גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

11/06/09, 11:00
אבי סגל

 

נאום יום העצמאות

נשגבת מבינתי ההתרגשות הגדולה מנאומו של ברק אובמה בשבוע שעבר במצרים. גודש הדיווחים והפרשנויות לפני הנאום ואחריו חרג מכל פרופורציה, אפילו יחסית לסטנדרטים חסרי הפרופורציה של התקשורת הישראלית. דודו טופז בוודאי כבר מתכנן פגיעה בעורכי החדשות ובנשיא האמריקני על ששוב גנבו לו את הצומי.

ככלל, התקשורת מעניקה חשיבות יתר לדיבורים. נאומים מדיניים, ברוב מוחלט של המקרים, לא מעלים ולא מורידים - המעשים בלבד הם הקובעים. מעטים הם הנאומים שנועדו לתקן או לקלקל עולם, כמו נאום הנסיגה החד-צדדית של אריאל שרון בכנס קיסריה. רוב הנאומים מבטאים עמדות ידועות, ואת ההזויים שבהם משכיחה המציאות. גם נאומו של אובמה בקהיר לא חידש דבר, למעט העובדה כי האיש יודע ששמו השני הוא חוסיין. בסך הכול, היה זה נאום יום עצמאות לכל דבר, עם רצון עז מדי להחניף למארחים אבל לצאת בסדר עם כולם, ובעיקר ללא לוחות זמנים, איומים בסנקציות או דרישה לפינוי חוות גלעד.

אין צורך להתרגש מהמחמאות שהרעיף הנשיא האמריקני על דת האיסלאם, וגם לא מהציטוטים הסלקטיביים של הקוראן. בשם הפוליטיקה היה אובמה מוכן לצטט גם את גארפילד החתול, אם היה חושב שזה ידבר אל לב הקהל שמולו. מעשיו של אובמה הם שיקבעו, ולא פחות מכך – תגובותיו של ראש הממשלה שלנו. אותו נתניהו כבר הודיע על נאום מדיני חשוב בתחילת השבוע הבא, וגם לזה אין סיבה להתכונן יותר מדי – פינוי המאחזים בשבועות האחרונים מדברים עבורו יותר מכל נאום.

  

אין היגיון בשיגעון

הביטו בו, בבדרן המפורסם מהטלוויזיה, באיש שפעם נהגנו לצחוק מדבריו או לבוז לו. ראו מה עשו לו תכונותיו הרעות: רדיפת הכבוד, הנרקסיזם, המגלומניה, משיחיות השקר, הבעיות הנפשיות, הנקמנות. הסתכלו כיצד לא אכפת לו לפגוע באנשים חפים מפשע רק כדי לפתור את תסביכיו האישיים. ראו את האכזריות הקרה והמחושבת, את האלימות המתפרצת, את הפסיכוזה.

קראו שוב את הכתובת שעל הקיר. היא היתה שם מזמן, ופשוט לא הבנתם אותה. האזינו לדברים המפורשים שאותו איש אמר בעבר על קורבנותיו. שימו לב גם לשליחיו – הדרג המבצע של תכנוניו – והעיקר: זכרו את חוסר ההיגיון במעשיו, את היעדר הרציונל, את הטירוף. זכרו את הסיכון שלקח על עצמו כדי לבצע מעשים חסרי היגיון אלה. זכרו כי אנשים משוגעים עושים דברים משוגעים רק משום שהם יכולים. דאגו לכך שהם לא יוכלו.

מוקדש למנהיגי ישראל ואזרחיה החושבים כי אפשר לחיות עם איראן מגורענת, מתוך הנחה שמנהיגיה לא יעשו פעולת התאבדות חסרת היגיון של תקיפת ישראל בגרעין.

 

אחת מתוך מאה

"מאה אמהות מאה זיכרונות" בעריכת הפסיכולוגית ענת הררי היא אסופה מרתקת של סיפורים (למעשה קצת יותר ממאה) שנכתבו על ידי אנשים ונשים שונים על אמותיהם, אלו שבחיים ואלו שכבר לא איתנו. הכותבים, בגילים שבין שבע עשרה לתשעים ושמונה, התבקשו לבחור זיכרון אחד מאמם וקיבלו יד חופשית לתאר אותו כרצונם. כך התקבלה תוצאה מגוונת, שבה מופיעים תיאורים ספרותיים לצד לשון דיבור פשוטה, וזיכרונות ספציפיים לצד תיאורי סאגות משפחתיות ארוכות שנים.

השוואה בין הסיפורים מלמדת על הזיכרון האישי לא פחות מאשר על עולם האימהות. בהכללה, ניתן לומר שלרבים מהסיפורים בעלי הפז"ם דבקו במשך השנים תוספות ציוריות ודרמתיות פרי מוחו הקודח של המספר. דבר זה יכול להעיד גם על הסיפורים הטריים יותר, ועל הפער המסוים בין עובדות אמת לזיכרון הסובייקטיבי והפרשני.

אבל בין אם הסיפורים מדויקים או חד-צדדים, הרי אם הכותבים משקפים באיזשהו אופן את כלל האוכלוסייה – המסקנה על יחסי אימהות וילדים די עגומה. אמנם סיפורים רבים גדושים באהבה, הערצה וגעגוע, אבל בולטים לא פחות הסיפורים המכילים כאב וניכור. לא מעט כותבים מזכירים את אמותיהם רק כבסיס לעיסוק בעצמם ובבעיותיהם. ייתכן כי הטראומתיות של הזיכרון הרע גורמת לרבים לזכור אותו יותר מהזיכרונות הטובים, אבל דבר אחד ברור: יחסי אם-ילד נהדרים אינם דבר מובן מאליו.

בין הכותבים ניתן למצוא גם שמות מוכרים כמו אלונה פרנקל, ירדן בר-כוכבא (שסיפורה הוא המלבב ביותר בספר ללא כל תחרות) ונתן סלור – בנה של המשוררת תרצה אתר. גילוי נאות: בין האימהות מופיעה גם אמו המנוחה של כותב מדור זה, ודווקא תחת הכותרת הקולעת "אהבתה".

 

בקטנה

א. "אתה יודע שיש בארץ קבוצות של אנשים שלא מחזירים טלפונים? אתה יודע שצריך להרוג אותם?" את הדברים האלה, שנחתכו בעריכה, אמר דודו טופז בתוכנית הראיונות 'שניים' לא פחות משלוש פעמים. אני עדיין מחכה לחקירות ומעצרים של אלה ששמעו את הדברים ולא דיווחו למשטרה, כפי שקרה בעקבות רצח רבין. לפחות מבחינה אחת, ההתעלמות מדברי טופז היא חמורה יותר: בניגוד אליו, ליגאל עמיר לא היה כל רזומה של אלימות פיזית.

ב. מיכאל. טוב, סליחה על הבדיחה העבשה. רק רציתי להביע את צערי על פיטוריו הטריים של הפובליציסט ב. מיכאל מידיעות אחרונות. אני חושש כי כעת יגייסו בעיתון כותב חדש מהשמאל שישכנע גם את הלא משוכנעים.

ג. המגזין האמריקני פורבס פרסם את רשימת 100 הסלבס החזקים בעולם, ולמקום הראשון הגיעה, כמה מפתיע, אנג'לינה ג'ולי. לעתים נדמה כי השחקנית הזאת מופיעה ראשונה בכל רשימת דירוג שפורסמה אי פעם, מרשימת היפים ביותר ועד האנשים שהירשזון גנב להם הכי הרבה כסף. די מדהים לדעת שהיא עדיין לא נמצאת בשום רשימת חיסול של דודו.

 

יודע את מקומי

אמצע הלילה. אני מתעורר. עצם במרקם של מרפק תקוע לי בין הצלעות.

"יקירתי, את מעירה אותי", אני ממלמל בעיניים עצומות, "בבקשה תשמרי על הצד שלך".

"בסדר, אבא", נשמע קול של ילדה בת שלוש וחצי. אני פוקח עיניים. השעה שלוש וחצי. ילדה קטנה שוכבת ביני לבין פסל נשי המזכיר את אשתי ומביטה בי בחיוך.

"היא שוב מתעוררת בלילה", אני רוטן לעבר הפסל שבצד השני של המיטה. הוא לא עונה. אני קם מהמיטה ולוקח את הילדה למיטה שלה. היא בוכה, נאבקת, אבל בסוף נרדמת. כעבור שעתיים אני מתעורר ומגלה שחלמתי: הילדה עדיין שם, המרפק עדיין תקוע. רק בחלום הצלחתי לקום מהמיטה ולהחזיר את הילדה למיטתה.

בוקר. "אנחנו חייבים לנעול את הדלת", אני אומר לאשתי. היא מפקפקת. "אבל אז היא תבכה ותעיר את כל הבית!"

לילה. שידור חוזר מליל אמש. רק שהפעם אני שקוע בשינה עמוקה, ואשתי היא שקמה מהמיטה כדי להחזיר את בתנו האהובה לחדרה. מה? איך אני יודע שזה קרה? אה... המממ... כלומר... טוב, לא ישנתי כזה עמוק.

יממה חולפת. דלת חדרנו נעולה פעמיים. את הילדה הזהרנו מראש לא לבוא אלינו באמצע הלילה. היא הבטיחה לישון עד הבוקר, והיא אכן מקיימת את ההבטחה. יש רק בעיה אחת.

בוקר. חמש בבוקר. רגע אחד אני חולם על פארק שקט ומלא פרחים, ופתאום מופיעות בחלומי כוחות הברית ומתחילות להפגיז אחת ממדינות הציר. בשלב מסוים אני מתעורר ומבין כי הקטנה דופקת על הדלת. אשתי כבר יושבת על המיטה וממלמלת משהו על חלום שבו היא שירה מרגלית, רק שהיא לא בטוחה מי זאת. אנחנו פותחים את הדלת. הילדה חולפת על פנינו ורצה לשכב על המיטה שלנו, בעוד אחיה הבכור מציץ מאחוריה בתמיהה על פשר הדפיקות.

בשתי היממות שלאחר מכן אנו מצליחים לאלתר פתרון. איך לא חשבנו על זה קודם? רעייתי ישנה נהדר, אני ישן נפלא, וגם הקטנים עוברים לילה שלם בלי להתעורר. ביממה השלישית אני נשבר, יורד מהמיטה של בתי, הולך אל המיטה הזוגית ונשכב בין רעייתי לבתי המצויות באמצע החרופ העמוק. אני לפחות משתדל לא לתקוע בהן מרפק.