בשבע 347: מיקרוסקופ

ח. לוז, ע. גרסיאל, י. מידד , כ"ו בסיון תשס"ט

 

הזעת יתר תקשורתית/ עדי גרסיאל

אנשי פרסום יודעים כי מלאכת הדבקת הדימוי למוצר חשובה מאין כמוה. איש המרלבורו, לדוגמה, אותו קאובוי קשוח המעשן בשדה, שירת שנים רבות את המוצר המסוכן שפירסם, עד שמת, באופן אירוני משהו, מסרטן ראות. זה נכון גם כשמדובר בעולם הדימויים התקשורתי. ערב נאום בר אילן קשה היה להתחמק מהדימוי של "נתניהו המזיע", בקריקטורות, בדיווחים ובטורי פרשנות. "נתניהו מבוהל - זה מה שעולה מסיפוריהם של אנשים ששוחחו איתו בימים האחרונים. הוא לחוץ, הוא מזיע, הוא על סף פאניקה", כתב לפני כשבועיים נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות'. בעיתון 'הארץ' מקפידים הקריקטוריסיטים לצייר באופן קבוע את ראש הממשלה מוחה אגלי זעה ממצחו.

 גם האכסניה, אוניברסיטת בר אילן, זכתה בימים שקדמו לנאום בתזכורות אינסופיות כמעט לדימוי שלה – "המקום בו למד רוצחו של ראש הממשלה".

האם נתניהו באמת מזיע יותר משאר נבחרי הציבור? ברנע בעצמו ענה על כך בספרו 'ימי נתניהו' על כהונתו הראשונה של ביבי כרה"מ: "האמת היא שנתניהו מזיע, כאחד האדם" (עמ' 433).

האם הפרסום היחיד שיצא אי פעם מבר-אילן הוא יגאל עמיר? בוודאי שלא. האוניברסיטה הדתית היא מוסד מכובד בן יותר מיובל שנים שבין חברי הסגל שלו חוקרים בעלי שם עולמי.

אם כן, מדוע טרחה הברנז'ה התקשורתית להדביק את הדימויים העבשים הללו לקראת נאומו של נתניהו? פשוט מאוד: מי שטוענים כנגדו שהוא מפוחד ומזיע ירצה להפריך את הטענה על ידי הפגנת 'אומץ'. מי שמזוהה עם 'הימין הרצחני' ישתדל לסתור זאת על ידי טיפוח תדמית 'מתונה'. ו'אומץ' ו'מתינות' כידוע, מתורגמים אצלנו בצורה אחת בלבד: ויתורים ומחוות לערבים.

 

 צחוק פוגע/ ישראל מידד

אחד התחומים הכי בעייתיים ביריעה של ביקורת התקשורת היא הסאטירה.  במחקר שביצעתי בזמנו כמנכ"ל 'לדעת' לפני כתריסר שנים עקבנו אחרי התוכנית 'החרצופים' בתקופת הבחירות. מתוך קצת יותר מ- 90 קטעים שונים, הרוב המחלט העביר מסר שלילי, פוגעני, מזלזל ובכמה מקרים, כמעט אנטישמי (מלצר חרדי מגיש ראשו הכרות של חילוני) נגד נציגי המחנה הלאומי ושומר המצוות. תוכניות הסאטירה בשנה האחרונה הוסיפו את הקטעים על נעם פדרמן ועל ח"כ יעקב כץ שנדונו בטור זה לאחרונה.

התגובות של האחראים על הפיקוח על השידורים, הציבוריים והמסחריים, הן, בין היתר, מי יכול לשפוט הומור? האם אין הגנה על זכות הביטוי? סאטירה מטבעה מקצינה, מגזימה ופוגעת אומרים לנו ומאחורי הגב, יש תחושה של 'מי אתם בכלל שתפריעו לאנשי הקדמה, החוכמה והצדק?'. זה תחום של יצירה בידורית יגידו.  נכון, יש לנו הומוריסטים אבל אצלנו אין השחזה והשפלה מקובלות כתכונות רצויות. 

אז מה עושים? יש לכונן מאזן אימה מול הסאטירה. המסוגלים אנו? האם גופי שידור יהיו מוכנים להעלות תוכנית כזו כשבין גיבורינו יהיו למשל גדעון לוי, כרמלה מנשה, עמוס שוקן ואורי אבנרי?  האם נהיה רשאים לרדת על דודו טופז, חנן גולדבלט וכיו"ב, או שגם שם אנשי הברנז'ה יהיו מחוץ לתחום הטיפול הסאטירי?  גם אז הם יצחקו אחרונים?

 

רשות בלי ראשים/ חני לוז

בשבועיים האחרונות דווח על התפטרותו של משה גביש, יו"ר רשות השידור, המשנה ליו"ר, עו"ד דורית ענבר וחבר הוועד המנהל, דורון צברי. לטובת מי שלא בקיאים ברזי הפוליטיקה של רשות השידור, להלן כמה עובדות: גביש עבד כיו"ר כשלוש שנים, ללא שכר. הוא נחשב מהמנהלים הבכירים המוכשרים בישראל. בעברו, כיהן כנציב מס הכנסה. גביש הפעיל את מלוא עוצמתו להעברת הרפורמה שהיתה אמורה להבריא את הרשות. גם הוא נכשל בתפקידו, כמו קודמיו. בהשקפותיו, גביש פעיל בארגוני שמאל כמו 'בני אברהם', לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, וקידם את ההופעה של מירה עוואד ואחינועם ניני באירוויזיון. המשנה, דורית ענבר, היא היום יו"ר הקרן החדשה לקולנוע. בכהונתה בעבר כיו"ר מועצת הכבלים והלוויין טרפדה הקמת ערוץ לוויין להסברה ישראלית בערבית וכינתה את הרעיון "ערוץ השב"כ". דורון צברי, לשעבר יו"ר איגוד הבמאים והיוצרים, התמנה לחבר הוועד המנהל לאחר מאבק בראשותו, שכלל גם אלימות פיסית, נגד מדיניות התמלוגים של רשות השידור.

שלושת הבכירים שהתפטרו אינם מעידים על סוף הדרך של השידור הציבורי כפי שזועקות כותרות בעיתונים. להיפך: התקווה האמיתית היא שהיום, לאחר שנוכחנו לדעת שאפילו גביש לא הצליח להציל את רשות השידור, אולי סוף סוף יתפכחו הממשלה והשר הממונה, יולי אדלשטיין, ויבינו שיש צורך לבחינה מחודשת של המשוואה: 'שידור ציבורי' שווה רשות השידור. במקומה יש  ליצור מנגנון חדש, יעיל ודמוקרטי, שייתן מענה לדרישות המגזרים השונים בישראל.

היום, אף אחד לא יוכל לטעון שהימין חפר תחת יסודות השידור הציבורי. הוועד המנהל והמליאה בלטו מאוד באיזון יתר לטובת השמאל. ולמרות זאת, גם הם לא הצליחו ליצור סדר בכאוס. בשלב ראשון, מומלץ לשר אדלשטיין שלא לקדם אף תוכנית חדשה, אלא לקיים שימוע ציבורי ובמקביל, לערוך סקר שביעות רצון בקרב תושבי ישראל ולשמוע את דעתם על תפקודה של רשות השידור כספקית השידור הציבורי של ישראל. האם יעמוד השר החדש בלחצים החזקים מאוד המופעלים עליו? הכל צפוי והרשות נתונה.

 

חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל

העיתון '24 דקות' מבית ידיעות אחרונות נסגר השבוע, לאחר שהופיע יותר משנה וחצי. '24 דקות', שחולק חינם, נחשב לעיתון צהוב במיוחד. עורכו, ערן טיפנברון, מונה למשנה לעורך אתר ווינט.

איראן החליטה בראשית השבוע, ככל הנראה בגלל המהומות במדינה, להפסיק זמנית את פעילותו של מטה ’אל ערביה’, ערוץ החדשות של רשת ’אל ג’זירה’ בטהראן. כך דיווח  ה-BBC. מדיווחים נוספים עולה כי השלטונות אסרו על עיתונאים זרים לצאת ממשרדיהם כדי לסקר את האירועים הדרמטיים במדינה.

משרד האוצר הודיע באמצע השבוע כי הוא מחויב לקידום הרפורמה ברשות השידור. ההודעה נמסרה בתום פגישת בכירי המשרד עם הנהלת הרשות והשר יולי אדלשטיין, הממונה על יישום חוק רשות השידור.