בשבע 349:ממשלת אובמה-סרקוזי

כאשר נותנים לנשיא ארה"ב להכתיב את המדיניות, אין להתפלא על שנשיא צרפת מבקש לקבוע את הרכב הממשלה

עמנואל שילה , י' בתמוז תשס"ט

הצעתו הידידותית של נשיא צרפת לראש ממשלת ישראל להיפטר משר החוץ אביגדור ליברמן ולמנות במקומו את ציפי לבני היא אכן חוצפה מרחיקת לכת. יחד עם זאת, אי אפשר לומר שההצעה הבלתי קבילה נפלה משמיים כרעם ביום בהיר. בחישתו של סרקוזי בהרכבה של ממשלת ישראל היא המשך ותוצאה טבעית של נכונות נתניהו וממשלתו לקבל את תכתיבי ברק חוסיין אובמה וממשלו בנושאים פנימיים של מדינת ישראל.

יום אחר יום מתפרסמות כותרות אודות המאמצים הנואשים שעושים נציגי ממשלת ישראל בתקווה להשיג מארה"ב הסכמה לקצת פחות מהקפאה מלאה של כל הבנייה ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים. תחילה מוצעת הקפאה מוחלטת של כל בנייה למשך שלושה או ששה חודשים, בתמורה להסכמה אמריקנית לבנייה לצורך "גידול טבעי" בתום תקופת ההקפאה. אחר כך מדברים על בנייה לגובה בלבד - גם זה כמובן רק לצורך "גידול טבעי". "גושי ההתיישבות" מוזכרים כאזור שרק בו תותר הבנייה - אם בכלל תותר. כל זאת במקום להודיע לארה"ב בפשטות ובכנות שאנו עומדים על זכותנו לבנות ולהתנחל בנחלת אבותינו ולא נקבל התערבות חיצונית בסוגיה זו, גם לא מצד ידידתנו הגדולה מעבר לים.

אם ישראל לא תתחיל להתנהג כמו מדינה עצמאית, לא ירחק היום בו ראשי מדינות מהדרג השני והשלישי יפנו ישירות אל אזרחי ישראל וימליצו להם להחליף את ביבי נתניהו בציפי לבני או באהוד ברק.

בימי הספר הלבן הבריטי קרא זאב ז'בוטינסקי לצעירי העם היהודי להפוך את העלייה הבלתי-לגאלית לספורט לאומי. בדומה לכך, מול גזירות הספר הלבן מצד מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי, יש להפוך לספורט לאומי את הבנייה הבלתי-לגאלית ביהודה ושומרון ובשכונות מזרח ירושלים. איש אינו מוסמך להפקיע את זכות העם היהודי על ארצו ולאסור קטגורית על יהודים להתיישב בחבלי ארץ ישראל. גם למדינת ישראל וממשלתה אין סמכות לכך.

אין להסתפק כעת בהקמה חשאית של קראוונים ובנייה קלה, כמקובל בחלק מהמאחזים. צעירי ההתיישבות נקראים לעשות מעשה, בתמיכת הוריהם ושכניהם ובסיוע ראשי המועצות וההנהגה הציבורית של ההתיישבות. במסגרת המאבק לפריצת ההסגר, יקומו מספר זוגות צעירים קבל עולם ותקשורת, ובסיוע כספי ציבורי יבנו לעצמם בתי קבע - במו ידיהם וידי חבריהם אם צריך - בתוך השטח המאושר ('קו כחול') של היישוב. את ניסיונות הרשויות לעצור את הבנייה או להחריבה יש לבלום על פי נוסח עדות הבדואים בנגב.

את המאבק הזה כדאי להתחיל בעשרות מקומות במקביל, ובהקדם האפשרי. הימצאותם של אלפי בני נוער בחופשת הקיץ היא הזדמנות שלא כדאי להחמיצה.

 

חכם להרע

המחנה היהודי-לאומי זקוק לכמה פוליטיקאים עם כישורים פוליטיים כמו של חיים רמון. עם הסחבקיות ויכולת ההתחברות האישית שלו, רמון הצליח ליצור קשרים אישיים ולכונן קואליציות חוצות מפלגות כדי לקדם את מטרותיו. עם היכולת הרטורית והתקשורתית שלו הוא היטיב לגייס את התקשורת ולהטות את דעת הקהל לתמוך ברעיונותיו. אך יותר מכל דבר אחר, נראה שהיכולת לזהות הזדמנויות ולנצל אותן היא שהפכה את רמון לפוליטיקאי משפיע כל כך גם בלי שיחזיק בתיקים בכירים.

כמו חיה האורבת לטרפה, רמון הציב יעדים והמתין לשעת הכושר הפוליטית והציבורית כדי להעביר אותם. לפעמים זה רק כמעט הצליח, כפי שקרה לו בניסיון להפיל את ממשלת שמיר ולבצע חילופי שלטון באמצע הקדנציה באמצעות 'התרגיל המסריח'. במקרים רבים אחרים - ההשתלטות על ההסתדרות, גדר ההפרדה, ההתנתקות, פירוק הליכוד והקמת 'קדימה' - עלה בידו להגשים את מטרותיו. למרבה הצער, בגלל דעותיו השגויות ואישיותו הבעייתית, תחכומו הפוליטי היה על פי רוב לרועץ לאינטרסים האמיתיים של עם ישראל ומדינתו.

חיים רמון ניחן ביכולת לקרוא היטב את דעת הקהל ולהבין אילו רעיונות ניתן לשווק לציבור, באיזה עיתוי ובאיזה אופן. הוא ידע להציב יעדי ביניים שאותם שיווק בנימוקים שיתקבלו על דעת הציבור, תוך שהוא מסתיר את מטרותיו הסופיות בעת שאלה היו מחוץ לקונצנזוס. כך למשל, את הקמת גדר ההפרדה הוא הוביל כשלנגד עיניו המטרה של יצירת עובדה מדינית בדרך להקמת מדינה פלשתינית. אך כלפי דעת הקהל הוא הציג זאת בעיקר כפתרון לטרור הדמים האיום שהגיע מערי הפלשתינים ביו"ש אל הקניונים, האוטובוסים ובתי הקפה.

גם המחנה היהודי-לאומי היה יכול לצאת נשכר אילו השכיל בשעתו לפעול בשיטת השלבים - למשל באמצעות החלת הריבונות הישראלית על אזורי התיישבות שיש לגביהם קונצנזוס, תוך דחיית השלמת התהליך לגבי שאר היישובים לשעת כושר עתידית.

חיים רמון הוכיח יכולות גבוהות של כושר תמרון פוליטי, אבל הרובד הערכי והמוסרי באישיותו לא היה מפותח ברמה מקבילה. הוא גילה חוסר מחויבות לא רק למסגרות פוליטיות אלא גם לערכים לאומיים ולערכי מוסר. מסתבר שגם תפישת עולמו השמאלנית מבוססת בעיקר על העיקרון הנהנתני-עכשוויסטי "אכול ושתה כי מחר נמות".

בשעות מורטות העצבים שלאחר חטיפת החיילים רגב וגולדווסר, בבוקר שלמחרת לילה נורא בו גם נהרגו כמה מחיילינו וערב החלטה גורלית על יציאה למלחמה, שני בכירים במערכת קבלת ההחלטות מצאו זמן וקור רוח לעסוק באינטרסים הקטנים שלהם. במקרה או לא, מדובר גם בשניים שגירוש גוש קטיף נרשם כאחת מהצלחותיהם הבולטות. הרמטכ"ל, דן חלוץ, מיהר לממש את תיק ההשקעות שלו לפני שהשערים יירדו. חיים רמון מצא פנאי בנפשו, רגע לפני שנכנס להתייעצות חירום ביטחונית, להתעסק בהנאותיו הבהמיות ולכפות נשיקה גנובה על חיילת צעירה. כשזוהי דמותם המוסרית של הקברניטים, הכישלון במערכה לא אמור להפתיע.

העובדה שרמון חזר לתפקיד המשנה לראש הממשלה מיד לאחר שריצה את עבודות השירות שנגזרו עליו היא תעודת עניות לרמתן המוסרית של המערכות הציבוריות בישראל. פרישתו כעת כדי לעשות הון לביתו, כמנהגם של רבים במערכת הפוליטית שעבורם השליחות הציבורית היא רק אופציה ולא אובססיה, היא מעשה נכון שנעשה באיחור רב.