חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חוזרים לדרך הישר - בגליון השבוע

רק 8 אחוזים מבין בוגרי תכנית 'קרן התשובה' לשיקום אסירים חזרו לעולם הפשע, לעומת 62 אחוזים מתוך כלל האסירים המשוחררים בישראל. בהוסטלים שמפעילה הקרן לומדים האסירים תורה ועובדים על המידות.
18/06/09, 10:04
עפרה לקס

אלברט יושב בקצה השולחן הארוך שסביבו מעבירים שיעורי תורה, לומדים בחברותות וגם עורכים קבוצות טיפוליות. לראשו של אלברט כיפה בוכרית ובידיו ספר תורני. בעברו מספר מאסרים בבתי כלא שונים, ובלב פנימה נפש פצועה. "לפי התורה, אדם שגנב ואין לו לשלם נמכר כעבד עברי דווקא לצדיק, כדי שילמד ממנו איך להתנהג", הוא אומר. "הצדיק הזה חייב להתייחס לעבד הכי יפה: לתת לו אוכל טוב וכרית טובה. אבל כשאני הייתי בכלא ולא רציתי להיות מלוכלך, לא היה לי איך לעלות למעלה. לא ידעתי איך לעשות שינוי בחיים שלי. הכלא עשה אותי רק יותר אכזרי. אני רציתי למות, אמרתי תהרגו אותי, אין לי תקווה. אי אפשר לצאת משם שפוי, למצפון היהודי אין שם במה להיתפס". 

כיום שוהה אלברט באחד משני ההוסטלים השיקומיים של 'קרן התשובה' בירושלים, ונמצא בעיצומו של תהליך. ההוסטלים האלה ייחודיים בכך שהם מיועדים לשומרי מצוות, ומחזירים למוטב דרך המאור שבתורה. "אנחנו מגדלים כאן את האנשים להיות בני תורה, ומכניסים את כל העניין של תיקון המידות בדרך התורה והמוסר", אומר רו"ח יואל חזן, יו"ר העמותה. "הדיירים שלנו גדלו במציאות עבריינית מאוד קשה: זה דיבורים, זה שקר מובנה, כל הזמן צריך להתעסק בלסבן את כולם. את הנפש הזאת צריך לתקן, אבל אי אפשר לשבור אותה. הדרך היא חינוך ולימוד, וזו עבודה יומיומית של הצוות. האסיר צריך להרגיש שיש אנשים שעובדים בשבילו ונותנים לו את הלב וכל תשומת הלב, וכתוצאה מכך הוא הולך לדרכים טובות".

 

עושים הכול כדי לעזור

ההוסטל הירושלמי של 'קרן התשובה', שממוקם בשכונת רמות, מאכלס אסירים בסוף תקופת מאסרם אשר שוחררו בתנאי שיעברו תכנית שיקום ויגורו במקום במשך תשעה חודשים. בהוסטל הזה, המטופח והביתי, מתגוררים כיום 10 דיירים שעברו עבירות סמים, ובעקבותיהן גם עבירות אלימות, עבירות רכוש ועוד. בבית שמש שוכן הוסטל תואם שמאכלס עוברי עבירות מין ואלימות. שני ההוסטלים, אגב, מקיימים קשר עם הקהילות שמסביב, ודייריהם מוזמנים מפעם לפעם לסעוד אצל המשפחות המתגוררות באזור.

אסף יצחק, העובד הסוציאלי המנהל את המקום, מתאר שיגרה של סדר יום: השכמה מוקדמת, תפילה, עבודה, תורנויות של בישול, ניקיון, גינון, קניות ובעצם ניהול חיי שיגרה. כל זה נעשה תוך עבודה אינטנסיבית על גבולות, במטרה שבהדרגה שימת הגבולות תופנם. בערב מקיים המקום קבוצות טיפול ושיעורי תורה. בין לבין מתקיימות פגישות עם המשפחה ("חלק משמעותי בשיקום של הדיירים" וגם "אבחון מוקדם של משברים שיכולים להסיג אותם לאחור"), בדיקת ניקיון מסמים נערכת לכל אחד מספר פעמים בשבוע, ייעוץ לגבי תעסוקה בתוך ההוסטל ובתקופה שאחריו, דאגה לצרכים נפשיים וחומריים ועוד. בהוסטל עובד צוות של מדריכים, עובדים סוציאליים, קרימינולוג קליני שמלווה את הבוגרים, עובדים סוציאליים בתקופת סטאז', רבנים ומתנדבים. הערב, למשל, ממש איתנו, נכנסת למקום קבוצת אברכים מ'מרכז הרב' ללימוד בחברותות עם הדיירים.

 חזן: "כמה דיירים שכבר סיימו את התקופה שלהם פה אמרו לי שמה שמצא חן בעיניהם זה העניין שאנחנו עושים הכול כדי לעזור להם. אני רוצה שהדייר כאן ירגיש את זה בכל נימי נפשו, שהכול נעשה כדי לעזור לו. ואז הוא מרגיש: נתת לי הכול, לימדת אותי איך לעבוד, לימדת אותי גבולות ואיך להתנהג, ללמוד תורה ולהתפלל. ואז, מתוך הכרת טובה הם אומרים: איך אני אפול? מה יגיד ההוא שנתן את כל נשמתו כדי לטפל בי? מה הוא יגיד כשהוא ישמע שנפלתי?"

דודו (שם בדוי) עובד בישיבה חשובה בירושלים כאיש אחזקה, ומשמש כאחד המדריכים בהוסטל. את המדריך השני, שהתחיל את עבודתו לפני מספר ימים, מכיר דודו מלפני 30 שנה, מהכלא. "הפנים שלו השתנו", אומר דודו, "אבל את הקול זיהיתי". דודו עצמו היה אסיר הרבה שנים, והוא סיים את השיקום שלו בהוסטל הזה לפני כשנה. מאז הוא משמש כמדריך במקום.

"אני גדלתי בבית נורמאלי ואפילו סיימתי 11 שנות לימוד", מגולל דודו את סיפור חייו. "אבי נהרג כשהייתי צעיר, אמא הייתה צעירה ונשברה, ואז משום מה מצאתי את עצמי בעניין של סמים, בהתחלה קלים. מהר מאוד מצאתי את עצמי במאסר".

בעזרת המשפחה הצליח דודו לתקן את דרכיו. הוא התגייס לצבא, אבל אחר כך השתחרר, חזר לעירו וגם לסורו. במאמצים כבירים שוב עלה דודו על דרך המלך, הוא נישא, הוליד ילדים ובמשך כמעט 8 שנים ניהל חיים שגרתיים. "אבל אז היה משבר בבית, ולא היתה מודעות לעניין של טיפול. חיפשתי משהו שירפא לי את השבר, ובמקום שיחה פרטנית עם עובד סוציאלי, מה שהייתי עושה היום, הלכתי לסם. כך הגעתי עד המאסר האחרון והחמישי שלי, שבו עשיתי טיפול רציני".

תהליך החזרה בתשובה של דודו התחיל בכלא, בעקבות מפגש עם אדם מן השורה שנכלא ל-17 יום, בגין העסקת ערבי מיו"ש ללא רשיון. "הייתי שפוט ל-4 וחצי שנים, הייתי בתחתיות מבחינה רגשית, מבחינת סמים, מהכול. והבחור ההוא אמר לי בוא, תניח תפילין, ומשך אותי לבית הכנסת. אחרי שהוא גמר את ה-17 יום שלו, התחלתי אני פתאום לעשות מה שהוא עשה. בקושי ידעתי להתפלל, אבל דאגתי למניין, וסידרתי את בית הכנסת".

ההוסטל שלכם מקבל רק אנשים דתיים. פעמים רבות רואים שנעצר פושע, והתמונה הבאה שלו מבית המעצר היא כבר עם כיפה. האם תהליך התשובה הוא אמיתי?

חזן: "יש תופעה כזאת של אנשים שמתחזים להיות דתיים. התפקיד שלנו הוא לגלות יחד עם האנשים מהרשות לשיקום האסיר שעובדים איתנו, שהם באמת דתיים. אדם שיעשה 'כאילו', זה יהיה שבוע שבועיים והוא יהיה בחוץ. או שכוחה של התפילה והתורה ישפיעו עליו, ואז הוא יישאר".

אסף: "אנחנו צריכים להיות מסננת טובה ויעילה בכל התחומים. יותר נוח לאסיר להיות פה מאשר בכלא, אבל אנחנו כאן כדי לברור את מי שהתהליך שלו נכון ואמיתי, ויש לנו מגוון מצבים שבהם אנחנו בוחנים את זה". 

חזן: "אני חושב שבחמש שנים האחרונות לא היו דיירים שפרשו מכאן על רקע דתי. בגלל דברים אחרים - כן".

פתח התקווה שנוצר לדודו בעקבות החזרה בתשובה, יחד עם תהליכים נוספים, גרם לו לרצות ולהשתקם. אך כשביקש כלא שיקומי הוא נתקל בבעיה, בשל היותו שומר מצוות. "הם לא כל כך אוהבים אנשים דתיים. הם אומרים שהדת היא בריחה מהשיקום. המקום היחיד שמשקם בצורה תורנית זה כאן. במקומות האחרים בן אדם לא יכול להניח תפילין". חזן מעיר שהיום המצב יותר טוב, אם כי עדיין לא אידיאלי, ודודו ממשיך: "קיבלתי הרבה מאוד עונשים כי ברחתי לבית כנסת. בסופו של דבר הגעתי לכאן".

דודו, כמה כוח רצון צריך כדי לצאת מהמעגל הזה של הפשע?

"המון. הרבה פעמים היה לי כוח רצון, אבל לא היו לי כלים. כשבאתי לפה, אולי החודש הראשון היה קשה מבחינת עבודה, אבל קיבלתי פה חיבוק כזה שאפילו הופתעתי עד כמה לא היה לי קשה. אני לא באתי מבית הרוס, אבל אף פעם לא קיבלתי כזה חום אישי. פה קיבלתי משפחה. יש לי בית בחיפה שההורים הורישו לי, ואני בכלל לא חושב לגור שם. אני גר בירושלים בדירה אחרת, והרבה פעמים אני בא לכאן לישון, כי טוב לי כאן".   

 

הכלא כבי"ס לפשיעה

אסף יצחק עובד עם האסירים באופן יומיומי, מלווה אותם בקשייהם ומציב להם גבולות - לעיתים נוקשים ביותר. הוא מכיר את העולם הזה מקרוב, והוא חושב שבכל הנוגע לבתי כלא התפיסה בישראל היא שגויה. 

"במדינת ישראל, גם היום, הכלא הוא עדיין עונש. התפיסה היא: אדם חטא? פשע? בואו נשלח אותו לרצות את עונשו. אני רואה את התוצאות בשטח, ואני יודע שאנשים שהיו בכלא ייכנסו אליו שוב. הרבה פעמים אנשים משתלמים בפשע. אחרי כל מאסר הם יודעים יותר. מישהו אמר לי לפני שבועיים: 'אחרי המאסר השלישי הרגשתי שהשתלמתי מספיק בפשע ואז הלכתי ועשיתי שוד'. התפיסה צריכה להיות של טיפול ושיקום. לא צריך לחכות כל כך הרבה זמן, זה עולה לכולם הרבה יותר. אם בגיל 12 תופסים ילד ונותנים לו קצת תשומת לב, חוסכים את כל מה שצריך להשקיע עכשיו וגם את הדרך עד לכאן".

יצחק ממשיך ומקשה על המערכת: "אחד הדיירים כאן נמצא בכלא מגיל 15. איזה צ'אנס נתנו לו? יצרנו במו ידינו מפלצת! הוא פשע, בסדר, בואו נראה מה עושים. להעניש? מה זה יעזור?".

גם יצחק מסכים שהיום יש תזוזה חיובית בנושא השיקום, אבל זה עדיין לא מספיק.

חזן מצטט את הרב אבינועם כהן, ראש תחום שיקום תורני ברשות לשיקום האסיר, ולפיו שיעור העבריינות החוזרת (רצידיביזם) בעולם עומד על 72 אחוזים. בישראל, אצל אסירים ללא תכנית שיקום היא עומדת על 62 אחוזים. לפי הנתונים שהציג הרב כהן, בקרב אסירים משוחררים הלומדים בישיבות, הרצידיביזם עומד על 0 - כלומר, הם לא יחזרו לפשוע. בקרב בוגרי תכנית 'קרן התשובה' לאורך 15 שנים, הרצידיביזם עומד על 8 אחוזים. דודו: "מהניסיון שלי, בלי שיקום, בודדים יכולים לצאת מהעניין של הפשע. ותביני למה: בן אדם חוזר לסביבה שלו, לחוסר גבולות, או אחרי כמה שנים שהיה בכלא הוא חוזר לאישה ולילדים שלו, והוא לא יודע אפילו איך מדברים איתם - אז מה הוא יעשה?".

יצחק מסביר איך התהליך השיקומי בהוסטל, שנבנה באופן פרטני לכל אחד ואחד, מכוון בדיוק לשם: "הבעיה היא בסביבה שממנה האדם מגיע, ואנחנו משנים לו את הסביבה. הוא אמור לחזור לאותה חברה, ואנחנו משנים לו את החברה. אם הוא ישתחרר, הוא יחזור לאותם הרגלים שהיו לו קודם, ולכן אנחנו מקנים לו הרגלים חדשים. אנחנו מנסים לשבור את המעגל הזה בכל הפרמטרים ולתת מענה לכל המכשולים. בזה אנחנו משקיעים את רוב המאמצים, וזו עבודה מאוד קשה".

בהוסטל מתגוררים אנשים שהפשע היה אורח חייהם במשך שנים ארוכות מאוד וכעת עליהם לעשות שינוי כיוון של 180 מעלות בכל ההרגלים שלהם. כך למשל מאיר, שעומד לקראת סיום התקופה שלו בהוסטל, והחליט לנתק את קשריו עם כל חבריו מן העבר. ההחלטה נפלה עוד כשהיה בכלא, ונתקלה בתמיהה וחוסר הבנה מצד ידידיו מן העולם הישן. "יצאתי מהכלא לשבת שבעה. באו לנחם אותי, עשו לי כבוד, הביאו לי חומר. אמרתי להם: אתם לא מבינים? אני כבר לא משתמש. תודה שבאתם, אבל אתם לא החברה שלי יותר. זה דבר שמאוד קשה לעשות. אנחנו מדברים על זה הרבה בקבוצה. היום, כשמישהו רואה אותי מהצד השני של הרחוב, אני רק מסתכל עליו והוא מבין שאין לו מה לגשת אלי. החברים שלי היום הם האנשים פה, איתם אני משתקם, לומד ומתפלל, וטוב לי ככה".

גאוותם של אנשי המקום הם שניים מהבוגרים הטריים של ההוסטל, שהשתלבו בלימודים בישיבות חשובות בשני מקומות בארץ. אחד מהם הוא בנו של עבריין שנפטר בעקבות העיסוק בפשע. הבן שלו, בכוחות מופלאים ובסיוע השיקום, הצליח לצאת מהמעגל הזה שנכפה עליו. יצחק: "הוא הגיע לכאן ברמה מאוד נמוכה, אבל עם פוטנציאל שאף אחד לא הגיע לעשות איתו משהו. הוא נהיה פה הקניין, זה שעורך את הקניות לכולם. זה נשמע פשוט להיכנס לסופר עם רשימה, אבל עבורו זה היה הישג".

קבוצה גדולה של דיירים שכבר סיימו את שהותם בהוסטל, ובעצם לא מחויבים למקום, מגיעה מידי שבוע לקבוצת טיפול עם קרימינולוג קליני שמלווה אותה. הם גם מקיימים קשר עם הדיירים הנוכחיים שבמקום, מחזקים אותם ומהווים דוגמה לכך שאפשר גם אחרת, ומצד שני מדברים על כך שהעבודה נמשכת כל הזמן, גם לאחר השחרור. כשדודו נשאל, למשל, כמה זמן הוא נקי משימוש בסם, הוא יודע להגיד תאריך מדויק, על אף שעברו 6 שנים. "מכור לסם הוא מכור כל הזמן", הוא אומר.  

אתם עושים מאמצים גדולים כדי לשקם, אבל לפעמים נכשלים. מה התחושה אז?

יצחק: "זה קשה. מאוד מאוד קשה. אבל אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי שמי שבא לכאן מגיע ממקומות מאוד אפלים וחשוכים. לפעמים זה מנחם, לפעמים לא, אבל זה מה שיש", הוא מחייך ומוסיף: "אנחנו לא ממש יכולים להבין את המציאות שממנה הם באים. למרות שאני הרבה זמן בתחום, אני עדיין מופתע ולומד דברים חדשים על העולם הקשה הזה".

 

עו"ס במקום עו"ש

הרב אברהם חזן, מייסד עמותת 'קרן התשובה', היה איש רב פעלים. הוא שימש כרב באלגי'ר ובמרוקו, פעל רבות בשדה החינוך והיו לו השגים בתחום החינוך, היהדות, הציונות ואפילו בהצלת חיים. הרב חזן שימש כרבן של קהילות שונות, ועם עלייתו ארצה לאחר מלחמת ששת הימים החל לעסוק בתחומים ציבוריים מגוונים. בשנת תש"ל הוא מונה לרב הראשי של המשטרה, מג"ב ושירות בתי הסוהר. במשך שירותו הוא שם דגש גדול על שיקום אסירים והפנייתם לדרך של תורה. הוא הרחיב את שורות הרבנים העובדים בשב"ס, הקים מדרשות תורניות ואגפים לדתיים, וקידם את שיקום האסירים ברוח היהדות. את 'קרן התשובה' הוא הקים בשנת תשל"ב. 20 שנה לאחר מכן ייסד את ההוסטל הראשון שלה, בסנהדריה המורחבת בירושלים. "זה היה בית של  5 חדרים", מתאר בנו יואל חזן, "למטה היה מרתף ששימש בית כנסת, זה היה מקום מרכזי מאוד בתוך שכונה חרדית, כך שיהיו פחות פיתויים לאנשים". סיור שערך בהוסטל הרב רביץ לפני שלוש שנים, כהוא שימש סגן שר הרווחה, הסתיים בהרעפת שבחים מצד סגן השר, ובצו לשיפוץ מיידי או מציאת מקום חלופי תוך חודש, מצד אנשי צוותו. מאז נמצא ההוסטל בשכונת רמות, ולפני שנתיים הוקם ההוסטל בבית שמש.

רו"ח יואל חזן אמנם עומד בראש העמותה כבר מספר שנים, אך בניגוד למצופה הוא לא שאף את אוויר הטיפול באסירים בבית הוריו. כמעט מייד לאחר שאביו קיבל את התפקיד הוא נישא ועזב את הבית, וזכרונותיו מפעילותו של אביו בתחום דלים. הוא כן זוכר סיור בכלא עם אביו ועם הרב מרדכי אליהו, "והכבוד שהאסירים העניקו לרבנים". הוא גם זוכר ליל סדר שעשו ביחד באחד מבתי הכלא בארץ - "כשחזרנו, גילינו שפרצו לנו לבית".

המעורבות של יואל חזן בנושא שיקום האסירים התחילה טיפין טיפין, בעקבות בקשה של אביו. "אבי ביקש ממני לתת חצי יום בשבוע בשביל לטפל בענייני העמותה", הוא מחייך. חצי היום הפך ליום בשבוע, ומשם לכמעט כל עיסוקו. "יש לי משרד קטן שאני מפעיל בבית על אש קטנה כדי להתפרנס בלבד. כל שאר הזמן מוקדש לעמותה". חזן עסוק בניהול עמותה, העסקת העובדים, גיוס מתנדבים וכמובן משאבים - דבר לא פשוט בכלל במשבר הכלכלי של היום, כשהרצון של העמותה הוא לקדם את דיירי הבתים כמה שניתן. לצד נעליים, מעילים, תפילין וטיולים בקברי צדיקים, הם רוצים להוסיף פונקציות מקצועיות במקומות בהם יש חוסר - "למשל בנושא ההכשרה המקצועית", אומר יצחק. "הם מגיעים לכאן בלי מקצוע, חלקם לא יודעים לקרוא. הם נאלצים לעבוד בעבודות דחק וכפיים ולהשתכר משכורת מינימום. הם לא יכולים לאפשר לעצמם לרכוש מקצוע בצורה רגילה, כי הם לא רגילים ללמוד שעות ארוכות, והם גם לא יכולים לא לעבוד. מצד שני, אם אנחנו לא מכשירים אותם לעבודה, איך הם ינהלו אורח חיים נורמטיבי?".

בכלל, סוגיית העבודה איננה פשוטה. חזן: "יש אצלנו מאגר של מעסיקים ידידותיים, שמעוניינים להעסיק אסירים משוקמים. נכון שישנם כאלה שמתנגדים להעסיק אסירים משוחררים. לעומת זאת יש למשל את רשת יש"ף שמעסיקה בוגרים שלנו, כי הם יודעים שאם הם בוגרים של 'קרן התשובה' זו תעודה טובה. אבל כן, יש בעייתיות בכל הנושא של אם להגיד או לא בראיון עבודה מה העבר שלך".

עבור חזן, לנהל את 'קרן התשובה' זה לא רק לחולל מהפך בחיים של אחרים. הקרן הביאה גם אותו למחוזות בהם הוא לא היה קודם: "כל החיים שלי הייתי בעניין של ביזנס, כסף: מה לעשות עם מניות, איך להשקיע בשוק הזה או בשוק אחר. היום הכסף נהיה עניין שולי. סדר העדיפויות השתנה. עכשיו אני שם לב כמה אני יכול להיטיב עם אנשים. הנושא של החסד הפך למשהו פנים-נשמתי. האהבה והנתינה תפסו אותי. היום אני מנסה להשתמש במה שהקב"ה נתן לי כדי להיטיב, לתת לעם ישראל. וככל שהאנשים רחוקים יותר, אפשר להשקיע בהם יותר ולקרב אותם".

 

בקטע של שיקום

"בושה להגיד, אבל מדינת ישראל ייצרה פושעים. לא היה איכפת לה אם תמות או תחיה. נשפטת? תעשי את המאסר שנגזר עלייך. לא היה ספק שתחזרי, זה היה רק עניין של זמן".

הכירו את ראובן, בן 53, שישב במצטבר בבתי הכלא כמעט 15 שנה, ובעוד חודש הוא מסיים את תקופת השיקום בהוסטל. את התקופות הארוכות שלו בכלא הוא מכנה 'פספוס': "אם הייתי עושה לפני 30 שנה את התהליך שאני עושה עכשיו לא הייתי פה בכלל, וכך כמעט כל מי שנמצא כאן".

המאסר הראשון של ראובן היה על עבירות רכוש, "אבל אחר כך כבר היתה לי דיפלומה בפשע אז ישבתי על הכול. חוץ מרצח, כמעט ואין עבירה שלא ישבתי עליה". ההומור של ראובן גורם לצחוק כללי כמה פעמים בשיחה. הוא אדם מלא חכמת חיים והשיחה איתו מרתקת. קשה להאמין שעד לפני שנתיים הוא היה עבריין נוראי וחסר תקווה. אם הפגישה היתה נערכת אז, סביר להניח שטון הדיבור והשקפת העולם היו שונים.

עד לפני תקופה לא ארוכה הכיר ראובן רק צד אחד של החיים. "באופן טבעי, בכל פעם שהייתי במאסר ידעתי שאלה החיים שלי ולשם אני חוזר. זה המסלול היחיד שהכרתי". הוא מסביר שבעבר לא היתה כל עבודה שיקומית בכלא: "הייתי שפוט ל-4 שנים וישבתי בכלא באר שבע. לקראת השבוע האחרון הייתי צריך לקבל מהעובד הסוציאלי שלי דו"ח לקראת שחרור. כשקראתי לו, הוא אמר לי 'אל תדאג, עוד שבוע אני מקבל את כל האסירים החדשים'. איזה חדשים? אני מסיים ארבע שנים בכלא והוא בכלל לא הכיר אותי. לא ראיתי אותו פעם אחת! בתקופה ההיא, אם בן אדם רצה לצאת נורמלי מהמאסר לא היה לו סיכוי, היום זה אחרת. יש כבר מודעות".

בין תקופת הכליאה הרביעית של ראובן לחמישית והאחרונה, חלפו 20 שנה. אני מתפעלת ומחמיאה על כך שהחזיק מעמד, אבל הוא מבטל את המילים הטובות במחי יד: "זה לא שלא פשעתי, פשוט לא נתפסתי. אמנם הייתי בחוץ, אבל הייתי פושע: סוחר סמים, גנב. לא עבדתי יום אחד בחיים. גם כשהיו לי עסקים לא הייתי פיזית, שמתי אנשים אחרים במקומי כדי שלא יתפסו אותי".

אז במה היה שונה המאסר האחרון מקודמיו?

"הייתי בכלא 'גבעון' ברמלה, והעובדת הסוציאלית קראה לי עוד פעם ועוד פעם, אבל לא רציתי לבוא. אמרתי, ממילא לא יתנו לי חופשות וגם לא שליש, אז אין לי מה לדבר איתה. יום אחד, כשהיא קראה לי שוב, אמרתי לה: 'תשמעי, אני לא מעוניין בכל הדברים האלה'. והיא שאלה, 'למה אתה סוגר את הדלתות? עוד לא דיברנו בכלל'. אני חשבתי שהכלא נמצא במציאות של לפני 20 שנה, אבל היא אמרה לי: 'אנחנו בקטע של שיקום'. אמרתי לה שזה המאסר החמישי שלי, אבל היא לא התייאשה. היא ראתה את הכיפה שעל הראש שלי, סיפרה לי על ההוסטל פה והראתה לי שיש דרך אחרת. קיבלתי הלם". 

ראובן התחיל תהליך של שיחות טיפוליות סדירות כבר בבית הכלא. מבחינתו, ההוסטל הוא שלב הגמר שמקנה לו מיומנויות של חיים רגילים אותם הוא לא מכיר. קחו אדם בן 53, תורידו מזה 15 שנות כליאה ו-20 שנות פשיעה ומנוסה, וקיבלתם אדם שלא חי יום אחד של חיים נורמטיביים בתקופה הבוגרת של חייו.

מה חשבת כשהיית בפנים? שהחברה אשמה?

"אין ספק, גם היום אני חושב כך. מדינת ישראל קיפחה את ילידי שנות ה-50. יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אני לא בקטע של לחזור לשם". קשה לו, הוא נושם עמוק וממשיך: "אבל תראי, אנחנו לא מטומטמים, יש לנו איי קיו נורמלי, איך הגענו לפשע? כשאני מגלגל את החיים שלי אחורה אני רואה שאם כל בן אדם נורמלי היה עובר את מה שאני עברתי, הוא היה נופל באותו מקום. וגם אם הבנו שעשינו טעות והיינו רוצים לשפר ולשקם, לא היה עם מי לדבר בכלל. הם חשבו שהם ירמסו את הדבר הזה ויגמרו איתו, אבל את יודעת מה הולך היום עם סמים בארץ? כל אדם נורמלי יזדעזע. הם לא מפרסמים נתונים, וגם מה שכבר יש להם, הכול זה שקר. התופעה הרבה יותר רחבה. אני יודע, אני מיפו".

ראובן מספר על השיקום. על התחושה של לצאת יום יום לעבודה, לנסוע באוטובוס, דבר שלא ידע לעשות ("הרבה פאדיחות עשיתי. עליתי לאוטובוס עם כרטיסיה, ואני הרי גנב, וכשאני עולה אני אומר לעצמי, אני עכשיו אדם ישר, אז אני דוחף לנהג את הכרטיס לתוך העיניים שהינה, יש לי כרטיס..."). ההתמודדות עם הפחדים, התחושה שכל הזמן מסתכלים עליך, הקושי לסיים את החודש במשכורת מינימום, אבל תחושת הרוגע שמחליפה מצב של "מאות אלפי שקלים בכיס ופחד שכל רגע תיעלם ל-4 שנים בכלא". 

 

החברה לא מחבקת

לפני שבועיים מצא ראובן ארנק באוטובוס, הוא הרים אותו והביא אותו לנהג. המעשה הפשוט הזה היה צעד גדול מאוד עבורו והוכחה ניצחת כלפי פנים שהוא עבר לצד הטוב של החיים. "כשהבן שלי היה בן 10, הוא חזר הביתה וסיפר לי בהתלהבות שהוא מצא תיק עם הרבה כסף והחזיר אותו לשכן. אני כעסתי עליו ואמרתי: 'מה אתה דפוק? למה החזרת לו?' עכשיו אני מבין עד כמה הזקתי אז. הייתי פגע רע. תאמיני לי, אם אני השתקמתי, אז כל אחד יכול".

שלושת הילדים של ראובן מקיימים אורח חיים נורמטיבי, והם עדיין מתקשים להאמין שאביהם עשה מהפך בחייו. ובכל זאת, נרקמים קשרים הדוקים יותר: "היום הם יכולים לספר לי דברים שבעבר הם לא יכלו, לא היתה לי סבלנות בשבילם. אפשר להגיד שבכלל לא הייתי בהכרה. בשבת האחרונה ישבתי שלוש שעות עם הבת שלי ודיברתי איתה על בעיה שהיתה לה. עם הבן אני מדבר כמעט כל יום על הנושאים הכי אישיים שלו. השיקום משנה אותך מכל הכיוונים, לא רק מהפשע והסמים. נהייתי אבא".

בעוד חודש יעזוב ראובן את המקום, דבר שלא יהיה פשוט עבורו: "אני רוצה להישאר כאן עוד כי זאת חממה בשבילי. אבל אני אצא ואעבוד ואני לא מפחד להחליק. אני כבר מבוגר ולא שווה לי החיים האלה, הטובים אבל הקצרים. עדיף הרוגע, הביטחון והחיים האמיתיים".

עם כל התהליך שעובר היום על השב"ס ובתי הכלא, יצחק אומר שהדברים עדיין כלל לא פשוטים. וגם עבור מי שעושה את כל התהליך ומצליח לצאת מבור התחתיות, החיים לא פשוטים. השיקום שברירי, ועבור אסירים לשעבר קר שם בחוץ. "עם כל האופטימיות של השיקום חשוב להיות ריאליים ולדעת שהחברה לא תמיד מחבקת אותם. אף אחד לא מחכה להם עם שטיח אדום".

 

ofralax@gmail.com