גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מאחז אקדמי - דעות

המרכז האוניברסיטאי באריאל נתקל בהתנגדות מצד גורמים שונים בדרכו להפוך לאוניברסיטה. הסיבה: אוניברסיטה ב'שטחים' סותרת את עולם הדימויים שבו המתנחל הוא משיחיסט שעסוק בעיקר במאבק מול שוטרים וחיילים.
11/06/09, 11:00
אודי לבל

השבוע נערך בפעם ה-15 כינוס חבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי אריאל, ונדמה כי לאחר חמש עשרה שנות פעילות אקדמיות ניתן לתהות על מה ולמה יוצא, ועוד ייצא, קצפו של הממסד האקדמי-אינטלקטואלי בישראל כנגד צמיחתה של 'מכללת יהודה ושומרון' אל מעבר לסף תקרת הזכוכית – לעבר הפיכתה לאוניברסיטה. לשם כך יש לגייס את הפסיכולוגיה הפוליטית.

מאחורי השיח הפורמאלי שהבהיר את ההתנגדות בשלל טיעונים ביורוקרטיים או פרוצדוראליים, קיימת התנגדות פסיכולוגית-תרבותית לקיומן של קתדרות אקדמיות ב-"ארץ המתנחלים". ההתנגדות נובעת מכך שאוניברסיטה 'שם' תערער על תפישת העצמי בכל הקשור למתרחש 'כאן'.

לרבים מאיתנו העולם הוא שפע של ניגודים. באמצעות ניגודים אלה אנו מגדירים את העצמים שסביבנו. 'גבר' אינו 'אישה' וזה בעיקר מה שעושה אותו ל- 'גבר'. הוא פחות מטופח, הוא לא רגשן, במילים אחרות - הוא לא נשי. וכשהתחיל להיות פחות מצ'ואיסטי ויותר 'נשי' – זה בדיוק מה שבלבל. גם את הנשים. גם את הגברים. ה-'ימין' אינו שמאל. וזה מה שעושה אותו לימין. הוא פחות נהנתן, יותר שמרן, ממוקד בכלל ולא במאווייו האישיים, בניגוד לאינדיבידואליסטים שמנגד. הוא ימין. וכך גם ביחס לתושבי ההתנחלויות. על פי מערכת הניגודים הקיימת – לא אמורה להיות להם שם אוניברסיטה. שכן המתנחלים הם תמיד 'בניגוד ל-'.  הם הדתיים, כלומר לא החילונים. הם הפונדומנטליסטים, כלומר – לא הרציונאליים. הם חובשי הכיפות, ולא חובשי ספסלי הלימודים האקדמיים. הם עולם האמונה המשיחי, כלומר לא עולם המדע. אם תהיה אוניברסיטה בהתנחלויות, כיצד זה ישפיע על תבניות השיח הקיים באליטה התרבותית ביחס ל-'הם' שכול כך שונים מה-'אנחנו'?. זה ישבור את כל עולם ההנגדה. לפתע עוד יהיו דוקטורנטים לסוציולוגיה, פילוסופיה או מדע המדינה שיעזו לחשוב שאין למסור שטחים לפרטנר הפלשתיני. ועליהם לא יהיה ניתן עוד לומר שמדובר ב-'הם', הלא מדעיים, ה-לא רציונאליים, שלא התעמקו בתיאוריות מדעיות ובניתוח נתונים שיטתי. 'הם' כבר לא יהיו עולם העבר. הם יהיו כמונו, המשתתפים בכינוסים מדעיים, המפרסמים בכתבי עת תיאורטיים והמעמיקים בהגות עיונית – עולם העתיד. משאב משמעותי שיאפשר 'לנו' לטעון לעליונות על ה-'הם' יירד לטמיון. לא רק שה-'הם' כבר תרמו למורשת הקרב הצבאית (שבעבר לא השתייכו אליה), כעת עוד ניתקל בהם כמרצים באוניברסיטה? מה השינוי ב-'הם' יגיד על ה- 'אנחנו'? שכל הגדרתנו העצמית היא בניגוד גמור אליהם.

 

מה שיולי תמיר הבינה

בתקופת יולי תמיר היתה ההתנגדות להפיכת המכללה לאוניברסיטה ממוסדת יותר, נחושה יותר ומאורגנת יותר מן ההתנגדות של שר הביטחון מטעם מפלגתה להרחבת ההתנחלויות, או מהמאמצים שהושקעו נגד קיומם של המאחזים בגבעות השומרון. ולא בכדי. נערים המתראיינים במהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה ומטיחים לעבר חיילי צה"ל כי הם "נאצים", מתעמתים עם שוטרים ומבהירים כי שלטון החוק לא חל עליהם – רק משרתים את עולם הדימויים והניגודים הרצוי למעצבי סדר היום התרבותי-פוליטי בישראל. לעומת זאת, מדענים העמלים על מיזמי מחקר במעבדות ביו-כימיה או מתעמקים באיסוף נתונים על שיח הלאומיות הפלשתיני כחלק ממחקרים במדעי המדינה הנם שיבוש מהותי של הדימוי הישן והטוב. אלה אנשים שלרבים במחנה החילוני-משכיל יהיה קל יותר להקשיב להם ולבחון לעומק את טיעוניהם, מבלי לדחותם מראש על הסף בשל סטיגמות חברתיות. ועל כן, דווקא משום כך, זהו המיזם החתרני האמיתי שהתהווה בגבעות השומרון. המעסיק הגדול ביותר ביהודה ושומרון אינה מועצה מקומית, גם לא היאחזות לא מאושרת ואף לא מרכז תורני אלא דווקא אוניברסיטת מחקר מדעית.

סטודנטים ישראלים למשפטים זוכים לקרוא את מאמרו של הפרופסור המנוח ליאון שלף: "גבול האקטיביזם הוא הקו הירוק". מאמר בו הלין על כך כי המהפכה החוקתית אינה חלה לגבי יהודה ושומרון וכי שם שופטי בית המשפט העליון לא נטו לכפות על המדינה את ערכיהם הליבראליים ולא התעקשו על הפיכת 'הכיבוש' לנאור. אך ההתנגדות לקיומה של אוניברסיטה בשומרון היא המשך לאותה אסטרטגיה ממש, זו שאינה מאפשרת מעוז מדעי, ליבראלי ו-'נאור' מעבר לקו הירוק.

ומה ניתן להסיק מכל זאת? שהפנייה להשכלה הגבוהה, ההתעקשות להשפיע באמצעות שיח מדעי, כמו פובליציסטי, קולנועי או תקשורתי (השבוע נחנכה תחנת הרדיו של תלמידי המחלקה לתקשורת במרכז האוניברסיטאי) הם אמצעי ההשפעה היעילים ביותר לקידום תפישות ולהשפעה על החברה הישראלית. בניגוד לעימותים יזומים עם חיילי צה"ל שרק מחזקים את הדימויים הרצויים, בכל הקשור לתפישת המתנחלים, על ידי ראשי מתנגדיהם, זו תהיה האפשרות "להתחמש" באמצעי השפעה אפקטיביים על דעת הקהל בחברה הישראלית. ומשום כך אין פלא, כי בניגוד לעימותים המיותרים, היוזמה האוניברסיטאית זוכה לפחות חשיפה וליותר התנגדות.