בשבע 347: המשחק הכפול של נתניהו

כדי לרצות את ארצות הברית וגם לשמור על שלמות מפלגתו, נתניהו בונה על פרשנויות סותרות שיינתנו לנאומו

עמנואל שילה , כ"ו בסיון תשס"ט

אינני יודע מהו חזונו המדיני האמיתי של ראש הממשלה. למרות שאמר בנאום בר-אילן כי בכוונתו לדבר בכנות, בפועל דבריו הכילו דבר והיפוכו. נראה שיותר משרצה נתניהו להציג תכנית מדינית, הוא ביקש לרצות את אובמה בלי לפרק לעצמו את המפלגה ואת הקואליציה. השאלה היא כמה זמן הטיוח הזה יחזיק מעמד.

כדי להמתיק את הגלולה המרה של הסכמתו התקדימית למדינה פלשתינית, נתניהו ניגן באוזני האגף הימני וההתיישבותי מנגינות ציוניות ערבות, ואף החמיא למתנחלים וגונן עליהם. כדי לאזן את הצהרתו המזיקה שישראל לא תבנה יישובים חדשים ולא תפקיע קרקעות עד להסדר הקבע, נתניהו הצהיר גם שיש לתת לתושבים לחיות חיים נורמאליים ולגדל את ילדיהם - מה שיכול להתפרש כהסכמה לבנייה ביישובים לפי צרכי "הגידול הטבעי".

בכל מקרה, ההסכמה להקמת מדינה פלשתינית היא חמורה מאין כמותה. מדינה פלשתינית משמעותה ויתור חלוט על חבלי ארץ אבותינו, עקירת כל ההתיישבות היהודית שמחוץ לגדר ההפרדה וגירוש תושביהם, וחשיפת מדינת ישראל לסכנות ביטחוניות עצומות.

רעיון פירוז המדינה הפלשתינית כמענה לסכנה הביטחונית הוא קשקוש. אין שום דרך לאכוף פירוז על מדינה ריבונית. מה נעשה כשהמדינה הפלשתינית תתחיל לייצר רקטות? נכבוש את 'השטחים' מחדש?

אלא שנתניהו התנה את הקמת המדינה הפלשתינית בתנאים שאינם קבילים על הפלשתינים, שהבולטת והמפורשת בהם היא הדרישה לויתור על 'זכות השיבה'. אף פלשתיני לא יסכים גם לדרישתו לשמור על ירושלים מאוחדת, אלא שאת אחדות ירושלים נתניהו לא הגדיר כתנאי יסוד, ורק ציין שזו עמדתו הידועה.

נתניהו בונה על כך שאובמה מצדו יראה בנאומו צעד משמעותי לעבר הקמת מדינה פלשתינית, ואילו יולי אדלשטיין ופנחס ולרשטיין יאמרו לעצמם שמדובר בדיבורים בעלמא. ומה האמת? ספק אם נתניהו עצמו יודע.

חולשת נתניהו מול הלחץ האמריקני והתקפלותו האידיאולוגית מההתנגדות למדינה פלשתינית הן סיבה טובה להפיל את ממשלתו. אלא שלימין אין עדיין אלטרנטיבה שלטונית, וגם נתניהו יודע זאת. אלמלא כן, לא היה מרשה לעצמו להתבטא כפי שהתבטא.

מה שצריך לעשות עכשיו זה להדק את טבעת הפיקוח על מהלכי נתניהו וממשלתו. היחס של 'כבדהו וחשדהו' צריך כעת להתהפך ל'חשדהו וכבדהו'. לזכותו של נתניהו ייאמר שניכר עליו שכל דבריו נאמרו תחת לחץ וסחיטה. מכיוון שכך, אפשר לקוות שהוא יפעל כדי למסמס אותם. אך אם יתברר שנתניהו אכן צועד להגשמה מעשית של מדיניות השמאל, יש לפעול ללא היסוס כדי לשלוח אותו הביתה.

 

צ'יקו תישאר

הנטייה הטבעית מושכת להתייצב להגנתו של הלוחם והמפקד המהולל תא"ל צ'יקו תמיר, ולגנות את פסק דינם המחמיר והקשוח של שופטיו הג'ובניקים, שמעולם לא חרפו את נפשם בקו האש. אבל במחשבה שנייה, נראה שהיחס הנכון לפרשה העגומה הזאת הוא מורכב יותר.

הלב אכן נחמץ מהמחשבה כי קריירה צבאית מזהירה של קצין מסור, נערץ ומבטיח עומדת להיקטע רק בגלל מעידה קטנה של מסירת רכב לנהיגה למי שאינו מורשה לכך. סביר להניח שבמצב דומה, תשעה מתוך עשרה קציני צה"ל ברמתו היו פורשים מתוך עלבון ורגשות קיפוח. ייתכן ששופטיו של תא"ל תמיר אכן התכוונו להראות לו את הדרך החוצה, אך ההחלטה הזאת כבר אינה בידם. נותרה בידיו הבחירה להתעלות מעל לכל זה. להיות זה שמגלה ענווה, גדלות נפש ומסירות ללא חשבונות אישיים.

אם צמרת צה"ל עדיין מעוניינת בשירותו, והיא כנראה מעוניינת - מן הראוי שתמיר יישאר במדים גם אם יידחה ערעורו. אכן, הוא קיווה לעלות בדרגה ולהתמנות בקרוב לאלוף, ותחת זאת הוא מושפל ומורד בדרגה. אבל אם המוטיבציה העיקרית לשירותו בצה"ל איננה כבודו, מעמדו והקריירה שלו, אם אכן הגורם העיקרי שמניע אותו זו מסירות אמיתית לעם ישראל, למדינתו ולצבאו - אין סיבה להפסיק את התרומה הזאת.

הסיפור של תא"ל תמיר הוא קשה במיוחד לא בגלל שהרשה לעצמו שימוש אסור ופסול ברכב מבצעי - עובדה חמורה כשלעצמה, אלא בעיקר משום שניסה לחמוק מעונש תוך טיוח העובדות. קשה לקבל את טענתו כי הדיווח השקרי כאילו אחד החיילים הוא שנהג ברכב נמסר מתוך רצון אבהי לגונן על בנו בן ה-14. מה כבר היו עושים לילד? די ברור שעל עצמו ביקש לגונן ולהסתיר את העבירה שביצע.

למרבה הצער, השקר והטיוח הם חלק מתרבות קלוקלת שהשתרשה כמעט בכל רבדיה של החברה הישראלית. הימצאותם גם בתוך המערכת הצבאית היא ריקבון שמחירו כבד הרבה יותר ממחיר הוויתור על שירותו של קצין בכיר, מצטיין ככל שיהיה.

עם כל הכבוד וההערכה לקצין הבכיר ולכישוריו, אי אפשר לקבל את הגוזמאות כאילו מדובר באבידה שאין לה תשלום. ברוך ה', לא חסרים בצה"ל קצינים מצוינים ברמתם המקצועית והאישית. לעיתים דווקא מי שנחשבים עילויים מבטיחים נכשלים בעת מבחן משמעותי, בעוד אחרים, אפורים יותר, הם שמצטיינים בקרב. קצינים מבטיחים כמו גל הירש וארז צוקרמן, ששמם הלך לפניהם בצה"ל ובתקשורת הישראלית, כשלו במלחמת לבנון השנייה. לעומת זאת רפול, שמעולם לא נחשב בצה"ל לעילוי, הוכיח עמידה איתנה ופיקד על קרב בלימה מזהיר במערכה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

אין לשכוח שבסופו של דבר תא"ל תמיר תופש מקום בכיר בתוך מערכת משמעתית קשוחה שמטילה עונשים כבדים על עבירות פעוטות. מפקדים זוטרים ובכירים בצה"ל שוללים מפקודיהם בני ה-18 את חופשת השבת המיוחלת בבית רק בגלל שפלטו כדור בשגגה בלי לגרום כל נזק, או בגלל שנרדמו בשמירה מאונס בעקבות ימי אימונים מתישים ולילות של שינה חטופה. די ברור שתא"ל תמיר עצמו היה מעניש בחומרה את מי מפקודיו שהיה נתפש בעבירה דומה.

אם צ'יקו תמיר יידע להרכין ראש ולקבל עליו את הדין, הוא עוד יוכל לחולל גדולות ונצורות בצה"ל ולחזור למסלול הקידום אל הצמרת. אלא שבדרך לשיקום מעמדו הוא יצטרך להתגבר על תופעה נוספת ומזיקה הרווחת בצה"ל: האובססיה לקידום מהיר. הוא יוכל לקחת דוגמה מאפי איתם, שנשאר בצה"ל ותרם לו מכישוריו עוד שנים רבות גם לאחר שהמערכת פגעה בו ולא גיבתה אותו, עד ששאול מופז, בהחלטה שגויה ערכית ומקצועית, הראה לו את הדרך החוצה.

לגבי תמיר, סביר להניח שחבריו ותומכיו בצמרת צה"ל, שהשתדלו לא מעט כדי למנוע את מיצוי הדין עמו, עוד ימצאו בעתיד את הדרך לקדם אותו במהירות ולפצות אותו על השנים האבודות.