בשבע 347: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ו בסיון תשס"ט

 

נאום אקדמי

1. לפחות דבר טוב אחד יצא מנאומו של ראש הממשלה בבר-אילן: אחרי שבוע שבו הסתובב במסדרונות גל"צ כסהרורי, עיניו טרוטות וקולו צרוד מעייפות ומתח, הצליח סוף-סוף רזי ברקאי לישון בלילה. בבוקר שלמחרת הוא כבר בישר בחדווה על מותה של סיסמת 'אף שעל', מתאמץ להסוות את טפיפות רגליו הרוקדות על שולחן תחנת הרדיו. לדעתי, זו היתה הפעם ה-500 שבה הודיע השדר על סיום חזון שלמות הארץ. כאילו שכח בכל פעם מחדש שראש הממשלה אינו כצל'ה אלא אדם שכבר הלך בנתיב אוסלו, מסר את חברון והצביע בעד החרבת גוש קטיף לשמחת שלטון החמאס המתהווה.

2. ואכן, יותר משהצליח נתניהו בנאומו להרגיע את אובמה ואת בני בגין, הוא הצליח להגחיך עד שורשי ה"פחחח" את ציפיות השמאל ממנו. רציתם שתי מדינות לשני עמים, רציתם שהוא יוציא מדינה פלשתינית מפיו, והנה הוא הוציא. כן, כאשר הערבים יתחילו לרקוד הורה עם רגל קשורה מאחורי העורף – סליחה, כאשר הם יכירו בישראל כמדינת העם היהודי – הם יוכלו להקים מדינה פלשתינית. נכון ליום שאחרי, עדיין שומעים בשמאל בעיקר את הצהלה. מחר-מחרתיים יגיע ההנגאובר.

3. בשבוע שעבר יצאתי כאן נגד החשיבות הגדולה מדי שהתקשורת מעניקה לנאומים. גם נאומו של נתניהו לא בישר על מהפך מחשבתי ומעשי, אלא היה בסך הכול תמרון מילולי מבריק בין לחצים פוליטיים מכאן ומשם. הנאום נכתב ושוכתב לצורכי הסברה ויועד בעיקר לאוזנו של דוד אחד מאמריקה. נאמר זאת כך: ראש הממשלה לא העביר שיעור בתולדות הציונות כדי להרחיב את ידיעותיו של נשיא אוניברסיטת בר-אילן, אלא עשה זאת למען השכלתו של הנשיא הטרי מארה"ב, זה שרואה באיסלאם את שיא יופייה של הבריאה. לפחות לטווח הקצר זה עבד.

4. לא מכבר פרסם בן כספית במעריב ציטוט חריג של ג'ורג' מיטשל, שליחו של אובמה למזרח התיכון. "המדיניות שלנו פשוטה", אמר מיטשל לטענת כתב מעריב, "הישראלים שיקרו לנו כל השנים, וזה נגמר". מיטשל מיהר להכחיש את הפרסום באמצעות דובר שגרירות ארה"ב. אבל בין אם הדברים נאמרו או לא, הם לגמרי נכונים. ישראל משקרת לאמריקנים במשך שנים. אין לה אומץ לומר את האמת: שארץ ישראל כולה שלנו, שזכותנו עליה גדולה מזכותם של הלבנים על אמריקה, שהערבים הפסידו במלחמות ומקומם בירדן, שההתנחלויות הן מעשה חלוצי, שהורדת מאחזים לא תציל את האמריקנים מהגרעין האיראני, ושפולארד צריך להשתחרר. צודקים אובמה ושליחו: מעולם לא היינו באמת כנים איתם. לא שצריך לחוש אשמה כלפיהם, כל עוד הם מתעלמים משקרי הצד הערבי. הבעיה היא שאנו משקרים גם לעצמנו.

5. בעניין זה, יש לומר משהו לזכות נתניהו: האיש לא שינה את דרכו ולא בגד בבוחריו. לא יעזרו ציטוטי דברים שנשא בעבר נגד מדינה פלשתינית. נתניהו לא נחת כאן מהחלל. הוא היה כבר ראש ממשלה ושר בכיר, ויש להעריך אותו לפי התנהלותו ומעשיו ולא לפי אמירה ארכיונית זו או אחרת. כל מי שגר בארץ הזאת היה אמור לדעת שבתנאים מסוימים – ראש הממשלה מוכן להגיע למדינה פלשתינית בתחומי יש"ע. זאת הסיבה שהנאום הצליח לעורר מבוכה בימין ובשמאל כאחד. זאת הסיבה שהביקורות בשני הצדדים היו חלקיות, רפות ומהוססות. רובנו מבינים כי הנאום למעשה לא חידש שום דבר אמיתי. מה שקרה בבר-אילן זו בסך הכול התיישרות פיו של נתניהו עם לבו.

6. כהערת אגב, הנה עצה קטנה לנתניהו: פחות נאומים, יותר ראיונות. כשאתה עונה לשאלות במקום להציג טקסט כתוב מראש, זה נשמע הרבה יותר טבעי ואמין. בנאומים חשובה יכולת המשחק לא פחות מאמנות הדיבור, ואתה, אדוני ראש הממשלה, שחקן לא משהו.  

7. את השורה התחתונה כתבתי כבר בגיליון הקודם: לא הנאום יקבע את העתיד המדיני אלא המציאות. אם מעשיו של ראש הממשלה יתאמו בדיוק את אשר הבטיח בנאומו, מתנגדי המדינה הפלשתינית יכולים לישון בשקט: היא לא תקום. השאלה היא אם הוא מסוגל לעמוד בהתחייבותו העדכנית. מה יקרה, למשל, אם הפלשתינים יסכימו להכרה מרומזת במדינה יהודית, אבל מאחורי גבם יצליבו אצבעות (או יעשו מהן סהר, או מה שהמוסלמים עושים במקרים כאלה) ויסכימו בקריצה שהכול בשי"ן-קו"ף-רי"ש. האם במקרה כזה ובדומים לו, בנימין נתניהו יהיה מסוגל לשמור על עמדתו ועל ביטחונה של ישראל? התשובה, בכל מקרה, תתקבל בלי קשר לנאום בר-אילן.

 

בקטנה

א. "בניגוד למדינות ערב, איראן היא דמוקרטיה אמיתית" (משפט שנאמר בשבוע שעבר יותר מפעם אחת, בטלוויזיה וברדיו, מה שמוכיח כי גם בתקשורת אלקטרונית אפשר לעטוף דגים).

ב. אין לי דעה מגובשת בעניין הורדתו בדרגה של צ'יקו תמיר. מצד אחד – אומרים שתמיר הוא קצין קרבי מעולה, ומצד שני – התקשורת מגויסת למענו, שזאת סיבה די טובה להעיף אותו מצה"ל. בכל מקרה, הקביעה של תומכי תמיר כאילו עזיבתו הצפויה תפגע בצה"ל מעוררת תהיות. האם הצבא שלנו באמת כה חלש?

ג. לא יאה לסיים את שבוע הספר בלי להמליץ על משהו. והפעם אתייחס לספרות נוער ולסופר שאינו זקוק להמלצות: ז'ול ורן. תרגום חדש ל'מתיאס סנדורף' יצא בשנה שעברה, וכמו ב'מיכאל סטרוגוב' המוכר יותר - גם ספר זה משלב עלילת מתח, נאמנות, בגידה ונקמה, בשילוב היסטוריה, מדע וקצת יותר מדי גיאוגרפיה. ההוצאה המחודשת של 'מתיאס סנדורף' מתהדרת ב"נוסח מלא" של הספר, אבל לא טורחת לגלות לנו כי העלילה אינה מלאה. היא נפתרת רק בספר ההמשך, "נקמת סנדורף", שככל הידוע שלי עדיין קשה למצוא אותו מחוץ לספריות.        

 

יודע את מקומי

חייו של שומר מצוות אינם פשוטים. כאילו לא די בקושי של ההקפדה על חיי ההלכה, נאלץ הדתי לספוג הערות לעג מפי אחיו החילונים. הם טוענים שהמצוות כבר לא רלוונטיות, ושהמנהגים התאימו למילניום שבו נוצרו ולא יותר. על כל אלה עלינו להשיב תשובה ניצחת, כזו שתגרום לחילוני להשפיל עיניו ולטענותיו להסתתם. לפיכך, אחי שומר המסורת, אם סונט בך החילוני על אורח חייך הדתי, אמור לו מילה אחת קטנה: הדרן.

אני מתכוון להדרן שבסיום מופעים וקונצרטים, ובעיקר למופעי רוק. אני מתכוון לרגע שבו האמן או האמנים מסיימים את החלק הרשמי של המופע ויורדים מהבמה, ואז מתנהל הטקס הקבוע הבא: מחיאות כפיים קצובות, האמן חוזר לבמה, התשואות מתגברות, האמן פולט מלמול מבויש בטון המבהיר כי הוא לא ציפה לזה ובאמת תודה רבה, ואז מבצע קטע נוסף "שכבר מזמן לא ביצע", כלומר מאז המופע הקודם.

כמו לא מעט טקסים דתיים, טקס ההדרן מותיר את רישומו בכתבות התרבות ובלבם של ילדים עד גיל 15. האחרים כבר יודעים את האמת: הירידה של האמן מהבמה וחזרתו אליה הם בזבוז זמן של דקה וחצי מחיי כולם. ההדרן אינו אלא חלק בלתי נפרד מהמופע, שאינו ממלא אפילו טפח מעוקב מהאגו של האמנים המבצעים. זהו חלק מהבלוף שדבק בעולם המופעים כמו מסטיק, לצד האיחור האופנתי בתחילת ההופעה, ה'אלתורים' בקטעי הקישור והחנופה המזויפת לקהל.

בסדר, יאמרו בוודאי הקוראים הנרגזים, ההדרן הראשון הוא קבוע ומסומר למופע, אבל מה עם אלה שאחריו? האם בכל מופע יעלה האמן חמש פעמים עד שלו עצמו יימאס מאהבת הקהל? ובכן, לא קניתי. למרות שלא קראתי מחקרים בנושא, אני די משוכנע שהדרנים הם פועל יוצא של חישובים מתמטיים ברורים. החישובים כוללים שילוב של פונקציות שונות: אורך המופע עד כה, הגיל הממוצע בקהל, התור בחניונים, עונת השנה, תדירות הופעותיו של האמן, סטנדרטיות המופע, ובעיקר נוכחותה של משכוכית בקהל, זו שתסחוף את כל העדר. די באדם אחד שיקום בשורה קדמית של האולם כדי שכל הקהל יתפזר בקול דממה דקה. לעתים אותו אדם יכול להיות הסדרן. אין לכך קשר לאיכות המופע או לאהבה שהקהל רוחש לרוקיסט התורן.

הדרן, אחים יקרים, תסבירו לי את זה ואחר כך תציקו לי עם נטילת הידיים שלי.