בשבע 349:לא בשמיים, ממש לא

האם השתתפותם של רבנים בפסטיבלים ליהדות בהם ניתנת במה לגישות רפורמיסטיות וחילוניות היא בגדר מתן לגיטימציה לדעות כפרניות? האם פסטיבלים כמו 'הקהל' ו'לא בשמיים' הם תופעה ברוכה?

חגית רוטנברג , י' בתמוז תשס"ט

את הלוגו המזמין של פסטיבל היהדות 'לא בשמיים', שייערך בשבוע הבא בכפר בלום, מעטרות מילות הפסוק מתהילים "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". אלא שספק אם תפילתו התמימה ורוויית הכיסופים לקב"ה שכתב דוד המלך, אכן הולמת את הרוח המנשבת מבין אירועי הפסטיבל.

זו השנה ה-11 בה מתקיימת בגליל העליון "חגיגת לימוד יהודית-ישראלית", כפי שמכנים אותה המארגנים. אלא שהעיון בתוכנייה של הפסטיבל, הצפוי להתקיים כאמור בשבוע הבא, מגלה כי ריח היהדות התנדף במידת מה מאותה חגיגת לימוד. הרצאות רבות מוקדשות דווקא לעיר תל אביב, למשורר חיים נחמן ביאליק, לתנועה הקיבוצית ועוד כהנה וכהנה תחומי תרבות ישראליים, לצד כמה שיעורים שאמנם עוסקים בתנ"ך, תפילה וצלם אלוקים, אך לא ברור האם "רוח נכון" מפעמת בתוכם. דוגמאות? ד"ר ישי רוזן-צבי, איש מכון הרטמן הידוע גם כמי שחתום על עצומת סרבני השמאל 'אומץ לסרב', ימסור הרצאה שתנתח את תפילת חנה וההלכות הנלמדות ממנה, כאשר בתוכן ההרצאה מתוארת חנה כ"חנה המתריסה, העומדת מול הא-ל בלא פחד ומורא". רב שיח אחר יעסוק בקבורה היהודית, תוך התרסה כלפי הממסד הדתי: "עבור אחדים, גם בתחום הקבורה הפך המונופול את שירותי הדת היהודיים לבלתי נסבלים", נכתב בתוכנייה.

לא רק יהדות במבט לעומתי תזכה לבמה בפסטיבל. גם דעות פוליטיות בעלות גוון ברור יושמעו באוזני המשתתפים. "הבה נניח לסיסמאות וננסה להתמודד עם הדברים כהווייתם: מלחמה היא הפעלת כוח קטלני במטרה להכריע אויב. זה הז'אנר, זו מסגרתו. כל הניסיונות לצבוע את המעשה במילים צדקניות נדונו לכישלון. 'טוהר הנשק' הוא אוקסימורון. זה עניין למשוררים, לא למצביאים", כך מתואר רב שיח שיעסוק בנושא 'מוסר לחימה - היילכו שניהם יחדיו?'. בדיון ישתתף נציג ארגון השמאל 'רופאים למען זכויות אדם' ותנחה אותו העיתונאית מגל"צ ואשת השמאל טלי ליפקין-שחק.

 

לאן נעלמו הרבנים?

מה שעוד מעורר תמיהה הוא מספרם המועט, כמעט ניתן לספירה על יד אחת, של רבנים המשתייכים למיינסטרים האורתודוקסי הכלולים בתכנית. שיעור דף יומי שיעביר הרב שטיינזלץ מהווה אירוע חריג בלוח האירועים.

חגי אגמון, מנהל מחלקת תרבות במועצה האזורית גליל עליון ומרכז הפסטיבל מאז היווסדו, קצת כועס כשאני שואלת אותו איפה נמצאת היהדות בפסטיבל השנה. "כל הנושאים החברתיים במדינת ישראל קשורים ליהדות. תל אביב היא העיר העברית הראשונה, שהוקמה בידי יהודים. מישהו רואה את זה אחרת?".

כמארגן הפסטיבל, מה היעדים שלך בתחום העיסוק ביהדות בשלושת ימי הלימוד בכפר בלום?

אגמון, חבר קיבוץ, משיב בפשטות: "אני רוצה שכל הנושאים העומדים על סדר היום החברתי של מדינת ישראל והתפוצות יעמדו במרכזו של הפסטיבל. לכל אחד תהיה הזכות להשמיע את דברו והחובה להקשיב לזולתו".

יש סיבה מיוחדת למיעוט נוכחותם של רבנים השנה?

"אין לנו עניין אם זה רבנים או לא רבנים, אם זה פרופסורים או אנשי תקשורת. אנחנו בוחרים אנשים שיכולים לייצג את קשת הדעות הרחבה ביותר, בהתאם לנושא הרלוונטי".

ניסיתם להזמין לפסטיבל נציגים מהמגזר החרדי?

אגמון מודה שבנקודה זו לא יכולים המארגנים להצביע על הצלחה. "מאוד חשוב לנו שיגיעו אנשים מהמגזר החרדי. אנחנו משתדלים, אבל מצליחים מעט מאוד. קשה להם לקחת חלק באירוע שיש בו חילונים ודתיים, גברים ונשים".

אחד הרבנים הבודדים שייטלו השנה חלק בפנלים של 'לא בשמיים', הוא הרב דוד סתיו. הרב סתיו אינו מודע להיותו מיעוט רבני בקרב סגל המרצים, אך אינו רואה בכך בעיה. עמדתו העקרונית בנושאים אלו גורסת כי "בכל מקום אליו מזמינים אותי כדי לומר דברי תורה - אני הולך. אני משתדל לא להחרים אף אדם ואף מקום".

מה אם בפנל שבו משתתף רב אורתודוקסי נוטלים חלק גם רפורמים או כאלה שמייצגים עמדות כופרניות?

"אדם צריך להחליט איך להשפיע בחברה המודרנית. זה לגיטימי לומר שיש דברים שהם מחוץ לתחום ולכן לא אהיה שם. אבל מבחינה רוחנית-ציבורית זה משדר פחד להתעמת עם אחרים. אני לא מפחד להתעמת ולומר את עמדותיי". הרב סתיו דוחה את הטענה כאילו הופעה לצד מרצים שאינם ראויים מעניקה לגיטימציה לדעותיהם. לדבריו, "אף אחד לא זקוק ללגיטימציה שלנו. היום אנשים לוקחים לעצמם את הלגיטימציה בהתאם למעשים שהם עושים".

 

לא נרשמו התעלפויות

המרצים שנטלו חלק בפסטיבל 'לא בשמים' לאורך שנות קיומו נעים על סקאלה רחבה, בה ניתן למצוא את שולמית אלוני לצד הרב יעקב אריאל, טלי ליפקין-שחק לצד הרב שאר ישוב כהן, יוסי שריד ואמנון דנקנר לצד אורי אורבך והרב אבי גיסר. קרוב למחצית מחברי ועדת ההיגוי של פסטיבל 'לא בשמיים' באים מהמגזר הדתי. מדובר בעיקר בנציגי האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, תנועת 'גשר' ובית 'אביחי'. המחצית השנייה הם אנשי גופים ציוניים, גלי צה"ל ומועצת גליל עליון, המארחת. הרב יוחנן פריד, לשעבר ראש אגף תרבות תורנית במשרד החינוך, ממייסדי הפסטיבל וחבר ועדת ההיגוי, מסביר כי הוועדה מקבלת הצעה ראשונית לתכנים ודוברים באירוע על ידי חברת ההפקות 'מקום', ולאחר מכן מקבלת הוועדה את ההכרעות באופן עצמאי, תוך הפעלת שיקול דעת והתערבות אקטיבית בתכנים.

התוצאה, עם זאת, לא תמיד משביעת רצון. קהל חובשי הכיפות הגודש את ספסלי אולמות ההרצאות והפנלים עלול להיתקל לעיתים קרובות באמירות שמבחינתו נמצאות כבר מחוץ לגבולות הדיון הלגיטימיים בכל הנוגע ליהדות. הדוגמאות הבאות ידברו בעד עצמן: בסיקור אינטרנטי של הפסטיבל הקודם בכפר בלום תיאר הכתב בנונשלנטיות כי תכנית האירוע כוללת "סטנד-אפ יהודי והתוועדות על שפת הירדן, שיעור בדף היומי ומופע זמר משובח, טיש חסידי ושיעור תורה רפורמי".

בטקס הפתיחה של אותו פסטיבל, הצהיר הסופר אשכול נבו: "אני מאמין שאנחנו צריכים לשאוף לסיים את הכיבוש". "אני מאמין" אחר שלו בחר לתקוף את היהדות המקורית, זו הנמסרת בעם ישראל מדור לדור, ולקרוא ל"חידוש" של אותה יהדות "מאובנת": "אני מאמין... שמוטל על כל דור ודור להגדיר מחדש מהי היהדות עבורו, ושבשום פנים ואופן אל לה ליהדות להתאבן".

בפסטיבל תשס"ו התקיים דיון תחת הכותרת "כדת משה וישראל", אשר דן בשאלה הפופולרית "מדוע רבים כל כך מחפשים מסלולים עוקפי רבנות בכדי להינשא?" ואף העלה את האלטרנטיבות השונות העומדות בפני זוגות אלה, שלפחות חלקן אינן תואמות את הכתוב ב'שולחן ערוך'. אפילו רשימת משתתפי הפנל יכולה ללמד על הרוח שנשבה בו: לצידם של הרב יובל שרלו ופרופ' רות הלפרין קדרי, פעילה בכירה ב'קולך', נשאו דברים שולמית אלוני, אשר חיתנה זוגות בנישואים אזרחיים, והרבה הרפורמית עינת רמון.

ולקינוח, מופע בעייתי נוסף שנכלל בתכנית הפסטיבל בשנה שעברה. המדובר באיש הטלוויזיה גיל חובב, הידוע כבעל 'נטיות הפוכות'. חובב קיבל משבצת אישית בפסטיבל היהדות, ובה שילב בתוך סיפוריו גם חוויות מחיי הזוגיות שלו: "למרות שטרח והביא גם אנקדוטות מחייו העכשוויים עם בן זוגו, ולמרות העובדה כי רבים מקרב יושבי האולם נמנו על הציבור הדתי - לא נרשמו התעלפויות או מחאות בקרב הקהל הרב", נכתב בביקורת אינטרנטית על הפסטיבל באותה שנה.

 

לא מתערבים בתכנים

אבל האירועים הבעייתיים של 'לא בשמיים' בכפר בלום הם כאין וכאפס לעומת התכנים של פסטיבל 'הקהל' - אירוע שנתי דומה הכולל רצף של הרצאות ופעילויות, שעל פי ההגדרה לפחות אמורים לעסוק ביהדות ובתחומים הנושקים לה. ב'הקהל' האחרון, ה-12 במספר, כיכבו במרבית ההרצאות והסדנאות רפורמים, קונסרבטיבים ושאר חילונים המבקשים לחדש את פני הדת היהודית וטקסיה. רבנים מוסמכים או סתם מרצים אורתודוכסים המשתייכים למיינסטרים הדתי היו מצרך נדיר לעומת המצופה מאירוע שכולו יהדות, כך על פי ההגדרה, ושמתיימר להוות תחליף למעמד ה'הקהל' המקורי שהיה נהוג בזמן הבית.

דוגמאות לכמה מן המושבים ב'הקהל' האחרון: כיצד ניתן לראות את הזוגיות החד-מגדרית (בני אותו מין) במסגרת המסורת ההלכתית היהודית? דיון בהנחיית דוד לזר, רב מסורתי-קונסרבטיבי המכהן בתל-אביב; רב שיח בנוגע לטקסי הנישואין שמציעות התנועות השונות ביהדות, בהשתתתפות הרב גלעד קריב (הזרם הרפורמי), הרבה תמר אלעד-אפלבום (הזרם הקונסרבטיבי), הרב נרדי גרין (הזרם החילוני-הומניסטי) והרב ד"ר שאול פרבר (הזרם האורתודוקסי); סדנת ביבליודרמה (משחק תפקידים המתבסס על הטקסט המקראי) בהנחיית הרבה סטייסי בלנק, הקהילה הרפורמית ברמת השרון; דיונים בחידושם של טקסים יהודיים, והצגת אלטרנטיבות למנהגים המסורתיים בתחומי החגים, האבלות ("האם הגיע הזמן להחליף את הקדיש המסורתי?"), וכן נוסחים חדשים של תפילות מ"מגוון זרמי היהדות" ("מצד אחד ניצבת הכמיהה למצוא מזור דרך התפילה; מנגד ניצב חוסר האמון, שאלת האמונה במי שמאזין לתפילותינו").

בשונה מ'לא בשמים', בפסטיבל 'הקהל' אין ועדת היגוי שמתערבת בתכנים. הורתו ולידתו של המיזם היו בתנועה הקיבוצית, ואליה חברו גופים רבים העוסקים ביהדות - רובם ככולם בעלי אופי פלורליסטי וליברלי. אחד הבולטים בהם הוא 'פנים', ארגון המגדיר בין מטרותיו את "חיזוק והעצמת הגופים והיחידים הפועלים במרחב ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל". לחלק נכבד מחברי הוועד המנהל של 'פנים' יש קשר לזרם הקונסרבטיבי והרפורמי. אחרים הם חילונים ויוצאי קיבוצים העוסקים ב"התחדשות יהודית" בישראל.

כאמור, מדובר באחד הגופים המרכזיים שעומדים מאחורי 'הקהל', וכך מתואר האירוע באתר האינטרנט שלו: "הקהל בסוכות הוא מעין שיא שנתי המאפיין את העשייה השוטפת לאורך כל השנה ובכל הארץ של הארגונים הפלורליסטיים. אורתודוכסיים-ליברליים, רפורמים, קונסרבטיבים, מסורתיים וחילונים חוברים יחד לקיים דיון אקטואלי תרבותי על הזהות הישראלית" (התיאור נכתב בשנת תשס"ו, לקראת 'הקהל' 10 בתל חי).

יוזמי 'הקהל' מזמינים מדי שנה גופים ומוסדות העוסקים ביהדות בישראל להציע תכנית שבאמצעותה ישתלבו באירוע. כל גוף שמעוניין יכול להציע את עצמו, ומנהלי 'הקהל' מאשרים את השתלבות אותו גוף באירוע על פי קריטריונים של רמה, מגוון וכדומה, אך ללא שום התערבות בתוכן. בדרך כלל שותפים ב'הקהל' קרוב ל-100 גופים. המטרה המוצהרת היא להקיף את כל מה שמתרחש בישראל בכל תחומי היהדות, מסביר הרב יוחנן פריד, הנמנה גם על מייסדי פסטיבל זה.

אתה אומר שאין התערבות בתכנים ב'הקהל'. אלו קווים אדומים יש בכל זאת להנהלת הפסטיבל?

"ראשית, לא נאפשר גלישה לרמה פוליטית בצורה קונקרטית מדי. שנית, בשנים הראשונות של 'הקהל' באפעל היו רבנים שסירבו להופיע לצידם של רבנים רפורמים או רבנים אחרים שאינם מוכרים (במשמעות של רב ללא הסמיכה האורתודוכסית המקובלת). מצאנו את הדרך הנאותה ליצור גבולות, ומצד שני לא לפסול איש מראש. אם רב נותן שיעור במקביל ולא באותו פנל עם רב פלוני שאינו מוכר, אין פה הכרה באותו רב שונה. זו אמנם קצת העזה להביא את רב פלוני (הרפורמי)", מודה הרב פריד, "אך מתן ההכרה הזו מביא ציבור מגוון לאירועים הללו".

כרב אורתודוכסי, אתה לא רואה בעיה במתן הכרה לאותם מרצים חילונים, רפורמים וקונסרבטיבים, שהופך את תפישת היהדות שלהם ללגיטימית ממש כמו זו של האורתודוכסים?

"אי אפשר להתעלם מהמציאות. למדנו 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'. זהו בית מדרש גדול ורחב, וגם אם לא תמיד הוא לפי רוחנו, זה בוודאי עדיף על התעלמות. אני מעדיף שהחילונים יבואו אפילו לדבר כזה, העיקר שיתעסקו ביהדות".

מבחינתך זה מייצג את היהדות?

"יש זכות לאחרים להביע את עצמם", מסנגר הרב פריד, ומעלה טיעון נוסף לטובת אווירת הפלורליזם בפסטיבלי היהדות: "ההתמודדות מולם יכולה לדרבן את הציבור הדתי לדבר יותר ברור. 'יס-מנים' יש בכל מקום. אני רוצה לשמוע כאלה שיעוררו חשיבה ויתמודדו עם הדברים. אמנם לא הייתי משתית על זה את החינוך לאורך ימים, אבל פעמיים בשנה זה לא מזיק". הרב פריד מציין שמדובר גם בקהל משתתפים מבוגר יחסית, ו"מבוגרים בין כה נחשפים לדעות ולגופים הללו. איך אפשר לסגור בפניהם את הדלת?".

אתה מבין את עמדת אותם רבנים שהסתייגו מהשתתפות בפנלים עם כאלה שאינם אורתודוקסים?

"אני מבין את עמדתם, אבל אני לא חושב שהסתגרות היא הפתרון לבעיות הדור. לא נושענו מהסתגרויות. שיקולי רווח והפסד כאן הם דבר לא פשוט, כי בזכות אירוע כזה יש ציבור שבדרך כלל לא נחשף לתכנים יהודיים וכעת הוא זוכה לכך".    

 

שיקולי רווח והפסד

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, נטל חלק בכמה מאירועי 'לא בשמים' בכפר בלום, אך הוא ממהר להדגיש: "אני אישית לא משתתף באירועים משותפים עם רפורמים וקונסרבטיבים".

באופן עקרוני, האם ראוי לאדם דתי להשתתף בכנס בו שותפים לדיון יחד איתו כאלה שאינם אמונים על תורת ישראל המקורית?

"העניין לא פשוט, זו שאלה מורכבת. תלוי למשל האם מדובר בנושא חשוב, שכדאי בכל זאת להיות שם ולא להפקיר את הבמה לאחרים. צריך לנהוג בחכמה מתי כן ומתי לא להשתתף, כי יש דברים שבהם לא טוב שנפקיר את הבמות רק לאחרים. חשוב גם להבהיר את הדברים מראש לציבור שמגיע לאירוע. קשה לקבוע מסמרות, כל אחד יתייעץ עם רבו ועם עצמו האם נכון שישתתף בדיון כזה".

מה הנזק בהשתתפות בדיון כזה?

"בוודאי שזה נותן להם לגיטימציה, וזה דבר שהם רוצים. לכן לשבת איתם בפנל משותף זה בוודאי שלא", מדגיש הרב אריאל. "אבל אם זהו כנס כללי בו אנשים מגוונים שונים באים לשמוע כל מיני דברים - זה אחרת. אי אפשר לפסול כל דבר, אם כי זה מורכב. אני למשל מרצה גם באוניברסיטה, למרות שאני לא מסכים עם כל דבר שם, אבל זה לא אומר שלא אנצל את הבמה שנותנים לי כדי לומר את מה שאני רוצה להשמיע".

מי נוסף שנמנה באופן די תדיר על צוות המרצים של פסטיבל כפר בלום הוא אורי אורבך, חבר כנסת טרי ואיש תקשורת ותיק. "לשמוע דעות הפוכות ומעצבנות, זה לא דבר שגורם לי ליפול מהכיסא", הוא מקדים ואומר.

יש לך בעיה להשתתף באירועים בהם מופיעים לצדך נציגי זרמים אחרים ביהדות?

"כאיש ציבור ודאי שאני צריך להיות זהיר, אם כי אסור להגזים עם הזהירות הזו. אני בודק כל מקרה לגופו".

אורבך, שמוזמן על פי רוב לפנלים בנושאי אקטואליה, לא רואה בעיה בכך שהוא יביע את עמדתו נוכח משתתפים מזרמים אחרים. "המקומות הבעייתיים יותר, שגם מהם אני לא נמנע, זה אולי דברים שהם באמת לימוד משותף. אבל בעצם גם זה לא בעיה", הוא מתלבט.

השתתפותך כאדם דתי לא נותנת להם מעין 'תעודת כשרות'?

"לי אין בעיה עם זה. אני יכול להבין, אם כי לא להצדיק, רבנים שחשים שעצם נוכחותם כרבנים אומרת שעמדת הצד השני שווה לעמדה שלהם. חוץ מזה, רבנים מפחדים ממה רבנים אחרים יאמרו עליהם, אני מקל בזה", הוא עוקץ בהומור. בכלל, אומר אורבך, אני לא מחפש איך להחרים ולפסול. "אם אני רוצה, אני פשוט יכול לומר את דעתי על הבמה. משהו השתנה בציבוריות, הרבה אנשים רוצים ללמוד תורה ואי אפשר להשאיר את הזירה רק לאחרים. זו קצת התפנקות לומר 'לפה אני הולך ולשם לא'". אורבך גם רואה את הרווח לצד האורתודוקסי שבפסטיבלים המשותפים: "מביאים לשם רבנים אורתודוקסים שאם לא בבמה הזו - לקהל החילוני לא היתה הזדמנות לשמוע אותם".

הרב דוד סתיו לא מקבל את הקביעה כאילו את הקהל החילוני ניתן למשוך ליהדות רק באמצעות גימיקים ושיתוף קולות שאינם אמונים על היהדות. "אנשים רוצים ללמוד ולשמוע, צריך רק לדעת להגיש את זה נכון. כשהרב מוטי אלון או הרב בני לאו מעבירים שיעור בפרשת השבוע בתכנית טלוויזיה בלי גימיקים, יש הרבה אנשים שצופים בהם בקביעות. בפסטיבל הזה יש הרבה גוונים, אבל זה לא בהכרח טוב יותר מכל גימיק אחר".

 

פגיעה ביהדות

מגזר שמדיר את רגליו כמעט לחלוטין מאירועים מסוג זה, הוא המגזר החרדי. אין להם ייצוג בפנלים ובהרצאות וגם לא בקהל. הרב מרדכי נויגרשל, מרצה חרדי מבוקש המנוסה בהנחלת ערכי יהדות למגזר הכללי, יוצא בשצף נגד פסטיבלי היהדות למיניהם: "יהדות בלי אלוקים ובלי אמונה במעמד הר סיני - נוח להם שלא נבראו משנבראו. אנחנו מוכנים לקבל הכול, חוץ מהשקר. כל הנושא הזה עולה על גל הציפייה של אנשים שרוצים ללמוד יהדות, אבל אם לא מדברים חד משמעית על תורה משמיים - זו פגיעה ביהדות", הוא נחרץ. "זה סילוף מהסוג החמור ביותר, לצערנו אין לנו כוח לעקור אותו מן השורש".

מה דעתך על השתתפות של רבנים באירועים מסוג זה?

"זהו שעטנז. אני לא יודע מי הרבנים ומה קורה שם, אבל אם לא מודגש שם חד משמעית שהשתתפות הרבנים האורתודוקסים אין בה כדי לתת הכרה לפלורליזם ושוויון, הרי הם שותפים לדבר שאינו ראוי".

הרב נויגרשל אומר כי לא קיבל פנייה להשתתפות באירועים מסוג זה, אך הוא מבטיח כי מי שיפנה אליו בעניין יזכה לא רק לתשובה שלילית אלא גם להסבר מפורט לתשובה זו.  

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, סבור גם הוא שהשתתפות בכנסים מסוג זה היא בעייתית ביותר. לפני שהוא מסכים לשטוח את הטיעונים לכאן ולכאן, הוא מקדים ומדגיש כי מבחינתו "זו שאלה שיש להביא לפתחם של גדולי הדור. אני בכלל לא בר-הכי לענות לשאלה הזו. ככל שסוגיה היא בעלת משקל ציבורי ורוחני, ונוגעת בעצבים החשופים וביסודות היותר עמוקים של התורה והקדושה, כך היא צריכה לעבור לאינסטנציה רוחנית יותר גבוהה".

הסוגיה שהצגנו היא עד כדי כך כבדת משקל והרת גורל מבחינה רוחנית?

"בהחלט. מדובר פה בנושא בעל השלכות מרחיקות לכת. מצד אחד יש פה את סכנת ההתפוררות של מערכת היחסים בין חלקי האומה ויצירת קרעים בתקופה שדורשת דווקא הרבה השקעה באחדות. קיים גם הצורך להשתלב במקומות שיכולים להשפיע בהם, כי אם לא - יהיו שם רפורמים. מצד שני, ברפורמיות יש צד שהוא חמור מהחילוניות לאין ערוך. כשאדם יש לו חולשה ולכן הוא שקוע בעולם החומרי - זו דרגה אחת, אבל אצל הרפורמים זו אידיאולוגיה, ולכן כאן המלחמה היא הרבה יותר עמוקה וחדה ולא מאפשרת מצבי ביניים".

הרב שפירא חוזר ותולה את ההכרעה בגדולי הדור, ואומר כי "ההדרכה של רבים מגדולי הדורות היתה לא לעשות איתם שום שותפות, וזו הדרכה מובנת מאוד".

מה הנזק בישיבה המשותפת?

"זוהי נתינת לגיטימציה שמגדירה אותם כזרם בתוך היהדות. לכן גדולי הדור הכריעו שלא לשבת איתם".

גם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, מצטרף לשרשרת הרבנים שאינם רואים בעין יפה ישיבה משותפת בכנסי יהדות עם מי שאינם אמונים עליה. לדבריו, הנחת העבודה של הדיון צריכה להיות שלכל ישיבה בכנס מסוג זה יש נזק מוכח: "ההפסד שיש בדברים האלו הוא מוכח וברור וחד משמעי. לשמוע אנשים שמדברים דברים שאינם דברי אמונה בשמיעה אקראית בפנל - זה הפסד ברור ומוכח. כל הכנסה אל הלב של אפיקורסות וכפירה בדברי חכמים, הנזק שלה ברור".

יחד עם זאת, מבקש הרב מדן לערוך שיקולי רווח והפסד בכל מצב על מנת להגיע להכרעה: "אני לא רואה בזה איסור מוחלט. יש לראות האם יש מול ההפסד הזה משהו שאנחנו מרוויחים. כלומר, ברור שיש הפסד, אלא שיש לשאול האם הצר שווה בנזק המלך".

מה הקריטריונים בקביעת ההתייחסות למפגשים כאלו?

"זה תלוי בגורמים שונים. למשל: חוסנם של המשתתפים שבאו ממקור התורה והאמונה, מטרת המפגש, ומי הם המשתתפים בקהל". הרב מדן מבקש להמחיש את העניין במקרה שחווה בליל הושענא רבה: "הייתי בליל לימוד של מרכז 'תאיר'. עמדתי אני מול שלושה מרצים שאינם שומרי מצוות, ורוב הציבור מולנו היה של שומרי מצוות - החילונים הדירו רגליהם מהכנס. רוב של אנשים דתיים שיושבים בליל הושענא רבה, שהוא ליל לימוד, ושומעים שלושה מרצים חילונים - זה הפסד. אם רוצים כנסים של לימוד משותף, צריך רווח מוכח מול ההפסד המוכח. הרווח יכול להיות עצם העובדה שדתיים וחילונים לומדים יחד, יושבים יחד תוך קירוב לבבות. גם בכך שחילונים לומדים דברי אמונה יש רווח". לכן, אומר הרב מדן, אם יש איזשהו יחס שווה בין מספר החילונים והדתיים בקהל, אז ניתן להפיק את הרווחים הללו ואז יש מקום להשתתף בהם, "אבל בדרך כלל ברוב הכנסים שאני רואה יש הרבה דתיים ומעט מאוד חילונים, ואז יש הפסד בעצם שמיעת האנשים הללו בלי שמופק מכך רווח".

הרב מדן מבקש להדגיש כי הוא מתנגד להחרמות והפרדות מלאכותיות, אבל "הכנסת אפיקורסות לאוזניים היא מחיר שניתן לשלם רק אם יש רווח של קירוב לבבות תוך לימוד משותף".

גם אם נראה על פי הנתונים שראוי ליטול חלק בכנס משותף, מוסיף הרב מדן, ישנו גורם נוסף שיש לקחת בחשבון: "מול אותם אנשים דעתנים ומשכילים, יש להעמיד אנשי תורה משכילים שיידעו לענות תשובות טובות ומספקות. זה דבר שהוא לא תמיד פשוט".

 

פרשנות מהאגדות

גם בערוצי היהדות האינטרנטיים מוצאים דרכים לערבב יהדות אותנטית עם חתרנות אנטי-הלכתית

הקדישו דקה לקריאת הניתוח המתריס הבא לדין אישה סוטה: "...הטקס האפל, הכישופי והמבזה של שתיית המים המרים. הטקס הזה מזכיר במידה רבה את רדיפת המכשפות בימי הביניים, וכל כולו קנאה לאישה העצמאית שסודות גופה שייכים לה. תחשבו: מספיק שהבעל חושד או מקנא, והוא יכול לבזות את אשתו בטקס משפיל בכיכר העיר. הוכחות? מה חשוב עכשיו הוכחות".

לפני המשך הציטוט, יש להדגיש כי מבחינה הלכתית טהורה לוקה התיאור בחוסר ידיעה משווע: האישה עוברת את הטקס רק לאחר שעברה קינוי והתראה ורק לאחר שעברה על איסור דאורייתא של ייחוד אשת איש. כמו כן, על פי ההלכה שתיית המים המאררים נעשית בשיתוף פעולה של האישה, המעוניינת להוכיח את חפותה ולשקם את יחסיה עם בעלה. במקרה שהיא מסרבת לשתות אין דרך לחייב אותה לכך, אלא שאז היא נאסרת על בעלה ומפסידה את כתובתה.

מכל מקום, כותבת הטקסט דלעיל ממשיכה ומנתחת אגדה ממדרש תנחומא פרשת נשא, העוסקת בפרשת סוטה. האגדה מספרת על אישה שסטתה, וכדי לחמוק מעונש שלחה את אחותה לשתות את המים המאררים במקומה. לאחר שאחותה יצאה טהורה בבדיקה, ניגשה אליה האחות הסוטה כדי לנשקה, ומריחם של המים המאררים, נפלה ומתה. 

"איזו אגדה אכזרית!" מתקוממת כותבת הטקסט "האגדתא הזו, מה תפקידה? להזהיר אותנו, נשים פקחיות שכמונו, שאוי ואבוי אם ננסה לרמות את הבעל? ושזה לעולם לא יעבוד, ואם כן - אז נגמור פגר מת כמו האחות האומללה בסיפור?".

את הניתוח האנטי-הלכתי והמתריס הזה כתבה שהרה בלאו, עיתונאית וסופרת בעלת עבר דתי והווה לא מוגדר. אבל העובדה שבלאו מרשה לעצמה לכתוב טקסטים כאלה היא הבעיה הקטנה. מה שאמור להטריד את הקוראים המקורבים לדרך היהדות הנאמנה הוא העובדה שהבמה שניתנה לפרסום דברים אלו היא ערוץ ynet יהדות הפופולארי, אליו גולשים מדי יום אלפי חובשי כיפות, שטקסט מסוג זה עומד בסתירה גמורה לעיקרי אמונתם ותפישתם המוסרית לגבי טיבם של חיי משפחה. תחת הכותרת הכללית של ערוץ 'יהדות', ובמסגרת פרויקט של ניתוח אגדות תלמודיות שנערך לפני כשנה, ביקשו עורכי האתר מכמה אנשי רוח לבחור את האגדתא האהובה עליהם ולנמק את בחירתם. התוצאה היתה שלצד הרב חיים סבתו, מירון איזקסון וסיוון רהב-מאיר, התגדרו יחד באותה בקעה של תורה לכאורה חוקרת התלמוד הרפורמית ד"ר רוחמה וייס ושהרה בלאו, שדבריה המובאים לעיל מדברים בעד עצמם.

פרויקט ניתוח האגדתות באתר ynet היה תת סעיף בפרויקט גדול יותר בשם 'אגדתא', אליו חברו תנועת הנוער 'בני עקיבא' וערוץ ynet יהדות. הפרויקט הושק לראשונה בראשית השנה הנוכחית. בשבועות הקרובים הוא יוצא לסבב נוסף. מדובר היה בתחרות כתיבת סיפורים קצרים שפורסמו בערוץ היהדות, ושבסיומה בחר צוות שופטים את הסיפורים הזוכים.

את עצם החבירה התמוהה בין תנועת הנוער הדתית לאתר היהדות הפוסח על שתי הסעיפים מסביר מזכ"ל 'בני עקיבא', הרב בני נכטיילר, בכך ש"אתרynet  יהדות, שגולשים בו עשרות אלפי גולשים שונים מכלל הציבור, הוא כיום אחת הבמות המובילות לתכנים יהודיים. האתר נותן ביטוי לאישי ציבור ורבנים חשובים מכל קצוות הציבור הדתי. שיתוף הפעולה עם ynet יהדות נועד להרחיב את החשיפה לפרויקט 'אגדתא' לציבור הרחב ולא רק בתוך התנועה".

הרב נכטיילר אומר כי מטרת הפרויקט היתה לתת במה ליצירה יהודית ולעודד את הציבור לכתוב ולעסוק בנושאי יהדות.

לא חששתם מפני הבעייתיות שבבחירת אכסניה זו לצורך התחרות?

"תנועת בני עקיבא בשיתוף אתר ynet גיבשו כללי ברזל לאמות המידה לבחירת הסיפורים, תוך הקפדה על הכללים המתאימים לערכי התנועה. כמו כן צוות השופטים נבחר במשותף על ידי שני הצדדים".

מה דעתך על תת-הפרויקט בו נכתבו ניתוחים לטקסטים תלמודיים דוגמת זה של שהרה בלאו, לצד דבריו של הרב חיים סבתו? האם אין בכך מתן לגיטימציה בעייתית לדברים שהם בגדר כפירה?
הרב נכטיילר משיב בנימה מפוייסת: "גם אם אני אישית לא מסכים ואוהב את כל מה שנכתב, אני מבין שאתר ynet יהדות, שפונה לקהל רחב כל כך, מביא מגוון דעות, מקצה לקצה, מהרב סבתו ועד רוחמה וייס".