גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מלכודת הדבש במנזר - בגליון השבוע

ביקורו של האפיפיור בישראל עורר אצל חנה ק', כיום סבתה, זיכרונות ילדות מרגשים. חנה, ילדה יהודייה בת שבע מצאה מקלט במנזר פולני בימי האימים של השואה.
11/06/09, 11:00
רבקי גולדפינגר

הן עמדו, חנה ואימה, חבוקות ומאופקות בתחנת הרכבת. הימים היו ימיה הסוערים של מלחמת העולם השנייה, והיה ברור להן מעל לכל ספק שהפרידה ביניהן כבר בלתי נמנעת.

לחנה בת השבע הסבירה האם שהיא נשלחת למנזר בעיירה קטנה בפולין בשם לומנה (Lomna) הגובלת באוקראינה, וזאת מתוך ניסיון נואש להימלט מציפורני הצורר הנאצי.

האם שיננה עם חנה הקטנה שוב ושוב את שמה ושם משפחתה והנחתה  אותה להיטמע כמה שיותר בין שאר ילדות המנזר.

"הייתי בת יחידה להוריי וקשורה אליהם מאוד. את אבא לקחו הרוסים ומאז הוא נעלם. אמא היתה כל חיי. בקושי עצום נפרדתי ממנה", נזכרת חנה באותם רגעי פרידה קשים, וגם קרוב לשבעים שנה מאוחר יותר ניכר בקולה הכאב.

"התחבקנו, התאפקנו, הסתרנו את הרגשות ואת הדמעות כדי לא לעורר את תשומת לבם של העוברים ושבים בתחנה. אמא לא בכתה ואני נהגתי כמוה. אסור היה לבכות וממני כילדה ציפו שאשלוט ברגשותיי. הייתי נסערת אך היה עליי להיראות כלפי חוץ שמחה ורגועה. אמא פרשה את כף ידה ושלחה לעברי נשיקה. סובבתי את ראשי ועליתי לאט לרכבת. התיישבתי ליד החלון עצובה ושותקת".

 

היום הראשון במנזר

לאחר נסיעה של מספר שעות הגיעה חנה הקטנה למנזר.

"הכל מסביבי היה נקי ושקט. גודל הבניין הרשים אותי, אבל גם הפחיד אותי. היתה דממה. אם-המנזר, בפנים חמורות סבר, אחזה בידי והוליכה אותי לאורך פרוזדור ארוך ומלא דלתות עד שהגענו לחדרו של הכומר", היא מספרת.

אם-המנזר שהיתה בסוד העניין, הכניסה את חנה לחדרו של הכומר. היא הניחה את מזוודותיה של חנה על הרצפה והציגה את הילדה בפניו.

מה את זוכרת מאותו מפגש ראשוני עם עולם הנצרות?

"הייתי קטנה אבל אני זוכרת איך הכומר הסתכל עליי ואמר לי מיד 'היכנסי תחת כנפי הצלוב'. הבנתי שהוא שותף לסוד שלי ויודע על יהדותי. הוא ביקש לדעת עליי הכל ואני סיפרתי לו כל מה שידעתי. כבר באותו מפגש הוא הסביר לי בלהט שהמלחמה פרצה בגלל היהודים שצלבו את אותו-האיש, וכעת הם משלמים על כך כשהם רדופים וסובלים".

הכומר הושיב את חנה לצידו על כיסא מרופד והבהיר לה שעליה ללמוד ולהכיר את מעשיו של אותו האיש. במנזר תלמדי דברים רבים שיאירו את חייך. הצלוב יפרוש את כנפיו עלייך ואת תנצלי מכל רע, הוא הבטיח.

"בלילות פחדתי מאוד. פחדתי מהחושך. פחדתי ממחשבות שעלו בראשי. פחדתי מהשקט ופחדתי מהסוד הפרטי שלי בדבר יהדותי, אותו היה עליי לשמור מכול משמר. המיטה שלי מוקמה באמצע החדר, רחוקה מדלת הכניסה ומוסתרת. ערב ערב לפני השינה כרענו ברך ליד המיטה והתפללנו. הנזירות נהגו לקרוא לנו תפילות בקול רם כשהן פוסעות בין המיטות", מתארת חנה את חייה החדשים.

סדר היום במנזר היה קבוע ומאורגן. מדי יום למדו הילדים קריאה, חשבון וכתיבה והקשיבו לשעורי דת. הם שמעו סיפורים רבים על חייו ומותו של ישו. כללי המשמעת היו קפדניים ביותר, וכל מי שעבר עליהם נענש בכל חומרת הדין. 

"מוקדם בבוקר הלכנו לכנסיה לתפילת הבוקר ואחריה אכלנו ארוחת בוקר דלה. במהלך היום עבדתי במטבח עם ילדות נוספות. ישבנו במטבח וקילפנו שקים גדולים של תפוחי אדמה שעות על גבי שעות. בעקבות המלחמה היה עוני ומחסור חמור באוכל והסתובבנו כולנו עם תחושת רעב תמידית. גם בשעת ארוחת הצהריים עמדה נזירה באמצע חדר האוכל והקריאה סיפורים על קדושים נוצריים שהיו אמורים להשפיע על דרכינו".

איך הסתדרת כילדה יהודיה עם אורח חיים נוצרי אדוק?

"זה לא היה פשוט בכלל. היתה בתוכי מלחמה פנימית. ידעתי שאני חייבת לשנות את זהותי כדי להישאר בחיים. זה היה 'ביטוח החיים' שלי. הייתי במלחמת הישרדות. בנוסף חשבתי שעליי להיות נוצרייה טובה כהכרת תודה על כך שמסתירים אותי ומצילים את חיי. ידעתי שהצלתי כרוכה בסיכון חייהם של אנשי הצוות ומאוד הערכתי אותם על כך". חנה שותקת לרגע ומוסיפה, "לימודי הקודש ושיחות המוסר נסבו בחלקם הגדול סביב האמונה שהיהודים חטאו והם נענשים על כך שלא רצו להאמין בדת הנוצרית. הכומר סיפר על הנצרות ואני למדתי בשקידה. הפכתי להיות נוצרייה טובה ואדוקה אפילו יותר מהילדות האחרות  במנזר".

האם הפיכתך לנוצרייה מאמינה פגעה ביחס שלך לעם היהודי ולהורייך?

"בהחלט. במנזר הסבירו לי שוב ושוב שהיהודים הם חוטאים שמקבלים כעת את העונש שמגיע להם. התחלתי לחשוב שלהוריי מגיע עונש כי הם שייכים לעם היהודי. בתמימותי האמנתי שבסוף המלחמה הוריי ישובו ואני אסביר להם כמה הם טעו והם יסכימו איתי ויבחרו בדרך חיים חדשה. התפללתי עבורם כי הייתי משוכנעת שבסופו של דבר הם יכירו בטעותם. בעצם התפללתי להצלתם 'למרות' שהיו יהודים. נהגתי להתחמק מדי פעם לכנסיה ולהתפלל בחשאי לשובם ולשלומם של ההורים שלי. את המחשבות והרגשות שלי לא סיפרתי לאיש".

תנאי החיים במנזר לא היו קלים. שררו בו תנאי רעב קשים. הילדים סבלו מכינים, מגרדת וממחלות מדבקות נוספות. היה מחסור חמור בתרופות ובציוד בסיסי ומדי פעם התקיימו במנזר ביקורי פתע אלימים של אנשי הגסטאפו בחיפושם אחר יהודים.

כיצד נהגת באותם חיפושים?

"זה היה נורא. ממש פחד מוות. הם צעקו והסתובבו בכל מקום. לעיתים הנזירות העלו אותי לעליית הגג שם ישבתי מפוחדת ביניהן, עד שהגרמנים עזבו את המקום. לעיתים שלחו אותי הרחק לשדות בסביבות המנזר עד שהסכנה חלפה".

 

רק יהודים יכולים לחשוב כך

באחד הימים קראה הנזירה לחנה ובישרה לה בהתרגשות שנבחרה יחד עם חמש בנות נוספות לעבור את טקס 'הקומוניה-קונפורמציה' (טקס שעל פי האמונה הנוצרית הופך את האדם לחלק בלתי נפרד מהקהילה הנוצרית, מסבירה חנה בידענות).

לקראת הטקס היה על חנה והבנות האחרות שנבחרו, לשקוד בלימוד הברית החדשה ובעיקרי הדת הנוצרית. הן שמעו מהכומר ומהנזירות כיצד יש לנהוג כנוצרים מאמינים.

"הייתי גאה שבחרו דווקא בי והשקעתי בלימודי הדת את כולי", מספרת חנה.  

"יום יום נפגשנו עם הכומר והוא סיפר לנו סיפורים בעלי מוסר השכל. ישבנו שעות והקשבנו.למדנו גם תפילות ושיעורי דת. באחת הפעמים סיפר לנו הכומר על מייסד הנצרות. הכומר תיאר בפירוט על מסעותיו של אותו האיש בגליל וביהודה ועל דרכו האחרונה לצליבה בירושלים. היה שקט ולפתע אמרתי 'כמה הייתי רוצה לבקר במקומות האלו'. למרות שנחשבתי לחביבת הכומר הוא הגיב בחומרה רבה. הוא דפק על השולחן בכל הכוח וקרא בכעס 'איך את מעיזה לומר זאת כשאפילו האפיפיור הקדוש לא היה עדיין במקומות האלו?!'. הוא קרא לי אליו לצד והפטיר לעברי בלחש 'רק יהודים יכולים לחשוב כך...'. מאז אותו מקרה שתקתי ולא העזתי לדבר. כל כך רציתי שהוא יראה בי נוצרייה טובה ולא ילדה יהודיה", היא נאנחת.

על פי האמונה הנוצרית נערך הטקס לאחר 'היטהרות' הכוללת וידוי בפני כומר. וגם חנה, כפי הנדרש, ניגשה לתא הוידוי כדי להתוודות על חטאיה.

כרעי על ברכייך, בתי, אמר הכומר בארשת פנים רצינית, ספרי מה הם חטאייך. חנה הודתה בפניו על תפוח אדמה שגנבה בזמן עבודת הקילוף במטבח והוסיפה  לשאול בהיסוס האם היותה יהודייה הוא חטא נורא. הכומר ענה לה בשלווה שהיא איננה יהודיה יותר. "הרי מחר בטקס את מצטרפת אלינו - הנוצרים האמיתיים ומקבלת את גופו של הצלוב, אל תחשבי יותר שאת יהודיה". חנה קיבלה את הבשורה בהקלה גדולה.

"הייתי מאושרת", היא מסבירה מחויכת, "הרגשתי כיצד החטא עזב אותי ואני הופכת לטהורה. אמרתי לעצמי שאני הופכת להיות נוצרייה אמיתית ושמחתי מאוד שאני כבר לא יהודיה. ממש נגולה אבן מעל ליבי".

למחרת, לבושה בשמלה לבנה צעדה חנה עם שאר הבנות לכנסיה. הן ניצבו נרגשות מול הבמה המרכזית. "כולנו חשנו נקיות בגוף ובלב. כרענו ברך והכומר עבר עם לחם הקודש בתוך מגש ושם לכל אחת מאיתנו על הלשון חתיכה קטנה, שאסור היה לנו ללעוס אלא היינו חייבות לבלוע  (על פי האמונה הנוצרית זהו חלק מ'גופו הקדוש' של אותו האיש, ר.ג). לאחר הטקס והתפילה נכנסנו שמחות לחדר האוכל שהיה מקושט בפרחים לרגל האירוע. אני הצטערתי שאמא לא איתי במעמד החשוב הזה".

את חשבת שאמא שלך תשמח איתך בטקס כזה?

חנה, אישה אצילית, משיבה לאיטה: "אם-המנזר הדגישה בפנינו כי כל הקדושים מסתכלים עלינו מלמעלה ושמחים יחד איתנו. ולמרות שידעתי שאמא יהודייה רציתי כילדה, שגם היא תהיה שותפה לחגיגה המיוחדת שלי".

החיים במנזר נמשכו כסדרם. חנה למדה שיעורי דת ולימודי קריאה וחשבון. בבוקר עבדה בקילוף תפוחי אדמה, וכאשר התקיים חיפוש של חיילים גרמנים היא נשלחה במהירות לשדות החיטה הסמוכים.

בסוף שנת 1942 הודיעה אם-המנזר לחנה שהיא מועברת למנזר אחר.

הוסבר לה שבעקבות התפרצויות אלימות של בריונים אוקראינים הוחלט על ידי הממונים להעביר את כל דיירי המנזר למקום בטוח יותר, אך מכיוון שהיא לא תוכל להצטרף אליהם היא תשלח למנזר בסאמבור.

במנזר החדש היה על חנה להישאר בתוך הבניין ונאסר עליה בכל תוקף לצאת ולשחק בחצר, שמא אחד מהעוברים ושבים ברחוב יזהה שמדובר בילדה יהודייה.

"זה היה מנזר אפור וחשוך. חשתי עצובה ובודדה. הילדות הציקו לי והזכירו לי בכל הזדמנות שאני יהודייה. למרות שהשתדלתי להיות נוצרייה טובה, הן מעולם לא נתנו לי לשכוח את מוצאי. השתוקקתי לא להיות אני. לא רציתי להיות יהודייה. ניסיתי בכל כוחי למחוק את עברי. היה לי קשה וגם הרעב הציק לי מאוד".

בעקבות הרעב הכבד ממנו סבלה חנה  צצו בפניה ובכל חלקי גופה פצעי עור מוגלתיים וכואבים  אשר לא נתנו לה מנוח. בנוסף חלתה גם במחלת הגרדת. "הייתי מלאה בכל גופי בפצעים מוגלתיים שהתפוצצו מדי פעם והכאיבו לי מאוד. סבלתי גם מגרדת. היו לי פצעים אדומים קטנים ומגרדים על הבטן ובין האצבעות. וכאילו כל זה לא מספיק הייתי גם מלאה בכינים. למרות הסבל, לא זכיתי לשום טיפול רפואי", היא מדגישה. "אני זוכרת איך פוצצתי לבד את הפצעים כדי שהמוגלה תצא והפצע יתרפא מהר יותר".    

ימי המלחמה הלכו והתארכו והמחסור באוכל גדל. הצבא הגרמני הקים מפקדה בחצר המנזר. החיילים הגרמנים הסתובבו הלוך ושוב בחוסר סבלנות. מתח ועצבים ניכרו  על פניהם. היה מחסור חמור באוכל ובמים והדי הפצצות כבדות מהאוויר נשמעו לאורך כל היום והלילה. כדי לנסות ולהגן על ילדות המנזר הסתירו אותן הנזירות המודאגות בצפיפות גדולה בתוך מרתף חשוך ומחניק.

"אני זוכרת איך ישבנו במרתף צמודות זו לזו ושותקות. מדי פעם שמענו שריקות של מטוסים והתפוצצויות שהרעידו את הבניין כולו. אכלנו סלק לבן, אוכל של בעלי חיים, כי הרעב הציק לנו. לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. בוקר אחד נכנסה אחת הנזירות למרתף וסיפרה  בהתרגשות שחצר המנזר ריקה מאדם וחיילי הצבא הגרמני נעלמו". ואכן, לאחר מספר שעות הוכרז באופן רשמי שהגרמנים הובסו על ידי בעלות הברית והמלחמה הסתיימה.

 

כשאגדל אהיה נזירה

במשך חודשים ארוכים עסקו הנזירות יחד עם הילדות בשיקום המנזר. חנה הורשתה לשחק בחצר יחד עם כולן ולא חששה יותר מהלשנות והסגרות. מדי פעם יצאו הנזירות עם הבנות לטיול בעיר ובאחד מאותם טיולים זיהתה את חנה אישה יהודייה. היא התבוננה בה בפליאה וקראה לעברה  בקול רם שעליה לצאת מיד מהמנזר כיוון שהיא ילדה יהודייה.

איך הגבת לקריאותיה?

"די באדישות. הבנתי שמדובר באישה יהודייה והתרחקתי ממנה. המשכתי ללכת בלי להתייחס אליה. אולי היא הכירה את ההורים שלי.  עד היום אין לי מושג מי היא היתה".

ככל הנראה, פנתה אותה אישה לוועד היהודי שעסק באותם ימים באיתור ילדים יהודים. ואכן לאחר מספר ימים הגיעו שני יהודים ודרשו בתקיפות להוציא את חנה מהמנזר.

"הנזירות סירבו למסור אותי לאנשים האלו וטענו שרק אם אחד ההורים שלי יגיע הן תחזרנה אותי אליהם. גם אני התנגדתי ללכת איתם כי באותו הזמן פחדתי מיהודים. השתוללתי וצעקתי 'אני לא אלך בשום פנים ואופן  עם היהודים המלוכלכים האלו'. אם-המנזר ניסתה להרגיע אותי".

ומה עשו אותם יהודים?

"הם לא התווכחו איתנו רק הושיטו לי שוקולד ואמרו לי בעדינות 'אנחנו עוד נחזור'. אני גיחכתי לעצמי, כי היה לי ברור שאני לעולם לא אעזוב את המנזר. הייתי בטוחה שכאשר אגדל אהיה נזירה".

חצי שנה מאוחר יותר שבה דודתה של חנה מרוסיה וחיפשה שרידים ממשפחתה. היא הסתובבה ברחובות העיר וניסתה לברר מה עלה בגורל משפחתה. ימים רבים עברו עד אשר נודע לה שחנה, האחיינית שלה, ניצלה ושוהה במנזר בעיר. היא פנתה במהירות לאם-המנזר בדרישה לקחת את חנה אליה.

"אם המנזר קראה לי לחדרה וכשנעמדתי בפתח החדר החלה הדודה שלי לבכות ולזעוק 'אוי ואבוי! מה קרה לה? מילדה שמנמנה היא הפכה לעור ועצמות. היא מלאה בפצעים.מה עשיתם לה?'. היא בכתה בקול".

חנה שזיהתה את דודתה קפאה במקומה ולא התקרבה אליה.

"אני זוכרת שראיתי אותה ונדהמתי עד כמה היא דומה לאמא שלי. התלבטתי אם לגשת לחבק אותה כי לימדו אותי שאסור להתקרב ליהודים. הודעתי לה חד משמעית שאני לא מתכוונת ללכת עם יהודים. הדודה שלי ניגבה את הדמעות ואמרה לי שתגיע מחר לבקר אותי".

הרשו לך להיפגש איתה?

"אם-המנזר הרשתה לי להיפגש עם הדודה, אבל הדגישה שעליי לזכור כל הזמן מי צלב את אותו האיש ואת סבלו הנורא. פחדתי והייתי מבולבלת. בתוכי התחילה מלחמה פנימית כיצד להתייחס ל'יהודים האלה'. דודה שלי הזכירה לי את אמא והתחלתי להתגעגע אליה".

כפי שהבטיחה הגיעה הדודה למחרת לביקור נוסף. הן ישבו בפרוזדור והחלו לשוחח על אמא של חנה ולנסות לפענח מה עלה בגורלה.

"לאט לאט נבנה קשר רגשי ביני לבין הדודה. בניגוד למה שלימדו אותי עד אז על היהודים החוטאים ראיתי לפניי אישה אוהבת ועדינה. באחד הביקורים יצאנו, באישורה של אם-המנזר, לטייל מחוץ למנזר והדודה פשוט 'חטפה' אותי ולא החזירה אותי לשם יותר".

ואת קיבלת את זה בהבנה?

"ממש לא. עברתי משבר מאוד קשה. בכיתי בלי הפסקה ורציתי רק לחזור למנזר. אמרתי שוב ושוב לדודה שלי ולבעלה 'אני לא רוצה לחיות בין יהודים. אני רוצה להיות נוצרייה'. הם התייחסו אליי בסבלנות ובאהבה רבה. אפילו דרשתי שייקחו אותי לכנסייה מדי יום ראשון והדוד שלי כיבד את רצוני ובאמת לקח אותי לשם. הם השקיעו עבודה רבה גם בריפוי פצעי הגרדת שסבלתי מהם ובניקיון ראשי. התגעגעתי למנזר וכתבתי לנזירות מכתבים בלי סוף".

המשכת לראות את עצמך כנוצרייה לכל דבר?

"כן. ערב ערב לפני השינה כרעתי ברך והתפללתי", היא עונה לאט. "הסבירו לי שהמלחמה הסתיימה ואין צורך לחשוש יותר, אבל אני סירבתי לקבל זאת. המשפחה תמכה בי וניסתה לדבר איתי בסבלנות  ובדרכי נועם והאמת, הם פינקו אותי והרגשתי טוב איתם".

 

להביט לאפיפיור בעיניים

הזמן חלף ובני המשפחה המשיכו לטפל בחנה במסירות. במקביל תכננו את דרך עלייתם לארץ ישראל. הם נדדו ברחבי אירופה יחד עם פליטים יהודים רבים ובשנת 1947 הגיעו למחנה בעיר אולם (ulm) בגרמניה.

אימי השואה עדיין ניכרו על פני כולם והסבל הפיזי והנפשי בקרב המבוגרים והילדים היה רב. על הילדים הופקדו מדריכים שניסו להשיבם לחיים בריאים ותקינים.

"המשכתי לטעון לכל האנשים סביבי שאני לא רוצה להיות יהודייה", מתארת חנה את התעקשותה להמשיך את חייה כנוצרייה.

"היתה לי מדריכה שהקשיבה לי ושוחחה איתי שעות רבות על תחושותיי. היא אמרה לי שלפי הבנתה אך ורק משום שאמא רצתה להציל את חיי היא מסרה אותי למנזר, ואם היתה נשארת בחיים הייתה שמחה לראות אותי חיה כיהודייה. תודות להשקעה רבה של המדריכות הן הצליחו להביא אותי לידי ההכרה פנימית שאני יהודייה ולא נוצרייה כמו שרציתי להאמין".

לאחר תלאות ונדודים רבים עלתה חנה ארצה, חודש בלבד לפני הכרזת המדינה. היא התחנכה במוסדות פא"י למדה הוראה ולימים אף הקימה בית בישראל.

"עם נישואיי חיי השתנו", היא מציינת באושר. "סוף סוף זכיתי לבית משלי ולמשפחה משלי. בעזרת ה' הקמנו בעלי ואני משפחה נפלאה וזכינו להמשיך את שרשרת הדורות".  

לפני כחודש ביקר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בישראל. הוא ביקש לעלות לרגל למקומות הקדושים לנצרות והתקבל על ידי מדינת ישראל בכבוד מלכים.

באותה העת ישבה חנה ק'  בביתה וכל זיכרונותיה מילדותה במנזר צפו ועלו. היא התבוננה בתמונות חמשת ילדיה וכל נכדיה בתחושת סיפוק.

מה הרגשת? 

"הביקור דחף אותי לחשוב על כל מה שעברתי ועשיתי בימי חיי ולהכיר בנס האישי שקרה לי". היא שותקת לרגע כאילו מחפשת את המילים הנכונות וממשיכה, "אני בהחלט מודעת לכך שנציגי אותה דת הצילו את חיי ושהקב"ה זימן לי אנשים טובים בין כל הרע של אותם ימים אפלים. אבל יחד עם זאת, למדתי על בשרי עד כמה הדת הנוצרית היא מיסיונרית ומבוססת על שנאת יהודים. מיום לידתם ועד יום מותם הם חיים ונושמים שנאה ליהודים החוטאים. לא ייאמן אבל אפילו אני, ילדה יהודייה, ספגתי במנזר מהשנאה הזו ולקח לי זמן להוציא את הרעל שחלחל בי במנזר ולעכל מחדש שאני יהודייה".

אם היית יכולה, מה היית אומרת לאפיפיור?

"אסור להתבלבל, הנצרות רדפה את היהודים והטיפה לשנאתם לאורך 2000 שנות ההיסטוריה, וגם היום היא ממשיכה בכך. הייתי פונה לאפיפיור ואומרת לו שאני היא אותה ילדה מפוחדת מהמנזר ושזכיתי למרות הכל לבנות את ביתי כאן בישראל. הייתי מספרת לו על ילדיי ונכדיי היקרים שחיים, ברוך ה', כיהודים גאים ומשרתים בצבא ההגנה לישראל. הייתי מישירה אליו מבט ואומרת לו בקול: למרות השנאה הגדולה שלכם אתם לא תוכלו לנו. על אפכם וחמתכם - עם ישראל חי".

 

הילדים שלא חזרו

נחום בוגנר, חוקר במכון 'יד ושם', עסק בהרחבה בתופעת הילדים היהודים שהוחבאו במנזרים, בספרו 'חסדי זרים'.

בשיחה עם 'בשבע' הגדיר בוגנר את פרשת הילדים שניצלו במנזרים בפולין - אחת הארצות הקתוליות הגדולות באירופה - כנושא סבוך ורגיש ביותר.

"זוהי  פרשה הכרוכה בשאלה השנויה במחלוקת בדבר יחסה של הכנסייה ליהודים בתקופה זו. בתודעת הציבור היהודי מתקשרת הפרשה עם העברת רבים מן הילדים על דתם – כאילו מי שהצילו אותם עשו זאת ממניעים מיסיונריים וניצלו את מצוקתם הקיומית. ואילו הנוצרים רואים בעצם העלאת חשד כזה כפיות טובה של מי שאינם מכבדים את מסירות נפשם ומצפונם הנוצרי של כמרים ונזירות, שחירפו נפשם למען הצלת יהודים".

לדברי בוגנר, אומדן מספר הילדים היהודים שניצלו במנזרים בפולין בלבד איננו ודאי והוא נע בין  כמה מאות  ל-1,500 ילדים.

"יש לזכור שמתן מקלט לילדים יהודים היה כרוך בסיכון חייהם של כלל שוכני המנזר. כמרים ונזירים פולנים שנחשדו בהגשת עזרה ליהודים היו צפויים לעונש מוות כאחד האדם, וגלימת המשרתים בקודש לא הקנתה להם שום חסינות", מדגיש בוגנר.

עניין הטבלת הילדים היהודים בזמן שהייתם במנזרים הוא עניין טרגי, אומר בוגנר, מורכב מבחינה דתית ומוסרית כאחת. "כשבוחנים זאת יש להבין את מורכבות העניין, כיוון שהמנזר הוא מוסד מיסיונרי מעיקרו וטבעי היה שהנזירות שטיפלו בילדים היהודים במנזרים השתדלו להפכם לנוצרים. אף על פי כן, תהיה זו טעות לייחס לכל הנזירות שהצילו ילדים מניעים מיסיונריים בלבד. מה גם שהעובדות מראות שלא כל הילדים שעברו את המנזרים אכן הוטבלו לנצרות. המציאות היתה מורכבת לאין ערוך ולא תמיד חד-משמעית".

לרוב, הגיעו הילדים למנזרים בזהות שאולה של נוצרים, וכך גם נרשמו בספרי המנזרים. אם ידעו הנזירות שהילדים יהודים, נזהרו כמובן מלרשום אותם בתור שכאלה מטעמי ביטחון, לכן אין ארכיוני המנזרים יכולים לסייע באיתורם.

עדויות בנושא זה החלו להיאסף בשיטתיות בפולין רק בתחילת שנות השבעים, כלומר יותר מעשרים וחמש שנה אחרי המלחמה, כאשר כמה וכמה אמהות מנזרים שהיו אמורות לדעת את המספרים כבר הלכו לעולמן, ובידי מי שעדיין היו בין החיים לא היו שום רשימות.

בהעדר מקורות אמינים בדבר מספר הילדים היהודים שניצלו במנזרים בפולין, יישאר כנראה נושא זה גם בעתיד נתון להשערות בלבד.

נתון אחר שעדיין לוט בערפל הוא כמה מילדי המנזרים שניצלו לא חזרו לכור מחצבתם. "אם היו בציבור היהודי מי שחששו מלכתחילה שמחיר הצלת הילדים במנזרים יהיה כרוך בהעברתם על דתם, הוכיחה המציאות שאכן צדקו בחלק מהמקרים", מסכם בוגנר.