בשבע 347: שאלת השבוע

לרגל שבוע הספר: איזה ספרים קוראים סופרי המגזר
שאלת השבוע, לאורך הגיליון
עריכה והפקה: ירעם נתניהו

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ו בסיון תשס"ט

'מיכאל שלי' - כוחן של המילים/ מיכאל שיינפלד

יש כמה ספרים שנגעו בי נגיעה של ממש ביכולת שלהם ללכוד תחושות, למקד מבט ולהפתיע בתובנות שמקיפות אותנו בלי שנבחין בהן. אחד מהם הוא ספרו של עמוס עוז, 'מיכאל שלי'. לשמחתי קראתי אותו בגיל בוגר, כי לו הייתי קורא אותו כמה שנים לפני כן אני חושש שהייתי מחמיץ את לבו.

מה נגע בי שם, בספר הצנום ההוא, הישן? אולי ירושלים שהמילים שבהן היא תוארה הן כמו סמטאות המובילות אל מקום חדש. אולי סיפור הזוגיות של מיכאל וחנה – הקוטביות היוצרת מארג עדין ושביר והמעוררת את השאלה עד כמה אנחנו מצליחים לגעת זה בחייו של זה.

אולי מעל הכול גיליתי שם כוח של מילים שלא הכרתי. בכוחן לברוא עולם פשוט ועם זאת מופלא. בהיעדר עלילה מוכרת במובן המקובל, נותר למילים לתאר את החומרים שמהם עשוי היום-יום: שני אנשים ודירה אפלולית, עיתון בבוקר וספר בערב, מפגש מדרגות והמתנה לבאות, גבול שנחצה בין אנשים ובתוכם. לפרקים מיטשטש הקו הדק שבין אי שפיות לנורמליות, דבר שמציב מולנו מראה שמאתגרת התייחסות.

בעקבות הספר הזה שאליו אני שב מדי פעם בפעם, הבנתי יותר את כוחן של המילים ללמד אותנו את מנגנוני הנפש העדינים ביותר, ולהיפגש עם עצמנו במקום חדש.

 

'תוף הפח' – יותר מסתם סיפור/ גילית חומסקי

נדמה לי שמקובל להתאים את היצירה שהשפיעה על חייך לזהות השואל. כבר נתקלתי בסופר יקר שהושפע מהרב חיים סבתו (בעיתון 'מקור ראשון') ומז'אק דרידה (ב'הארץ'). אני מניחה שאחד מספרי התנ"ך עשוי היה להתאים לאכסניה הנוכחית, אבל לשקר בקשר לספר הספרים זה קצת להחטיא את המטרה. נכון שב'במדבר מלון אורחים' יש לי דמות שמבוססת על אלישע הנביא, נכון גם ש"אין חדש תחת השמש" זו השורה שהכי הייתי רוצה לכתוב. גיבורי, ובעיקר גיבורות התנ"ך נמצאים אצלי בספרים ובשירים ובלב.

אבל אני נאלצת להודות שהספר המשפיע שלי הוא דווקא 'תוף הפח' של גינטר גראס. גראס הוא לא משפיע ייצוגי במיוחד – לא רק שהוא גרמני ובזמן האחרון נחשף שגם היה פעיל אס-אס, הספר עצמו אינו מה שמוגדר במחוזותינו "נקי לגמרי". אבל זה ספר נהדר על בחירה וגורל, ואין לי מילים לתאר את הרושם שהוא הותיר עליי. זה היה אותו 'וואו' שבזמן האחרון כה קשה להשיג.

אוסקר, הגיבור, שומע עם לידתו את אבא שלו אומר שכשיגדל יירש את העסק המשפחתי, ואת אמו מבטיחה כשימלאו לו שלוש יקנו לו תוף מפח. הוא מבין שהוא צריך לבחור בין השניים, וביום הולדתו השלישי הוא מקבל תוף פח ופשוט מפסיק לגדול. זו הליִבּה של הספר, ובעיניי היא פשוט מבריקה. אוסקר הילד בז לחיים שעתידים להגיע – שממון החיים בכלל, ועליית הרייך השלישי בפרט. השתלשלות חייו מתוארת על רקע מלחמת העולם. הספר הוא אחד מתוך טרילוגיית דנציג של גראס, ובהחלט המרשים שבה.

הספר הזה היה בשבילי התגלות אמתית. היו בו עומק ותוכן, ומצד שני עלילה שאי אפשר לעזוב, זה היה שיעור די מפעים במה שמילים יכולות לעשות. והן יכולות לעשות הרבה יותר מסתם לספר סיפור. אחר כך התחילה תקופת גינטר גראס שלי, אני חייבת להודות שיתר ספריו היו אכזבה. 

 

'ארצות התן' – זרם תודעה מדויק/ אמונה אלון

ספר שחוויית הקריאה בו השפיעה עליי מאוד, כנראה גם מפני שהייתי בת 14 כשהיא הזדמנה לי, הוא קובץ הסיפורים הקצרים של עמוס עוז, 'ארצות התן'.

מאז הייתי ילדה קראתי כמעט כל דבר מודפס, והרבה ספרים תפסו אותי ועוררו בי הזדהות עזה ומיטיבה גם לפני 'ארצות התן'. אבל רוב הספרים המרַגשים שקראתי עד אז היו תוצרת חוץ, ואילו 'ארצות התן' היה לגמרי מכאן ולגמרי על כאן, וגם העברית המופלאה שלו שבתה את נפשי ודיברה איתה ברבדים הכי פנימיים וקמאיים.

קראתי, ומצאתי את עצמי. בעיקר מצאתי את עצמי בזרם התודעה של תן צעיר, שבאחד מסיפורי הקובץ נלכד במלכודת שהניחו ציידים בסבך. הדיוק שבו ידע עמוס עוז לתאר אותי – כי התן הלכוד הזה שלו היה לגמרי אני – הדהים אותי. אני זוכרת את הגילוי שהמם את הנערה המתבגרת שהייתי כשקראתי אותו, שאינני לבד בעולם, כי הנה יש מישהו שיודע בדיוק מה אני מרגישה. ואני זוכרת איך עם הגילוי הזה בא גם הרצון להיות אדם כותב. מיום שעמדתי על דעתי סיפרתי סיפורים וכתבתי אותם, אבל מ'ארצות התן' והלאה הפכה הכתיבה להרבה יותר אפשרית.

בחיי הקריאה שלי היו וישנם עוד הרבה מאוד רגעים של גילוי עצמי. אנחנו הרי קוראים פרוזה, כמו שמגדיר זאת רוברט מקי (מחבר הספר 'סיפור'), כדי שהספרים ייקחו אותנו אל ארץ לא נודעת, ויראו לנו שם את עצמנו. אבל כשאני כותבת פרוזה – בניגוד גמור כמובן לכתיבה עיונית או פובליציסטית – אני משתדלת תמיד לכתוב לא מתוך דעותיי ואמונותיי, אלא מתוך התן הבודד ההוא הקורא אל בוראו מתוך המלכודת המסתתרת בסבך.