחזים?

נתניהו: אתה חייב לקשור בין איראן למאחזים! אני חייב לתחזק את הקואליציה, יש לי בוז'י הרצוג על הראש.

אובמה: אבל הגרעין בכלל לא תלוי במאחזים.

נתניהו: הלו? אתה לא מבין אנגלית? אני רוצה שתחבר בין הדברים. אני לא יכול לפנות את המתנחלים סתם בלי סיבה. זה חייב לבוא ממך. אני דורש שתודיע בפירוש כי הטיפול באיראן תלוי בפינוי המאחזים.

אובמה: אני לא יודע, זה נשמע לי תלוש.

נתניהו: בחיי שאתה יותר אוטיסט מברק השני. יודע מה? שאל את הילארי מה לעשות, בעלה היה מומחה בלחבר בין נושאים שאינם קשורים. אם הוא הבטיח לי את פולארד בתמורה להסכם וואי, אתה בטח יכול לדרוש את יצהר תמורת בושהאר.

אובמה: בסדר, שיהיה. אפשר כבר לצאת לעיתונאים?

נתניהו: כן, אבל שהעוזרים שלך יגידו להם לצלם אותי רק מצד שמאל.

(הערה: הדיאלוג הנ"ל הוא פרי דמיונו של הכותב, וכל קשר בין הכתוב למציאות מקרי בהחלט, אם כי הוא עדיין גדול יותר מהקשר בין הגרעין האיראני לגבעת אביגיל).

  

מכה שלא כתובה בתסריט

אפשר להבין את העיסוק התקשורתי הנרחב במעצרו של דודו טופז, החשוד באחריות לתקיפותיהם של בכירי התקשורת. אמנם לא היה מזיק להוריד מעט את מפלס הצהלה, בעיקר נוכח גילו ומצבו הבריאותי של הבדרן, אבל ברור כי זהו סיפור חדשותי גדול ורב רבדים. למעשה, יש כאן כל המרכיבים של עלילת מתח בנוסח אגאתה כריסטי, בהבדל אחד: כאן מספר החשודים הפוטנציאליים גדול הרבה יותר.

למשל, תוקפיהם של אנשי ערוץ 2, אבי ניר ושירה מרגלית, יכלו להיות אחד או יותר מהאנשים הבאים:

* תסריטאים שנדחו לטובת עוד תוכנית ריאליטי.

* הורים לילדים שנחשפו לפרסומות בערוץ 2.

* אנשי ימין המתנגדים להעסקת אמנון אברמוביץ' כפרשן.

* צופי הסדרה 'הבורר' המזדהים עם הדמויות.

* משתתפי אודישנים ל'כוכב נולד' שהבינו כי הבדיחה היא עליהם.

* זוכי 'כוכב נולד' שהבינו כי הבדיחה היא עליהם.

* אנשים שבני זוגם השתתפו בתוכנית 'הפוליגרף'.

* הבת של אהוד אולמרט. (מישהו צריך לסגור חשבון עם דן מרגלית, אביה של שירה, לא?)

* מיליוני צופי חדשות שמאסו בהערות של יונית לוי בסיום כל כתבה.

* עשרות אנשי טלוויזיה, מלבד דודו טופז, ששוכנעו על ידי הערוץ המעסיק אותם כי הם טאלנטים, כוכבי על ואדוני העולם בעת ובעונה אחת; טיפוסים המאמינים כי הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בטלוויזיה ומחוצה לה, משום שאף בכיר בתעשייה לא העז לזרוק אותם מהמדרגות כל עוד הם סיפקו את סחורת הרייטינג.

אלה ואחרים יכלו להיות תוקפיהם של אנשי התקשורת, ואיש לא היה מופתע. דודו טופז? ספק אם הבלש הרקול פוארו היה מעלה זאת בדעתו.

 

ציטוט

"אני חושב שדודו עוד עם המון מסכות. אני חושב שברגע שהוא יתחיל להסיר אותן הציבור יגלה דודו מדהים וזה יפתח לו אופקים חדשים" (ד"ר אילן רבינוביץ' מאבחן את האורח דודו טופז ומוכיח – לכאורה – כי הפסיכיאטריה היא מדע מדויק להפליא. 'שעת נפש' בגלי צה"ל, 26.2.09).

 

שתי שאלות לסיום

א. ראשי המדינה ספדו השבוע לנשיא המנוח אפרים קציר בתיאורים נוגעים ללב: ענווה אישית, גישה אנושית ועממית, מסירות וצניעות, נשיא אך לא נישא, תמיד הקפיד שהשליחות תהיה העיקר ולא הוא. השאלה היא, אם אכן אלו תכונות הראויות להספד, מדוע המספידים עצמם מסרבים לאחוז בהן. אם ראש הממשלה חושב כי "יושרו וצניעותו (של קציר) יכולים לשמש מופת", מדוע הם לא שימשו מופת עבורו?

ב. פרקליטות מחוז ירושלים הורתה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד כדורגלן בית"ר ירושלים עמית בן שושן, לאחר שזה הצטרף לשיר האוהדים הפופולארי "אני שונא את כל הערבים". והיכן נמצאים כעת כל מתנגדי 'חוק הנכבה'? האם פתאום זה בסדר לאכוף איסור על רגשות?

 

יודע את מקומי

לפנ"צ אחד התקשר אלי חבר ובפיו הצעה מפתה: להצטרף אליו לשבוע ניסיון במכון הכושר הקבוע שלו, על חשבון הבית וללא כל התחייבות. מסוג ההצעות שפשוט אי אפשר לסרב להן.

"לא", יריתי בלי היסוס. אני ומכוני כושר זה כמו אכיפת חוק ומבנים לא חוקיים במגזר הערבי – פשוט אין חיבור בין השניים.

"טוב, אז אעביר את ההצעה למישהו אחר", אמר ידידי, וכעבור מחצית השעה התייצבתי מול מכון הכושר. אני אולי עצלן, אבל עדיין גבר.

ידידי כבר המתין לי במקום ומיהר לארגן את העניינים. צעירה ממושקפת אחת יצאה מהמכון ורשמה אותי בטופס, לא לפני שהרעיפה עלי מטר של שאלות שגרתיות: מה שמך, מה כתובתך, למי להודיע אם תקבל התקף לב במהלך הפעילות הגופנית – עניינים טכניים שכאלה. אחר כך שאלה מה אני מבקש להשיג בשבוע זה של כושר.

"לא יודע", עניתי, מופתע מהשאלה, "לחזק את השרירים? להוריד קצת במשקל?"

היא שלחה בבטני מבט ספקני, רשמה משהו ונעלמה מהמקום. אחר כך הכניס אותי חברי לתוך המכון וערך לי סיור היכרות. תחילה נכנסנו לחדר המכשירים. לרגע היה נדמה לי שחזרתי מאות שנים לאחור, אל מרתפי האינקוויזיציה. ההבדל היחיד הוא, שבמכשירי העינויים של פעם לא היו מסכי טלוויזיה קטנים ורב-ערוציים, ולכן הם היו גרועים פחות.

הפניתי את ראשי לעבר ידידי. "לא", אמרתי בלי היסוס פעם נוספת.

"אבל לא שאלתי שום דבר", אמר בתמיהה.

הוא הראה לי את אזורי הספינינג, הסטרצ'ינג, היוגה, הפלדנקרייז, השייפ, הסאונה והג'קוזי. הבחירה היתה קשה, אבל בתוך דקות אחדות מצאתי עצמי יושב בתוך המים החמים, עטוף בסילוני מים ואוויר, בעוד חברי נעמד מעלי ומנסה לשכנע אותי כי גם המילים הלועזיות האחרות שוות משהו.

ישבתי עוד זמן בג'קוזי, עד שמיציתי את הקטע ועד שאצבעות גפיי נראו כמו מבנה של האדריכל גאודי. אחר כך חשבתי שאולי יהיה זה רעיון טוב לעשות קצת כושר במכון הכושר הזה. בחרתי לעלות על מכשיר ריצה, שנראה לי הכי פחות מאיים. אחרי הכול, היו ימים אפלים שבהם החזקתי אחד כזה בבית. התחלתי ללכת על המכשיר, תחילה בקצב איטי ואחר כך באותו קצב בדיוק, ובינתיים צפיתי בעניין בסדרת נעורים חביבה שבדיוק ריצדה על המסך שמולי. להפתעתי, הפעילות המשולבת הזו גרמה לי הנאה. כמעט לא חשתי עייפות, והאווירה מסביב היתה באמת טובה, אפילו משפחתית. מאותו יום ועד סיום השבוע, המשכתי לצעוד על מכשיר הריצה בקביעות, מוותר לעתים אפילו על הג'קוזי. ועדיין, חשתי הקלה גדולה כשתקופת הניסיון היתה מאחוריי.

"לא", אמרתי בלי היסוס לפקידת הקבלה, והפעם זאת היתה תשובתי לשאלה - "האם ברצונך לעשות מנוי". נהניתי מאוד מהשבוע הזה, באמת, אבל בסיכומו של דבר – נותרתי חלשלוש כשהייתי, ואפילו לא ירדתי במשקל. אולי זה קשור לעובדה שמכון הכושר נמצא בתוך קניון, במרחק יריקה משני בתי קפה וגלידרייה.