בשבע 347: ציורים בטעם של פעם

ארוחה במרפסת, בניין בתל אביב וסמטה ירושלמית - תערוכת 'אימפרה-ציוניזם' חוזרת אל הציור הקלאסי



עפרה לקס , כ"ו בסיון תשס"ט

 

משנה: אינפ': אימפרה-ציוניזם, תערוכה ב'הלל 17', מכללת ליפשיץ, ירושלים.  אוצר: אבנר בר חמא.

 

בימינו, תערוכת ציורים העוסקת סתם כך באנשים, בנוף ובמצבי חיים הפכה להיות תופעה נדירה.

כבר התרגלנו לאמירות נוקבות: משהו על פוליטיקה, ואם לא אז על איכות הסביבה או על היהדות, או על כל נושא שלא יהיה - ובלבד שיגרום לנו להזדהות בהנהון או להתרגז ברקיעת רגל.

במובן הזה, 'אימפרה-ציוניזם' היא תערוכה מרעננת. כוס גזוז ביום תל אביבי לח. אבנר בר-חמא לוקח שלושה אמנים, ובגלריה הלא-גדולה שהיא בעצם אחד המסדרונות במכללת ליפשיץ, תולה תמונות בסגנון 'של פעם' עם אמירות על האור הארץ ישראלי, על אנשים ועל מציאות של פעם והיום.

האמירה האישית של האמנים חיים סיטון, חנה דוכן ומרגריטה נאות איננה נעדרת לגמרי מעבודותיהם. הברק שהם מעניקים לעיניו של האדם שאת דיוקנו הם מציירים, הוספת צבע ורוד לשמים שמעל הנוף, האופן בו מסודרים מרכיבי ארוחת הבוקר - כל אלה הרי נקבעים על ידי האמן. ובכל זאת, האמנים מפנים כמעט את כל הבמה למושא הציור, מה שגורם למתבונן להרגיש: הנה מהפכה! ותיכף אחרי זה להיזכר שזה בעצם היה בעבר הקונספט המוביל בציור: העתקת המציאות או תיווכה באמצעות מסננים שונים.

הציורים הם ציורי שמן לא מהוקצעים. בציוריו של חיים סיטון, שאגב לא צוירו בשנים האחרונות, מופיעים סבא מבוגר במנוחת הצהריים, פסנתרנית יושבת לנגן, ארוחה במרפסת (כן, כזאת של פעם), איש עומד לצד אשתו ומתעניין בתפריט של ארוחת הצהריים ועוד. ציוריהן של שתי האמניות האחרות עכשוויים יותר: רחוב בתל אביב בו שוכן בניין באוהאוס ותיק ונינוח לצד האופנוע העכשווי והתזזיתי, נופה של תחנת הרכבת, או אישה יושבת בסמטת ירושלמית שלווה.

הבחירה של בר חמא לקרוא לתערוכה בשם ציוני-ערכי טובה בתור גימיק, אך איננה משקפת אל נכון את תוכנה. ייתכן שהחשיבה היתה שללא כותרת שכזאת, איש לא יקפוץ לרחוב הלל הירושלמי להתבונן בציורים 'רגילים'. אבל דווקא בגלל ה'רגילות' של הציורים, שווה להיכנס לשם אם אתם בסביבה. להתבונן בהתמודדות עם האור, להתעמק באמירות קטנטנות של האמנים על מושא הציור, ובכך לעצור לרגע על אי מבטחים של אמנות של פעם, בין פוסט אמנותי אחד למשנהו.

Ofralax@gmail.con