בשבע 347: צעד קדימה לעבר התהום

הסכמת נתניהו למדינה פלשתינית לא תיזקף בעולם לזכותו ולא תקל על הבנייה יו"ש. הדרישה של נתניהו לערבויות בינלאומיות מזכירה את התקדים הצ'כי ערב מלחמת העולם השנייה

אליקים העצני , כ"ו בסיון תשס"ט

"צעד בכיוון הנכון" – הגיב האיחוד האירופי על נאום נתניהו, וזו אינה סתם מליצה. כי אחרי הצעד הראשון מצפים לצעדים נוספים, עד שלא יהיה עוד לאן לצעוד. מול הציניות הזאת בולטת הנאיביות שלנו. ביסוד נאומו של נתניהו מונחת ההנחה הפשטנית, שמישהו שם בחוץ יידע להעריך כמה קשה היה לו לבגוד בעקרונות התנועה שלו ובהבטחותיו לבוחריו ויתגמל אותו בתמורה, למשל ע"י התרת בנייה ביישובים. כמה הוא טועה! שכן, אם "הכיוון הוא נכון", איזה פרס מגיע לו בתמורה? להיפך, כל בית נוסף במזרח ירושלים ובהתנחלויות הוא עוד מכשול אחד שיש לסלק מן הכיוון הנכון...

גם אדריכלי אוסלו ראו את עצמם כמי שצעדו "צעד נכון", ענק ומהפכני, לקראת הערבים, ועל כן ציפו ששכרם יישקל ב"מחוות שלום" נגדיות. אך לא כך היה: כל נסיגה נתקבלה לא כוויתור, כי אם כהודאה בפשעי הכיבוש.                                                 

שרון ציפה שהעקירה האכזרית של 24 יישובים יהודים תירשם במקום כלשהוא לזכותו ותקל עליו במקומות אחרים. תחת זאת, הגירוש נתקבל כצעד ראשון, ובלבד שיהיה "בכיוון הנכון": עקירת היישובים כולם.

מדהים, שאת הלקח הזה נתניהו לא למד. גם ראש עיריית מעלה אדומים, כשריאל, ומנכ"ל מועצת יש"ע, פנחס ולרשטיין, שהשלימו בפומבי עם סיבוב הפרסה  האידיאולוגי שעשה נתניהו, בתקווה שהוא יתגמל אותם בהיתרי בנייה ביהודה ושומרון –  תמימים! מפני שאם הכרת הפלשתינים כבעלי הבית ביהודה ושומרון  היא צעד ראשון "נכון", הצעד הנכון השני הוא החנקת ההתיישבות היהודית, הנמצאת כידוע "בכיוון הלא נכון". ומה חושבים להם מנהיגי המתנחלים ששאבו נחת מנאום נתניהו, שמי שאינו מסוגל לומר לאובמה "לא" בנושא הכי מהותי - הבעלות על המולדת, יריב עימו על בנייה בהתנחלויות?                   

 

לא לסמוך על הסרבנות הערבית

שמחה מוקדמת שמחו בימין כאשר הניחו, שאת דבריו הקשים לעיכול של נתניהו על המדינה הפלשתינית הערבים כבר יטרפדו לנו, כפי שתמיד הם מצילים אותנו ממשוגותינו.

טעות בידם. מפת הדרכים היא משחק חדש, שבו השחקנים הראשיים הם המעצמות: ארה"ב, אירופה, רוסיה, האו"ם (יחד: הרביעייה – הקוורטט). עפ"י מפת הדרכים, לא הערבים ולא היהודים יחליטו על כינוס הוועידה הבינלאומית האמורה להכריז על "המדינה הפלשתינית בעלת הגבולות הזמניים", כי אם הקוורטט, שאינו מחויב אלא "להתייעץ" עם הצדדים. והמדינה שתוכרז בוועידה הזאת תהיה מדינה לכל דבר, רק גבולותיה יהיו זמניים, כלומר עתידים להתרחב בוועידה השנייה (שגם אותה הקוורטט יכנס), על חשבון היישובים היהודיים וירושלים, שבוועידה הראשונה עוד יעמדו על תילם.

"נתניהו סיפק את הסחורה", כך הגיב אובמה על הנאום, וגם זו אינה אמירה סתם. כי "הסחורה" הזאת היא הטריגר, ההדק, שאובמה זקוק לו כדי לכנס את ועידת-כינון-המדינה-הפלשתינית, אולי עוד הקיץ. אילולי הכריז נתניהו על המדינה הפלשתינית כיעד נסיעתו על מפת הדרכים, הנוסעים האחרים לבדם לא היו יכולים לצאת למסע הזה, כביטוייה הקולע של מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים, כשהתליין ניסה לזרז אותה: "אל תמהר אדוני, בלעדי לא יתחילו..."

אמנם, כך או כך נתניהו לא היה חוסך מעצמו את העימות, אך לאובמה הרבה יותר נוח שנריב בוועידה בינלאומית "נגד כל העולם", ולא עימו בלבד.

ואם בוועידה בינלאומית עסקינן, הרי כל העילות שסיפק נתניהו לערבים להביא את המו"מ לידי פיצוץ, הקוורטט ינסה לדחותן עד לאחר הכרזת פלשתין הריבונית בוועידה הראשונה. אחר זאת, יתנהל המו"מ על ירושלים, על השמדת ההתנחלות היהודית, על הכרת ישראל כמדינת העם היהודי, על הפירוז, על המרחב האווירי ועל זכותה של פלשתין לשלוט בנקודות המעבר ולכרות בריתות – כשהמדינה הפלשתינית כבר תהיה עובדה מוגמרת בשטח וגם חברה באו"ם. בשלב הזה - מי יעז עוד לנגוע בה אם תסרב לדרישות נתניהו, או אפילו תחתום ולא תקיים אף אות אחת?

נוכח סכנה זו , על ידי עצם קבלתו את עקרון המדינה הפלשתינית, עשה נתניהו את "הצעד הראשון" וגם "סיפק את הסחורה".

הרוסים דורשים ועידה במוסקבה הקיץ, וליברמן - יונה בתחפושת נץ, "שרון-לעניים" - נתן את הסכמת ישראל. מי יודע, אם אובמה לא ינצל את ההזדמנות ויהפוך את ועידת-מוסקבה לוועידת-מפת-הדרכים? במקרה כזה, גם אם יגיע נתניהו למוסקבה עם דלי מלא התניות וסייגים לפני הכרה במדינה פלשתינית – הוא ישוב לירושלים עם דלי ריק. פלשתין העצמאית כבר תהיה מוכרזת, ולך תצעק "חי וקיים"!...

 

ערבון מוגבל מאוד

בנאומו במרכז הליכוד ב- 2002 טען נתניהו, שגם אם יתחייבו הערבים על פירוז ויוותרו על השליטה באוויר ובמעברים ועל הזכות לכרות הסכמים צבאיים – לא יישאר מכל זה דבר. מפני שברגע שתוכרז הריבונות, האיסורים האלה ינשרו מאליהם. איך מגשר היום נתניהו על הסתירה בין שני הנאומים? ע"י דרישת ערבות בינלאומית לקיום הבטחות הערבים. ומי יערוב? אובמה, שזה עתה התכחש לכל מה שקודמיו הנשיאים הבטיחו לנו? אפשר היה לצחוק, אילולי העלה אותנו כאן נתניהו על מקוש נורא. מבקי בהיסטוריה שכמותו היינו מצפים שיפיק את הלקח המר מן הערבות שניתנה לצ'כוסלובקיה מאת צרפת מול הסכנה הגרמנית, כשצרפת מצידה נשענת על ערבות אנגלית לבוא לעזרתה. והנה, כשביקשו הצ'כוסלובקים לממש את הערבות הזאת נוכח איומי היטלר, פנו הצרפתים אל האנגלים, אולם אלה - תחת הנהגתו התבוסנית של צ'מברליין – התכחשו והזהירו את הצרפתים לבל יתירו לצ'כים לסבך אותם במלחמה. נוכח זאת תבעו הצרפתים מצ'כוסלובקיה "להתגמש" מול הגרמנים, כי גם הם לא רצו להסתבך. יצא, שהערבויות לא רק שלא היו שוות כלום, אלא הן שאבו את אנגליה וצרפת אל תוך ועידה בינלאומית מבישה במינכן, שבה התוקפן ונותני הערבות אנסו ביחד את צ'כוסלובקיה להסכים לנסיגות שהביאו תוך כמה חודשים לחיסולה.

בכלל, חזקה על כל ערב שישמור על הנערב ויגביל אותו, כדי למנוע ממנו לסבך אותו בחובות, מכוח ערבותו. כך תפקח גם כל מעצמה על בן חסות שנתנה לו ערבות, וזו תהפוך לאזיקים כובלים לנערב.

האזיקים שלנו הם המשגיחים מטעם הקוורטט שנקבעו במפת הדרכים ומשלחת  הקבע האמריקנית בראשות מיצ'ל, שהתמקמה כאן כדי לפקח עלינו. מגמת אובמה היא, לפי הידיעות, להציב כאן אנשים ממשרד החוץ, הצבא והמודיעין האמריקנים לעבוד מול מקביליהם מצה"ל, השב"כ, המוסד וכו', כדי לכבול את ידיהם, טקטית ואסטרטגית, בתחומי חוץ וביטחון רגישים. הגנרל ג'ונס, כעת ראש המועצה לביטחון לאומי בוושינגטון, עוסק ביישום דו"ח שכתב בעצמו כאשר שהה כאן מטעם ממשל בוש, לפיו ארה"ב תקבע בעצמה מה הם צורכי ביטחונה של ישראל, ואת אלה בלבד היא תספק לה.

"זה דודי, זה רעי וזה הערב הבינלאומי שלי, בנות ירושלים!" – היה יכול נתניהו לדקלם בנאומו מתוך שיר השירים.

לדאבוננו, התוכן מתאים יותר למגילת איכה.