בשבע 347: השומר חזר אל העמק

בפעולה שיטתית ומתמשכת, פולשים בני מיעוטים אל שדותיהם של חקלאים יהודים, תוקפים באלימות את בעלי הקרקע, גורמים להם נזקים בסכומי עתק וכופים עליהם לשלם דמי חסות.

חגית רוטנברג , כ"ו בסיון תשס"ט

העובדה שעוז דווידיאן מסוגל לספר את שאירע לו לפני כחודש וחצי, היא עצמה בגדר נס. הלינץ' שערכו בו שכניו הבדואים היה קרוב מאוד לסיום טראגי, אלמלא כמה שניות של חסד בהן הצליח דווידיאן להתרומם, לרוץ ולהתקשר למשטרה.

דווידיאן הוא חקלאי המתגורר ב'חוות אברהם' בנגב, בין קיבוץ רעים למושב פטיש. לבדו הוא מגדל שם עדר צאן של 160 ראש, מוציא אותם למרעה ומתעורר מדי בוקר לקול פעיות הכבשים. התמונה הפסטורלית לכאורה הופכת לסיוט כאשר מחליטים שכניו הבדואים של דווידיאן לעשות ניסיון נוסף כדי לסלקו מן האזור. "הם גרים שם במאחז בלתי חוקי. כבר עשר שנים שההליך המשפטי נגדם נמשך", מתאר דווידיאן את המציאות העגומה, "אבל כל פעם משהו נתקע, נעצר, מתעכב ובינתיים הם עדיין פה".

 

נהרוס לך עד שתברח

השכנים הבדואים לא מבזבזים זמן. את חלון ההזדמנויות שמאפשרת להם מערכת המשפט הישראלית ושאר הצינורות הרלוונטיים, הם מנצלים עד תום כדי למרר את חייו של החקלאי היהודי ולגרום לו להסתלק מן המקום. האמצעים מגוונים: זה יכול להיות חיתוך של הגדר סביב החווה, נזקים לציוד החקלאי, תקיפה פיזית - "כל דרך שאת יכולה להעלות על הדעת", אומר דווידיאן בכאב, "הם כל הזמן מציקים".

לפני כחודש וחצי החליטו הבדואים לבצע עליית מדרגה בהתקפותיהם האלימות. דווידיאן שוטט לתומו בשטח החווה שברשותו, כאשר חש לפתע חבטה אדירה ניחתת עליו מאחור ומכריעה אותו ארצה. "הם נכנסו לשטח שלי ותקפו אותי מאחור. הם הכו אותי בראש במוט ברזל, והתעלפתי. נפלתי, והם המשיכו להכות אותי בכל הגוף בעזרת לומים, מוטות ברזל עם דוקרנים בקצה", משחזר דווידיאן את רגעי האימה. "הם לקחו לי את המפתחות של האוטו והיכו אותי ברגליים כדי שלא אוכל לברוח. תוך כדי שהם מכים אותי, הם אומרים: 'אתה לא תישאר פה, תצא מפה חי או מת, אנחנו נהרוס לך עד שתברח מפה'. בסוף הצלחתי בדרך נס לקום ולהגיע לטלפון. התקשרתי למוקד והם ברחו".

דווידיאן פונה באמבולנס לבית החולים 'סורוקה', ונזקק לחמישה תפרים בראשו ולטיפול בחור שנוצר ברגלו בעקבות המכות. למחרת נעצרו התוקפים על ידי משטרת אופקים, הוגשה הצהרת תובע מטעם הפרקליטות, אך לתדהמתו של דווידיאן הם שוחררו תוך ימים ספורים לביתם בתנאים מגבילים. "היה צריך לתת להם מעצר עד תום ההליכים", הוא מתקומם.

אך בזאת לא הסתיימה מסכת ההצקות: לפני כשבועיים התעורר דווידיאן וגילה להפתעתו כי כל העדר שלו נעלם בלי להשאיר זכר. הוא פנה מייד למג"ב, ובסיוע של גששים הם הגיעו אל חלק מהעדר, שנגנב על ידי הבדואים. "חשבתי שזהו, שנשאר לי רק חלק מהעדר ועל כל השאר שגנבו אני כבר אצטרך לוותר". בהמשך אותו ערב הודיעו לו ממג"ב ששאר העדר נמצא בתעלת ביוב בצד הכביש.

"אני כל פעם מגיש נגדם תלונה. יש כבר 30-40 תלונות שלי נגדם במשטרת אופקים, אבל בכל פעם הם נעצרים, נחקרים ושוב משתחררים", אומר דווידיאן בתסכול. "הם עושים מה שהם רוצים. אני לא מבין את זה".

 

נקרא למשימה דחופה

עד לפני כשנתיים, זו היתה הנקודה בה מסתיים סיפורו של דווידיאן, כמו גם סיפורם של עשרות רבות של חקלאים ברחבי הנגב והגליל. ההצקות והתקיפות היו נמשכות, החקלאי היה מנסה להתמודד בדרכים שברשותו, מערכת האכיפה היתה טומנת ידיה בצלחת, ולבסוף היה נאלץ החקלאי היהודי להיכנע ולסגת מהשטח לטובת ההשתלטות הערבית האלימה.

מפת המציאות החלה אט אט להשתנות לפני כשנתיים, עת באה לאוויר העולם התארגנות צעירה ונמרצת תחת השם 'השומר החדש', שבהחלט לא במקרה רומז לשם הארגון המיתולוגי מתקופת העלייה השנייה. ארגון 'השומר החדש' הפך לכתובת מרכזית עבור חקלאים וחוואים, בעיקר ברחבי הגליל, הנתונים במצוקה קיומית בשל התנכלויות של ערביי הסביבה.

את יואל זילברמן, מייסדו הצעיר והנחוש של הארגון, אני פוגשת בתחנת הרכבת בתל אביב, לאחר שהוא חוזר משהיית לילה בחוותו הדרומית של עוז דווידיאן. קריאה לילית שקיבל זילברמן מהחוואי הבודד, שחשש מהתקפה נוספת, הטיסה אותו על כנפי נשרים ממקום מושבו בגליל אל החווה בנגב. למחרת המשיך זילברמן מהחווה אל המכינה הקדם-צבאית 'עוצם' שבמושב יתד וגייס מתנדבים מקרב התלמידים, שכבר משובצים לשמירה אצל דווידיאן.

את ההתמודדות היומיומית של חקלאי הנגב והגליל מכיר זילברמן מקרוב. הוא דור שלישי למשפחת חקלאים ממושב ציפורי שבגליל, שמנהלת משק של עופות, בקר וגידולי שדה. את שנות לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר החקלאי בנהלל, ולאחר מכן למד במכינות הקדם צבאיות במעיין ברוך ובנופי פרת. משם המשיך לאחת מיחידות העילית של צה"ל, שם סיים קורס קצינים ותקופת שירות של כארבע וחצי שנים. שירותו הצבאי נקטע בעל כורחו, כאשר הבין שמשפחתו במושב מתמודדת מול מציאות בלתי אפשרית, שתוך זמן קצר תתורגם לקריסה כלכלית מוחלטת.

"במשך שלוש שנים הצטברו במשטרה לא פחות מ-250 תלונות שאבא שלי הגיש. חתכו לו גדר באורך 2.5 קילומטר, עשו לו נזקים בעשרות אלפי שקלים, ההפסדים באותה שנה היו עצומים. הוא קיבל איומים מאוד קשים מבני מיעוטים ספציפיים בכפרים, שרמזו לו בבירור מה יקרה אם הוא לא יעזוב את השטח, ומדובר באלפי דונמים". התלונות שהוגשו למשטרה הולידו במקרה הטוב צווי מניעה שלא נאכפו, ובדרך כלל לא טופלו בתואנה של חוסר עניין לציבור. אבל זילברמן, מטבע הדברים, גילה דווקא עניין רב במתרחש: "אני נמצא בזמן הזה בצבא, ומבין שהמשפחה שלי עומדת לאבד את הפרנסה, ושאסור לי לתת לזה לקרות. אבא שלי, מבחינתי, נמצא שם ושומר על השטח בשביל מדינת ישראל על ידי עבודה קשה ועמל. הבנתי שאני צריך להיכנס לתמונה".

זילברמן בא בדברים עם מפקדיו, לקח פסק זמן משירות הקבע שלו בצה"ל ועבר לאזרחות על מנת לבצע את המשימה שנטל על עצמו. "החלטתי שאתחיל לשמור על השטח. לקחתי ארבע רשתות צל, עליתי לגבעות באזור והתחלתי לשמור מפני הבדואים שהתקרבו לחוות". זילברמן תקע דגלי ישראל במצפה השמירה שהקים, ובהדרגה סחפה אליה הנקודה תושבים מהאזור וחברים של זילברמן, שהזדהו עם חשיבות המעשה. במקום החלו להתקיים הרצאות ושיעורים, ושומרים מתנדבים איישו את המצפה ביום ובלילה, לצידו של זילברמן. בעקבות המצפה הראשון קמו שני מצפי שמירה נוספים באזור הגליל, לטובת החקלאים. "הבנו שצריך לבנות תכנית אסטרטגית שתגיע אל הבוקרים והחקלאים לפי פרישה, לפי הצורך ולפי היכולות שלנו", משרטט זילברמן את דרכי פעולת הארגון בקודים חצי צבאיים. "בשנתיים הראשונות היינו רק בגליל, עכשיו אנחנו מגיעים גם לנגב".

מה עומד מאחורי הבחירה שלך בשם 'השומר החדש'?

"אנחנו לא ממציאים שום דבר חדש. אנחנו מבינים שבתוך התהליכים יש לקחים שלא הופקו מההיסטוריה. יש לקרוא לבעיה בשמה ולפעול כמו שפעלו פעם, כמובן בדרכים חוקיות, עם המשטרה".

באיזה אופן פועל מצפה שמירה שלכם?

"בכל מצפה יש אוכל וספרים לרווחת המתנדבים. אנחנו מקיימים שם גם פעילויות תרבותיות - ערבי שירה, הרצאות ועוד. המתנדבים מגיעים לשמירות כל אחד כפי יכולתו - לילה, שבוע או כמה חודשים. במשך היום עובדים בתיקון נזקים והשחתות רכוש שנגרמו לחקלאים, ובלילה שומרים על אותו אזור".

 

מוקד מתנדבים

מלבד איוש המצפים, הקים ארגון 'השומר החדש' מוקד בו רשומים מאות פעילי הארגון (100 קבועים ו-200 מתנדבים), אשר מוזעקים לשטח מיידית ברגע שמתקבלת קריאה לעזרה מאחד החקלאים. "כל שבוע אנחנו מקבלים פניות חדשות מחוואים וחקלאים על חיתוכי גדר, איומים על חייהם, תקיפות", מתאר זילברמן כיצד נחשף להיקפה הרחב של התופעה. "הם קוראים לנו בזמן אמת של פלישה או חיתוך גדר, ואנחנו מגיעים לעזור. בלילות אנחנו מציבים מארבים כדי לתפוס את הפולשים". זילברמן מדגיש כי הפעילות נעשית בשיתוף פעולה מלא עם מג"ב והמשטרה, ונועדה בעצם לחזק את פעילות הממסד ולא להתחרות בו.

אתה מרגיש שהפעילות שלכם משיגה תוצאות? ההרתעה מול הפולשים משתפרת?

זילברמן מסביר כי לפחות שיטה אחת הנקוטה בידם, שהיא חוקית ומותרת לחלוטין, גורמת לפולשים ולמזיקים לחשוב פעמיים: "אנחנו משתמשים בזכות העיכבון, המעוגנת בחוק המטלטלין. עיכבון משמעותו שאם עדרים פלשו לך לשטח והזיקו, אתה יכול לעכב אצלך בעלי חיים מאותו עדר בערך הנזק שנגרם לך, עד גמר ההליכים המשפטיים נגד בעלי העדר המזיק. זה אחד הדברים המרתיעים. זה פוגע חזק כלכלית. אנחנו לא מחכים. כשיש פלישה, אנחנו מייד מזמינים משטרה, מעריכים את הנזק ומעכבים אצלנו עגלים, פרות או סוסים ככל שניתן. במקביל גם מגישים תביעה, שבסופה נקבל פיצוי על הנזק באמצעות כסף או בעלי חיים. זה הצליח עד כה בצורה מרשימה". 

הצלחותיו של 'השומר החדש' כרוכות גם בסיפורים מסמרי שיער שמאחורי הקריאות לעזרה המתקבלות בארגון. רק כדי לשבר את האוזן, מספר זילברמן על כנס מתנדבים מסביב למדורה שערך הארגון לפני כמה שבועות. חמישה בוקרים השתתפו בכנס, כאשר ארבעה מתוכם חוו ניסיונות רצח על ידי החמולות השכנות, שמנסות להוציא אותם מאדמתם בכל מחיר.

דוגמה להשתלשלות אירועים המצויה בשטח מנדב זילברמן מחוויה אישית שלו: "לפני חודש וחצי בערך הוצאנו את העדרים שלנו למרעה באזור שמצפון להושעיה. העדרים של הערבים פלשו לשטח שלנו, והוצאנו אותם משם. הגיעו ארבעה חבר'ה מהכפר הערבי הסמוך והתנפלו עליי באבנים ואגרופים. עשר דקות לפני זה הם עוד התקשרו לאבא שלי כדי להודיע לו שהם עומדים לרצוח אותי. במקום היו איתי גם שוטרי מג"ב עם ניידת, אז הערבים התחילו לתקוף אותם ולזרוק אבנים על הניידת.

"שבועיים וחצי אחר כך הם פלשו שוב לשטח שלנו. הם פשוט מכניסים את העדרים שלהם, כאילו בלי כוונה, חותכים את הגדר והולכים. ארגנתי איתי כמה חבר'ה ועשינו עיכבון של העגלים. בינתיים אבא שלי התלונן במשטרה. תוך כדי שהוא נוסע, רודפים אחריו שלושה בדואים בטנדר. הם ממשיכים לנסוע אחריו לתוך היישוב הושעיה. אבא שלי נעצר מול מזכירות היישוב, והבדואים בלי בעיה יורדים מהטנדר, באמצע יישוב יהודי, ומתחילים להרביץ לו מכות. הם גנבו לו את הרכב עם הציוד שהיה בפנים, והשאירו אותו אחר כך בשטח. בשני האירועים התוקפים נעצרו לכמה ימים בלבד ושוחררו, וזה אפילו ללא משפט".

 

הבעיה היא אצלנו

מאחורי התיאור הקרבי משהו של פעילותו היומיומית של הארגון, עומדת אידיאולוגיה עמוקה ומוצקה שזילברמן מיטיב לשטוח. למרות שלא עשה את שנותיו בבתי מדרש, משנתו היהודית-ערכית-ציונית נאמרת בלהט שלא היה מבייש את מיטב נוער המאחזים של היום. "לתפישתי", הוא מקדים ואומר "אין פה שום בעיה עם הפולשים. הבעיה היא אצלנו - אנחנו לא מספיק מחוברים לאדמה ולא שומרים עליה. יש התנוונות, קשירה מחודשת שלנו לגלות".

זילברמן מספר על מושבים וקיבוצים שפעם לא היו מוקפים בגדרות, וכיום חוששים תושביהם לטייל בחוץ בלילות או אפילו סתם לצאת לרכיבה באופניים, מפחד התוקפים הערבים. "זה שמדברים שם היום על גדרות, זו דוגמה לבעיה הערכית שלנו". דוגמה נוספת שזילברמן נותן מאזורו: עימות של שנים ארוכות בין קיבוץ כפר הנשיא לשכניו הערבים, שנהגו באלימות וביצעו עבירות רכוש באדמות הקיבוץ, הסתיים לאחרונה בהשתלטות כוחנית של הערבים על אותן אדמות. "מדובר בשטח שקק"ל קנתה לפני מאה שנה, והיום זה שטח של ערבים. במנחמיה נטשו אלף דונם בגלל הפחד. יש עוד המון סיפורים כאלה".

זילברמן מסביר שהרעיון מאחורי הקמת 'השומר החדש' הוא להתמודד מול הפחד - "מול אלה שרוצים לגרום לך להרגיש לא בטוח במקום שאתה נמצא בו. אחרי שהקמתי את המצפה הראשון, הבנתי שהסיפור יותר רחב ממה שחשבתי. יש סביבנו הרבה חקלאים שמפחדים להתמודד ואין להם מענה אמיתי לבעיה. אני מבין שיש משהו יותר עמוק מתחת לפני השטח: נוצר חלל בקשר שלנו למקום, ומישהו אחר, שיש לו קשר יותר חזק, הולך ותופס את המקום הזה".

למה לדעתך נוצר החלל הזה בקשר שלנו לאדמה?

"אני קורא לשנה הזאת שנת הבצורות - בצורת כלכלית, בצורת של גשם ובצורת רוחנית. לצערי, מה שמעניין את הנוער זה 'האח הגדול' ו'הישרדות', דברים שמנוונים את השכל. מדברים על מצוינות אישית, ואין ערכים שמחברים אותך לאהבת הארץ, אהבת האדם. אין ערכים כאלה. יש חוסר התמודדות, אין אידיאולוגיה אלא בחירה בדרך הנוחה. כשאתה בוחר בטוב אתה מוותר על הנוח, אבל אנשים בעלי שיעור קומה נמוך בוחרים בנוח".

זילברמן מבכה ממש את ניתוקו של הנוער מערכים, ואת האדישות אליה נכנסה החברה בכלל ביחס למשימות לאומיות: "כשהרב קוק הגיע לדגניה וראה את החלוצים, הוא אמר שהגיע המשיח. היום הנוער לא מסוגל לראות את עצמו יום אחד בעבודת אדמה או במשהו שמחובר לאדמה. אפילו לא מחנה נוער. גם אם מתגייסים ליחידה מובחרת - זה כדי לקבל את ה'פלחים' (סיכה עם סמל היחידה) בסוף המסלול, כי זה נראה טוב. אני אומר את זה בכאב - זה עלול להגיע למצב שאנשים לא עושים דברים לשמם. עובדה שאתה רואה שבמשימות כמו לעזור לחוות וחקלאים, אין מי שיבוא. אדם כמו דווידיאן, שהרביצו לו עד אובדן הכרה ואף אחד לא בא לעזור לו, והוא מתקשר אליי להגיד לי 'הלילה הורגים אותי' - אני צריך לבוא מהגליל בשביל זה בלילה?! אין מספיק אנשים מהדרום להילחם בתופעת ה'פרוטקשן'?! יש מספיק אנשים, אבל הם איבדו קשר, עייפו או מפחדים".

 

משלמים פרוטקשן לבדואים

אבל זילברמן לא מאשים רק את החברה הישראלית, אלא גם את הממסד, שלדבריו טרם החליט על דרכו הציונית-לאומית: "בראייתי, מדינת ישראל עדיין לא החליטה אם היא רוצה את הנגב והגליל. יש לכך הרבה דוגמאות: עשרות עדרים לא חוקיים ולא מחוסנים, בנייה בלתי חוקית ברמות שאין בשום מקום בעולם, תפקוד המשטרה, הפרוטקשן - שבנגב הוא מערב פרוע ממש, וזה מגיע גם לגליל". תופעת הפרוטקשן היא בעיני זילברמן אחת התופעות המדאיגות ביותר כיום, אשר הולכת וכובשת אזורים רבים בארץ: "זה מתבטא בהרבה צורות: לתת כסף, לתת למישהו אדמה, לתת למישהו לשמור על האדמה שלך כדי שהשבט שלו לא יגנוב ממך. יש גם הסכמים המנוגדים לחוק ההתיישבות, לפיהם אתה נותן חלק מהיבול לבדואים כדי שלא יפגעו בך. אותם בדואים, עבריינים או לאומנים, מאיימים שישחיתו, ישרפו רכוש, יפגעו בנפש החקלאי או במשפחתו. יש אינספור דרכים לעשות את זה. מדובר בתופעה בקנה מידה ארצי, שמתפשטת גם לערים ופוגעת גם באנשי עסקים וגם בבתים פרטיים".

על רקע המציאות הזו של אובדן שליטה ממלכתית בנגב ובגליל, הבין זילברמן את הצורך בהקמתו המחודשת של ארגון 'השומר' בגרסה עדכנית. "לפני מאה שנה השלטון התורכי לא סיפק הגנה לחקלאים במושבות של אז, והיום זה אותו דבר. החקלאים מרגישים נטושים, אף אחד לא עוזר להם. ח"כים מפנים את החקלאים אליי, כי אין להם פתרון אחר כרגע. זה מביך ועצוב. 'השומר החדש' הוא ארגון שקם בכאב. מטרתו להכשיר את הלבבות לכך שאנשים ירגישו בטוחים בכל רחבי מדינת ישראל. כשזה יקרה" - הוא מבטיח - "נסגור את הארגון. אבל זה לא יקרה בעשור הקרוב, כי מדינת ישראל עוד לא החליטה מה היא רוצה".

 

חקלאים בקו הראשון

המוח היצירתי מאחורי 'השומר החדש' מנסה לתת מענה לבעיית ההשתלטות הערבית בדרכים נוספות. אחת מהן היא אירוע המוני ביום העצמאות, שנועד להפגין נוכחות יהודית בנקודות חלשות יותר באזור הצפון. הרעיון נולד בשנה שעברה, כאשר נודע לארגון כי 15 אלף ערבים מתכוונים להיכנס ביום העצמאות למושב ציפורי עם דגלי פלשתין, בהנהגת ח"כ מוחמד בראכה. תוך שבוע וחצי הרימו זילברמן וחבריו הפנינג ענק ביום העצמאות בכניסה לציפורי, אירוע שמנע את כניסתם של אלפי הערבים למושב. בסיום האירוע, כאשר בצד היהודי נותרו כמאה איש בלבד, החלו הערבים ליידות לעברם אבנים ולהשתולל. "עמדנו מולם ושרנו 'התקווה', כדי לשדר שאנחנו מרגישים ביטחון בכל מקום", משחזר זילברמן. האירוע הפך למסורת, וגם ביום העצמאות השנה קיים הארגון אירוע המוני בדיוק במקום בו התאספו אלפי ערבים לאירוע משלהם. "הם הגיעו לעין השופט, והחלטנו שגם אנחנו נגיע לשם כדי לציין את השמחה והאומץ היהודי המחודש. הם עשו את האירוע שלהם עם דגלי פלשתין וצעקות, ואנחנו ממול עם חגיגות, ריקודים, הרצאות ופאנלים. הצבנו דגלי ישראל ושלטים גדולים, כך שהמסר שלנו היה ברור. היה בזה גם מסר לעם, שמחזירים לעצמנו את האומץ".

בשנה האחרונה קמה העמותה כגוף מובנה ומסודר, אשר זקוק עדיין לסיוע רב בענפים השונים על מנת לפתח את פעילותו. במקביל לעבודת השטח, עובד הארגון כדי לקדם חקיקה שתגביר את כוחם וסמכותם של השומרים בשטחים הפתוחים ושל החקלאים המבקשים להגן על עצמם. "הכוונה שלנו היא לייצר תנועה מלמטה למעלה על ידי פעילי השטח. לחלחל גם כלפי העם אבל גם כלפי מעלה, כדי לגרום לשינוי ביחסה העקרוני של מדינת ישראל לנושא".

משענתו העיקרית של הארגון הם דווקא צעירי הציונות הדתית. כבר מתחילת הדרך, מספר זילברמן, נרקם שיתוף פעולה בין 'השומר החדש' לתלמידי ישיבות תיכוניות בצפון - הזורעים, טבריה, כפר חסידים, ימין אורד - אשר שובצו בעבודות אדמה ובסיוע לשמירה. במקביל, החלה יצירת קשר עם מכינות קדם צבאיות, חילוניות ודתיות. זילברמן מציין את המכינה הקדם צבאית בעלי כספינת הדגל בתחום ההתנדבות לארגון: "במשך חצי שנה הם שולחים כל שבוע כמה חבר'ה למצפים בגליל. המכינה של עצמונה עובדת בחווה של דווידיאן. גם מכינות חילוניות או מעורבות לוקחות אחריות על חקלאים בגזרות שלהן. התלמידים מגיעים לשבוע עבודה, עוזרים בשמירה. זה חלק מהתפישה החינוכית במכינה של שילוב אדמה ותורה. לא חוזרים למצב שהיה בגלות של תורה בלי ארץ".

 זילברמן סבור כי למעשה כל אזרחי המדינה צריכים לראות את עצמם אחראים למצב הקיים, ולהצטרף לפעילות הזו: "זה לא רק סיפור של החקלאים. זה סיפור של כל מי שגר ברחובות, נתניה, ראשון לציון. הבוקר או החקלאי שומרים עליהם כחומה. כשהחומה הזו תיפרץ, גם תושבי הערים כבר לא יהיו בטוחים. זה כבר קורה בערים כמו עכו, כרמיאל ונצרת עילית. החקלאים הם הביטוח שלנו שנוכל להסתובב במושבים, בערים ובקיבוצים. אם הם ייפלו, החומות ייפרצו ואנשים יעזבו את היישובים".