חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הקונצנזוס חשוב מהמאחזים - דעות

אם הקרבת המאחזים תאפשר את חיזוק היישובים הקיימים ותשמור על הקואליציה, שווה לשלם את המחיר
04/06/09, 09:18
יצחק קליין

 

החרבת המאחזים ביו"ש מעמידה אותי בפני דילמה קשה. המאחזים ותושביהם מקיימים מצוות יישוב הארץ. הטענות 'המשפטיות' של דו"ח ששון, הבאות להצדיק כביכול פינוי גורף של מאחזים מבחינה משפטית, הן מגמתיות, מגוחכות ומתחת לכל ביקורת. לו הייתי מקבל פקודה לפנות מאחז, הייתי מסרב לה והולך בלב שלם לכלא. ובכל זאת, בנסיבות של היום, איני יכול לשלול את מכלול המדיניות של הממשלה: פינוי מאחזים ולצידו חידוש הבנייה ביתר היישובים. לדעתי, בתנאי שהמכלול נשמר, המדיניות נכונה.

ממשל אובמה משדר שהמכשול הראשון והעיקרי בפני השלום שהוא מתכוון לחולל פה תוך 24 חודש הוא מפעל ההתיישבות. גישה זאת מנוגדת לאינטרס היסוד לא רק של ההתיישבות אלא של העם והמדינה כולה. אין לנו ברירה אלא להתנגד לה. אך ההתנגדות צריכה להיות לא רק נחושה אלא גם מושכלת. 

כשמדינה קטנה וחלשה נאבקת מול מדינה גדולה וחזקה, בשדה הקרב או בשדה הדיפלומטי, הדבר החשוב הוא להפגין נחישות. לא תמיד יש למדינה חזקה הנחישות למצות את מדיניותה עד הסוף נגד הקטנה. הרבה מדינות קטנות בהיסטוריה ניצלו על ידי כך שפשוט החזיקו מעמד עד שהמעצמה שעמדה מולם החליטה להפסיק להשקיע מאמצים במערכה. 

כשמדובר במאבק דיפלומטי, ועוד מול בעלת ברית, ההיבט ההסברתי חשוב אף הוא. חובה להיראות רציניים, הגיוניים, וחיוביים; חובה להפגין גמישות במדיניות. עלינו לשכנע אנשים בוושינגטון - קודם מבין הרפובליקנים ובהמשך במעגלים הולכים ומתרחבים של דמוקרטים - כי איננו סתם עקשנים אלא פתוחים, אמינים, ובעלי יחס בונה; ועלינו להציב שוב ושוב את השאלה, לאן מובילה מדיניות ממשל אובמה? האם היא באמת מקדמת פתרון במזרח התיכון, או מכניסה את ארה"ב, וגם אותנו, למבוי סתום? בינתיים לא קיבלנו הסברים או תכניות, רק תכתיבים.

פירוק המאחזים, כשלעצמו, אינו מעשה הגיוני או סביר. אך בעת הזאת הוא משווה לנו את התדמית הנחוצה בוושינגטון: נאמנים לעקרונות והתחייבויות, לא עקשנים לשם עקשנות, נטועים בקרקע המציאות, ללא אשליות.

 

מברק עד ליברמן

אנו בעיצומו של משבר ביחסינו עם האמריקנים, אך היו תקופות קשות גם בעבר. מה שבאמת חדש היום הוא מצבנו הפנימי בבואנו להתמודד עם הבעיה:

א.     בפעם הראשונה מאז 1977, נוצר קונצנזוס לאומי רחב בישראל, לא מוחלט אך רחב מאוד, לגבי המדיניות מול הפלשתינים.   

ב.     קונצנזוס זה גורס כי אין תועלת בניהול שיחות שלום עם הפלשתינים כעת, כי הנוכחות האזרחית והצבאית של ישראל ביו"ש משקפת אינטרס לאומי, ושיש לאפשר לזו הראשונה לגדול. מדיניות זאת נתמכת על ידי קואליציה של אנשים רציניים ביותר, מאהוד ברק ודן מרידור דרך נתניהו, יעלון, בגין, ליברמן וישי. כבר דורות לא היה כדבר הזה בישראל.

ג.      יו"ר מפלגת העבודה וכ-60 מסיעתו תומכים בעמדה זאת. בפעם הראשונה מאז 1977 מפלגת העבודה תומכת במפעל ההתיישבות – אמנם לא כולה ולא בלב שלם. ראו זה פלא: בעת כתיבת שורות אלו אהוד ברק נמצא בוושינגטון, לשם נשלח כדי להסביר לאמריקנים את חיוניות הגידול הטבעי בהתנחלויות.

הקונצנזוס הלאומי החדש וביטויו הפוליטי בקואליציה הנוכחית הם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל בעת הזאת, יותר ממטוסי 15-F, אולי יותר אפילו מפצצה גרעינית. אין דבר החשוב יותר לביטחון הלאומי, שלא לדבר על מפעל ההתיישבות, כמו שמירה על קונצנזוס זה. שבירתו, ח"ו, תהיה אסון לאומי מאין כמוהו ותביא לאסונות כבדים עוד יותר. חשיבותו מתבהרת בין היתר מהראיון המתרברב שהעניק אבו מאזן ל'וושינגטון פוסט' בשבוע שעבר: מבחינתו אינו צריך לעשות כלום, אובמה יעשה את הכל. בעוד שנתיים הוא יזרוק את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויגיש לפלשתינים את יהודה, שומרון וירושלים על מגש של כסף.

אפשר להתייחס לרעיון זה כאל מצגת מספר 1 - דוגמה לדרך בה מדיניותו של אובמה מחבלת באינטרסים האמריקניים כפי שאובמה עצמו מגדיר אותם. אך הנקודה החשובה היא שכל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת ויציבה, אבו מאזן אינו מבטא אלא חלומות באספמיה. אי אפשר להזיז את ישראל מהמדיניות שקואליציה זאת קמה כדי ליישם. האינטרס הלאומי הראשון במעלה הוא שהקואליציה תחזיק מעמד ארבע שנים ותנצח בבחירות הבאות.

אם פינוי המאחזים חשוב לקיום הקואליציה - לא כניסיון סרק לרצות את אופיר פינס ואיתן כבל, אלא כדי שאהוד ברק יכול להגיע לוושינגטון כדי להגן על ההתיישבות - זה מחיר שראוי לשלם.

בנסיבות הקיימות חושבני שהרוב המכריע של אנשי שלומנו יסכימו שאם תמורת המאחזים אפשר להרוויח חידוש הבנייה בהתיישבות, כולל בנייה משמעותית ביישובים הקטנים ובגב ההר, זו עסקה כדאית. במאבק קשה ומאתגר כמו הנוכחי, אנו זקוקים למנהיגים בעלי קור רוח, שיודעים שלפעמים על לוח השחמט הדיפלומטי צריכים להקריב פיון על מנת להרוויח פרש או רץ.  והציבור חייב לקבל את מאמציהם בהבנה, ולגבות אותם.

יגידו עלי שאני נאיווי—שטרם ראינו פריצת דרך בבנייה ביישובים, שאני מאמין לפוליטיקאים שהיום אומרים X ומחר עושים Y. אולי. בדיפלומטיה ובפוליטיקה שום דבר אינו בטוח; כל מה שידוע מראש הוא שכל מאבק קשה כמו שלנו יהיה רצוף כישלונות, אכזבות ואבידות בלתי נמנעות. אך כשאני מעיין במהלכיה של הממשלה מול ממשל אובמה, מביקורו של נתניהו בוושינגטון, דרך המאמצים לערב את האמריקנים בפרטי הפרטים של המתחולל בשטח, להפתעתי הרבה תפקוד הקואליציה הוא כמעט מושלם. אם מתברר שהיריב ממול קשה ממה שחשבנו, אין זאת אשמתו של נתניהו. כל עוד נראה שהממשלה באמת מתקדמת לקראת מימוש מדיניותה המוצהרת, אתמוך במהלכים הנחוצים כדי לתמוך בהתקדמות זאת. ואם אתבדה, דיה לצרה בשעתה.