בשבע 347: השומר הדומם

חגית רוטנברג , כ"ו בסיון תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מקום/ אתר בארץ רומז הסיפור הבא:

 

חזרנו אל הג'יפ השחור של מר ישראלי, שכבר היה מאובק מטלטולי הדרך המדברית.

"תמיד ידעתי את הסיפור של הבדואי והכד, אך לא ידעתי שלמערות קוראים 'מערות קומראן'", גיליתי למר ישראלי. "ובכן דרור", הוא חייך אליי בחביבות, "אני מקווה שלפחות את המקום הבא אליו נגיע אתה תכיר".

עלינו שוב על הג'יפ, ומר ישראלי הודיע לנו שהכיוון הפעם הוא צפונה. הנסיעה נמשכה שעות ארוכות.

"בוקר טוב ילדים", העיר אותנו מר ישראלי משינה עמוקה, "אני רואה שהדרך התישה אתכם".

חייכנו לעברו בעייפות ויצאנו מהג'יפ. לעינינו נגלה נוף יפהפה של גבעות מוריקות. "איפה אנחנו, מר ישראלי?" שאלנו ביחד. "אנחנו עכשיו במקום שקוראים לו עמק יזרעאל", הסביר לנו מר ישראלי בנחת, "אתם רואים את ההרים מסביב? ממערב אלו הרי הגלבוע, ממזרח הכרמל, מדרום השומרון, ובאמצע - העמק".

האוויר הצח והשדות הירוקים עשו לנו חשק לרוץ ולהשתולל. בזמן שאני ואביטל רצנו לשחק, מר ישראלי נשאר לנמנם בג'יפ. היה ממש כיף: רדפנו אחרי פרפרים צבעוניים, קטפנו למר ישראלי זר מפרחים לא מוגנים, פגשנו חיות מוזרות שאין לנו בחצר ואפילו ניסינו לבנות עפיפון מענפים ועלים.

תוך כדי שאנחנו מחפשים חיפושיות נדירות, ראיתי איש גדול ומפחיד ממש קרוב אלינו. "אביטל, בואי לכאן מהר!", לחשתי כדי שהאיש לא ישמע אותי. "תראי את האיש הגדול על הסוס, יש לו רובה על הגב!" הראיתי לה, תוך כדי שאני מחפש מקום מסתור. "דרור", קראה אליי אביטל בבהלה, "יש לו מטפחת של ערבים על הצוואר, אולי זה מחבל?"

איזה פחד, חשבתי לעצמי, אף פעם לא ראיתי מחבל! מה נעשה?

אספתי את כל האומץ שהיה בי, ואמרתי לאביטל: "אני אסיח את דעתו של המחבל, ואת תרוצי מהר לג'יפ של מר ישראלי". היא הסתכלה בי במבט מפוחד, אבל הנהנה בראשה. סימנתי לה בידי שתתחיל לברוח, ואז התחלתי לצעוק לעבר המחבל: "בוא הנה, יצור עלוב! אני בכלל לא מפחד ממך!". האמת היא שהלב שלי כמעט התפוצץ מפחד, ומיד הסתובבתי גם אני והתחלתי לרוץ לעבר הג'יפ. חששתי להסתכל אחורה – מה אם הוא כבר רודף אחריי? רצתי ורצתי כל עוד רוחי בי.

כשהגענו חזרה לג'יפ, מר ישראלי נמנם לו. "מר ישראלי, מר ישראלי, קום!" טלטלתי אותו, "יש מחבל על הגבעה! הוא רוכב על סוס ויש לו נשק!". "מחבל?" שאל מר ישראלי בתדהמה. "כן, כן, היו לו בגדים שחורים וסוס שחור!". לפתע פרץ מר ישראלי בצחוק מתגלגל מול עינינו הנדהמות. אחרי שנרגע אמר: "זהו רק פסל, ילדים. עלו על הג'יפ ואקח אתכם לשם".

כשהגענו לשם שוב, עדיין קצת פחדנו להתקרב אליו, למרות שראינו שבעצם זה רק פסל. מר ישראלי קירב אותנו אליו והראה לנו את הפנים שלו. עכשיו באמת נרגענו.

"לא הבנתי, מר ישראלי, מה זה הפסל הזה ומה הוא עושה פה?" שאלתי. "ובכן", סידר מר ישראלי את כובעו הדהוי, והסביר: "הכל התחיל לפני קום המדינה. יהודים חלוצים הגיעו לעמק והתחילו לפתח כאן חקלאות ובנייה. הערבים שגרו כאן ממש לא אהבו את האורחים החדשים, והתנכלו להם על ידי גניבות ונזק רב שגרמו לרכוש. קבוצת יהודים בראשות האיש שמוצג בפסל הזה החליטה להקים ארגון שיגן על החלוצים היהודים מפני הערבים. הם קראו לארגון שלהם 'השומר'. תראו את העמק היום - רק בזכותו של האיש שחשבתם שהוא מחבל, התפתח פה חבל ארץ פורח ויפהפה".

אחרי ההסבר של מר ישראלי הפסל נראה לי הרבה יותר יפה. תמיד יפה לראות יהודים שלא מפחדים ושומרים על ארץ ישראל בגאון, נכון?

חזרנו לג'יפ השחור אחרי החוויה המשונה שהיתה לנו, ובלי לחכות אפילו שנייה נרדמנו שוב לקול צלילי המנוע המטרטר.