חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הפראיירים של המדינה. אנחנו - דעות

רדיפה שלטונית רב-מערכתית מהדקת את טבעת החנק סביב צוואר ההתיישבות והופכת את המתיישבים לציבור מוכה, מופלה ונרדף של אזרחים סוג ב'. הגיעה העת לרמוז למדינת ישראל כי תמה עונת הפראיירים.
04/06/09, 09:18
בועז העצני

כאשר פנה אריה קינג לבג"ץ בדרישה להרוס בתים ערבים שנבנו על קרקע יהודית פרטית בירושלים, הוא הקפיד לציין שהעתירה שהגיש סימטרית לחלוטין לזו שהגישו 'שלום עכשיו' לגבי עמונה - אותה עתירה שהובילה להחרבת 9 הבתים היהודיים שנבנו על קרקע פרטית ערבית. תשובתם חסרת הבושה של השופטים לעתירה היתה שהבנייה הבלתי חוקית היא אכן בעיה חמורה, אך הם סומכים על סדר העדיפויות של המדינה. היה זה המשך טבעי לפסק הדין בעתירה נגד עקירת גוש קטיף שבה החליט בג"ץ, זה שידו בכל, שדווקא הפעם הוא אינו מתערב בהחלטת הממשלה.

היענות בג"ץ לעתירות שמאל היא זריזה והחלטית בהרבה לעומת היענותו לעתירות מימין. ההטיה הפוליטית של שופטי בג"ץ כבר אינה עניין שבמחלוקת אלא אקסיומה, "על השולחן". התנהלותם הכוחנית והצינית מופנית בעיקר כלפינו - הימין, הכתומים, המתנחלים.

מוקד הכוח העיקרי השני הוא התקשורת. מיותר לתאר את שליטתם המוחלטת של אנשי השמאל הרדיקאלי, כ-100 איש בסה"כ, המכתיבים את סדר היום המעוות שלהם לכל המדינה, ממרום עמדתם בכל כלי התקשורת הממלכתיים וברוב התקשורת הפרטית.

השליטה בתקשורת ובבג"ץ מאפשרת להכתיב את מדיניות השמאל הקיצוני לכל מערכות השלטון. כל ממשלות הימין, כולל הנוכחית, לא העזו לגעת בשלטון הטוטליטארי הזה. כניעתן לו הפכה אותן למשתפות פעולה נרצעות.

 

רדיפה שלטונית רב-תחומית

התוצאה כעת היא שאנחנו, המתנחלים, שנואי נפשם, נמצאים תחת מכבש רב-תחומי והרמטי של אפליה ורדיפה, אשר הולך וסוגר עלינו מכל עבר.

הקפאת בנייה מוחלטת: רק ביש"ע הרשויות המוניציפאליות אינן ריבוניות להחליט על בנייה אלא לאחר מסע ייסורים ביורוקראטי הדורש שורת חתימות של שר הביטחון - נוהל שנוצר בזדון כדי לתקוע מקל בגלגלי ההתיישבות. כך הופכים יישובים שהוקמו, מומנו וחוברו לתשתיות ע"י המדינה, ל"מאחזים בלתי חוקיים" כי שר הביטחון אינו מואיל להעניק את החתימה האחרונה.

ממשל צבאי: לאחר הסכמי אוסלו הפכו רוב הערבים ביש"ע לנתיני הרשות הפלשתינית. היחידים כמעט שנותרו תחת "הכיבוש" והממשל הצבאי הם רק... אנחנו, המתנחלים. תחת המנגנון האבסורדי הזה יכולה "הדמוקרטיה" הישראלית לדכא אותנו באופן "חוקי".

מדיניות אכיפה: המנהל האזרחי, שהוקם במקור לצורך ניהול חיי הערבים תחת הממשל הצבאי, עבר הסבה לאכיפה דרקונית של חוקי תכנון ובנייה נגד מתנחלים. ב-2006 התפרסם כי הפרקליטות הצבאית הורתה למנהל להעדיף את הצד הערבי על היהודי בכל מקרה של מחלוקת קרקעות. בדו"ח עדכני של המנהל צוין שהאכיפה נגד בנייה יהודית גדולה בהרבה לעומת הבנייה הערבית (בשטחי c בלבד!), למרות שהיקף ההפרות של הערבים גדול בהרבה. מאז מרץ 2008 הופסקו כמעט כל פעולות ההריסה אצל הערבים.  

רדיפה משפטית: "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בפרקליטות מקיימת מפקדה רב-תחומית הכוללת את צה"ל, המשטרה, השב"כ והפרקליטות, לצורך יישום מדיניות של אפליה רשמית נגד המתנחלים והימין. השיטה כוללת "נהלים מיוחדים" דרקוניים שבמסגרתם נפתחים בסיטונות תיקים למתנחלים על "עבריינות פוליטית" וכמעט לעולם אינם נסגרים. על כל זיכוי, גם בתיקים חסרי סיכוי, מוגשת שרשרת ערעורים, הכול במטרה למרר את החיים. זאת לעומת כמעט אפס טיפול בעבריינות ערבית, פרט לטרור רצחני. הדבר בולט במיוחד כאשר סדר העדיפויות המוכתב למשטרה גורם לכך שהטיפול בעבריינות רגילה ביו"ש עלוב כמו בכל הארץ, בעוד הטיפול בסוגיות "פוליטיות" הוא נמרץ והחלטי. מחלקה זו בפרקליטות, בראשות שי ניצן, אחראית גם למידת הסדום שהונהגה לדיכוי ההתנגדות לגירוש.

כמו כן קיימים הבדלים ניכרים בין עמדת המדינה שמציגים אנשי הפרקליטות בבתי המשפט לעתירות נגד בניה יהודית לעומת ערבית - לטובת הערבים כמובן.                                                                        

המחלקה היהודית בשב"כ: גוף ענק המונה מאות אנשים אשר עוקבים יומם ולילה אחר ציבור המתנחלים ופעילי הימין. בין היתר הם אחראים לתשאול נוער בתהליך הגיוס לצורך סינון פוליטי - פעולה המחייבת תשתית מעקב אדירה אחרי כל הנוער ביו"ש. בה בעת, המשאבים וכוח האדם המופנים לטיפול באנרכיסטים מהשמאל, אשר פועלים בגלוי ובאלימות נגד קיומה של המדינה, בטלים בשישים.

אפליה ביטחונית: מערכת הביטחון פותחת באופן עקבי מחסומים ודרכים לתנועת ערבים ביו"ש, ומסכנת ביודעין את חיי המתנחלים. בה בעת נאטמים הפתחים לכיוון הקו הירוק, כי שם אסור שיהיו פיגועים. נשק שניתן ברישיון נלקח בהדרגה מידי מתנחלים, ולעומת זאת מסופק נשק לכוחות "המשטרה הפלשתינית" אשר מאומנת היטב ומוחדרת לשטח כאילו לא היתה 'אינתיפאדת אל-אקצה' מעולם. כבר היום נשמעים איומים שבמידה ולא תהיה "התקדמות" יופנה הצבא הזה נגד ישראל. התוצאות כבר ניכרות בשטח. אחד האקדחים שסיפק נתניהו לערפאת בהסכם חברון שימש לרצח דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד בנחל תלם. גם עידו זולדן הי"ד נרצח באמצעות הרובים שסיפק אולמרט למחבלים במדים. כל זה לא פגע בתהליך המחילה לו זוכים מאות מחבלים מבוקשים, בתוספת למאות המשוחררים מהכלא בכל הזדמנות.

אפליה תקציבית: הממשלות האחרונות גיבשו קריטריונים תקציביים שנתפרו כדי ליצור מצב שרובה המכריע של ההתיישבות ביו"ש תסבול מקיצוצים ניכרים בתקציבים מכל הסוגים.

הידוק הבדיקות במעברים: ישראל בנתה מעברי גבול בינלאומיים לאורך הקו הירוק. בהדרגה מהודקות הבדיקות לאזרחים ישראליים על מנת להרגיל אותם לקשיים הולכים וגוברים ביציאה לכיוון הקו הירוק. הניסיון לסמן אותנו ע"י "תגי חלון" מסוגים שונים אינו אלא תרוץ לדחיקתנו לפינה.

שלילת זכות הקניין: מקרה 'בית השלום' בחברון הוכיח כי גם זכות הקניין נשללת מיהודים. קנייה מוכחת ומתועדת בוטלה בעזות מצח ממניעים פוליטיים, כדי למנוע את הגדלת היישוב, בתירוצים עלובים שרק תקשורת עוינת מסוגלת לקנות ולהפיץ.

חוקי ההתנתקות. כאשר אוזלים השקרים של "שמירת החוק", מחסלים את היישובים ע"י חוקים מיוחדים ששוללים את חוקיותם. יישובי גוש קטיף וצפון השומרון היו חוקיים למהדרין, ולצורך השמדתם נחקק חוק אנטישמי האוסר על "ישראלים" לשהות במקומות אלו. כמובן שאיש אינו מיישם את החוק, למשל, על השחקן הערבי-ישראלי ג'וליאנו מר, המקיים חוגי תיאטרון בג'נין. החוק הזה מיועד ליהודים בלבד והופך אזורים מסוימים ל"יודנריין", תופעה שאינה קיימת כיום בשום מקום אחר בעולם.

גירוש אלים. עקירת יישובים חוקיים או "בלתי מורשים" באופן ישיר או באמצעות תירוצים משפטיים. טיהור אתני, המוגדר בחוק הבינלאומי כ"פשע נגד האנושות", הפך לדבר שבשגרה כשמדובר ביהודים, ואינו עולה על הדעת כלפי ערבים.  

כך, בכוח הזרוע, בולמים קנייה ובנייה למניעת גידול האוכלוסייה היהודית. פעילי ימין והתיישבות נרדפים ע"י צווי הגבלה, חקירות, מעקבים והאזנות. מפקירים את חיינו, רוצחים את אופיינו בתקשורת ורומסים את זכויותינו בבג"ץ. כמובן שהמטרה הסופית של כל המערכת הזו היא חיסול הנוכחות היהודית ביו"ש, ולנוכח התופעה המתסכלת של "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", ניגשים לשלב "היאורה תשליכוהו", ע"י גירוש ישיר וברוטאלי. 

 

אזרחים סוג ב'

לאחר מלחמת לבנון הפך אולמרט לברווז צולע, והשתררה "הפסקת אש" במלחמה שבין הממסד למתנחלים, שהתבטאה בגניזת "תוכנית ההתכנסות". מאז השתנתה הטקטיקה של השלטון, שעבר מהתנגשות חזיתית להידוק טבעת החנק ע"י כרסום איטי בזכויות, בבנייה, בתקציבים, בביטחון וכו'. כעת, באמצעות ממשלה יציבה יותר, מתחדש הניסיון לגשת לשלב תוקפני של עקירת יישובים, תחת הכינוי האורווליאני "מאחזים לא חוקיים".

ואנחנו? בהדרגה רכשנו מאפייני התנהגות של אישה מוכה. אנו מאושרים מכל בוקר שקמנו אליו ונוכחנו כי איננו מוקפים בבריונים שחורי מדים הבאים לזרוק אותנו מהבית. ממש כמו אישה הרואה כהפתעה נעימה את אותם ימים שבהם אינה חוטפת מכות. השלמנו עם הפיכתנו לאזרחים משוללי זכויות, סוג ב'.

עודף המוטיבציה וההתנדבות שלנו ושל בנינו הוביל ליצירת כללי משחק מטורפים:

* אנו משדרים כי שכחנו וסלחנו, וגם להבא נבלע כל גזירה.

* אנו ובנינו נדרשים לנקות אחרי שלטון אווילי, מרושע ומושחת את כל הלכלוך שהוא משאיר, ואמורים לשלם בדמנו את מחיר ריסון המפלצות שהוא יצר.

* הנוער הכתום, זה שנעצר וחוטף מכות רצח מבריוני המשטרה, עודנו משתוקק להתגייס ואמור לשלם בגופו ואף בחייו את מחיר האיוולת שאותה ניסה למנוע. עיינו ערך עמיחי מרחביה הי"ד שנפל בלבנון, ודביר בר-חי שנפצע קשה במבצע "עופרת יצוקה".

* ישראל מבקשת להפיל את שלטון החמאס כדי לסלק את המכשול להקמת מדינה פלשתינית. תפקידנו בתסריט הזה הוא להילחם ואף לשלם על כך בחיים, ובכך ליצור את התנאים לגירושנו כתוצאה מהסיכוי להקמת מדינה פלשתינית שייווצר בעקבות לחימתנו האמיצה.

* רדיפת הקצין אדם מלול מוכיחה כי גם בתוך הצבא חיילים בעלי מוטיבציה לא יקבלו גיבוי, וגם המערכת המשפטית הצבאית תעדיף את טובת הערבים.

* כל מחבל שייתפס ישוחרר בשלב כלשהו, ואז יהיה על חיילינו לרוץ אחריו ולהסתכן מחדש.

 

עבדים נרצעים במיוחד

העובדה הגרוטסקית היא שאנחנו משתפים פעולה עם כל זה בחדווה השמורה לעבדים נרצעים במיוחד, למרות שאיש בשלטון לא התחרט, לא התנצל ולא שינה כיוון.

הממשלה החדשה אמורה היתה להיות ההיפך מכל זה. אם גם היא תבגוד, אנו עומדים בפני מערכה מורחבת המאיימת להפוך אותנו למהדורה אומללה במיוחד של גוש קטיף, שלאחריה שוב אנו נהיה אלה האמורים להציל את המצב ולשלוח את בנינו לקרב ממחנות הפליטים העתידיים שלנו.

הממסד הישראלי מוג הלב וכפוי הטובה אינו מתגמל ציבור מסוים בהתאם לתרומתו, אלא רק לפי הנזק שהוא מסוגל לחולל. כך, למשל, הפכו הערבים למלכי הארץ. אם אנחנו רוצים לשמור על הארץ, כמו גם על בתינו ומפעלנו, הגיעה העת לרמוז למדינת ישראל כי תמה עונת הפראיירים. הגיעה העת לדרוש תמורה עבור המוטיבציה לשרת. לא שיש לנו דרישות מוגזמות מדי. רק שוויון זכויות.