בשבע 349:העולם שמאחורי הגלימה

חשיפת האג'נדה הפוסט-ציונית של הנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, שגרמה נזק רב למדינה, ממחישה את הצורך ברענון השורות במוסד המשפטי



אליקים העצני , י' בתמוז תשס"ט

בנאום שנשא בפני פורום של 'הקרן החדשה לישראל' – גוף שמאלני פרו-ערבי קיצוני ביותר – הזמין אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, במו פיו ביקורת חמורה על עצמו, והעובדה שמדובר בגאון משפטי, מן המוערכים ביותר בעולם, רק מגבירה את הנזק שגרם לעמו ולארצו. עם זאת, יש לזכור תמיד את זכויותיו של האיש, אשר פתח את דלתות היכל הצדק בפני כל אדם, הכפיף את השלטון והשליטים לשלטון החוק והציל את ארצנו מפני גלי שחיתות ושרירות לב שאיימו להטביעה.

באין לישראל חוקה - מסגרת נורמטיבית ומרסנת - הבג"ץ הוא ששמר על אושיות הערכים הלאומיים, החברתיים והדמוקרטיים, וביניהם זכויות האדם והאזרח. כל עוד בג"ץ מילא את התפקיד הזה בגבולות הראויים, הוא זכה בציבור להערכה הכי גבוהה מבין כל מוסדות המדינה. היה זה פועלם של ענקים כשופטים לנדוי, אגרנט, ויתקון, זילברג, שמגר ואהרון ברק בשנותיו הראשונות כנשיא בית המשפט העליון. אלא, שברק לא הסתפק בד' האמות של המשפט אלא הרחיק לכת וקבע: "הכל שפיט וכל הארץ משפט!". עפ"י העיקרון הזה התערב בממשל ובמינהל, עד כדי שיבוש סדרי שלטון. וכדי לאפשר לו להתערב גם בחקיקת הכנסת הוא דחף קדימה את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ונהג בו כאלו היה חוקה. היו מחבריו שהזהירו אותו מפני "תפיסת מרובה", ובעיקר מניצולן של הסמכויות הנרחבות שניכס לבג"ץ, לקידום רעיונות חברתיים-תרבותיים-פוליטיים על פי מה שראה כ"דעת הציבור הנאור". הם גם חזו את התוצאה ההרסנית של ה'אימפריאליזם' הזה על יוקרתו ומעמדו של בית המשפט העליון. אולם השופט ברק לא נרתע, ובאמצעות שליטתו במנגנון לבחירת שופטים הבטיח לעצמו רוב מוצק של שופטים מקרב "הציבור הנאור", שממרום שבתם מכתיבים לעם נורמות של מיעוט קטן ואליטיסטי, בפי העם: "רחביה - ירושלים" – אשכנזי, חילוני, בורגני ונטוע עמוק בתוך מחנה השלום.

תפישתו של ברק את סמכויות בית משפטו הביאה את ישראל למצב האבסורדי, שכמניין אנשים בגלימות שחורות שלא נבחרו ע"י העם – לא רק שפטו, כי אם גם משלו וחוקקו, והכל באמצעות פסקי דין תקדימיים וקובעי נורמות, שאין עליהם ערעור או ביקורת. וככל שפסקי הדין הללו נטו יותר ויותר לצד שמאל, הגדירו את מעמד היהודים בארצם כ"כובשים", החלישו את מעמד ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת, פגעו בהתיישבות, הזיקו לביטחון ואפשרו לערבים לעשות את הבג"ץ קרניים לנגח בהם את המדינה היהודית – הלך מעמד בית המשפט העליון והתערער.

 

הסטנדרט הכפול של ברק

בנאומו האחרון השופט ברק "יצא מן הארון" במובן זה, שחשף את המניעים הפנימיים לקו שהוביל, וכיום ביטוי עממי מתריס כלפי הבג"ץ כמו "בית דין של מרץ" נראה כעובדה מוצקה - מכאיבה, מעליבה ומדאיגה עד מאוד, מפני שמוכנים אנחנו לכוף את ראשנו בפני הממלכתיות הישראלית ושלטון חוקיה, אך רק כל עוד השופטים אינם משרתים אג'נדה פוליטית זרה, כפי שנחשפה בנאום הזה.

לא נוכל לקבל דין ששורשו בתפישה שמדינת ישראל היא "מדינת כל אזרחיה", כפי שהתבטא ברק בנאומו, ביטוי טעון שתמציתו קץ המדינה הציונות. ולא נקבל דין המתיימר לקבוע שאנחנו "כובשים" בירושלים ההיסטורית, בחברון או בבית אל, גם זו אחת הפנינים בנאומו של ברק.                 

כל משפט שצוטט בתקשורת מן הנאום הזה פוצע יותר מחברו. האם אכן הישראלים מבקשים "לזרוק את הערבים מפה"? גם אלו היתה זאת אמת, חייב היה ברק לשמור על לשונו, ביודעו איזה משקל אדיר יש לדבריו, ועוד בתקופה שבה האנטישמיות הפורחת בעולם רק מצפה ל"עדי מלך" בעלי משקל כמוהו.

שלא לדבר על האויב הערבי, שכשהוא לעצמו מותר לו לקיים חברות רודניות ורצחניות, אך אצל היהודים הוא יודע לגלות כל פגם זעיר וכל מעידה קלה בדקדוקי הדמוקרטיה וזכויות האדם. ומיהו התנא דמסייע שלו לשקרנות ולצביעות הזאת? נשיא בית המשפט העליון של היהודים!

אבל זו גם אינה האמת, והצגתנו כמבקשים "לזרוק את הערבים מפה" אינה אלא לקיחה-בהשאלה את קריאת הקרב הערבית "להשליך את היהודים לים".

אין היום שום גוף פוליטי בישראל התובע לעשות לערבים פחות מהשלכה מגירוש – 'התנתקות', את אותו הגירוש שביצעה המדינה ביהודי עזה וצפון השומרון. ומי עשה? השופט ברק בעצמו! חוקיות זריקת בני אדם מבתיהם הובאה בפני בית דינו להכרעה והוא, שבפניו תמיד הכל היה שפיט - במקרה הזה, הזועק לשמים בפגיעתו בזכויות האדם, בכבודו, בחרותו, ברכושו, אבל האדם הזה היה יהודי – התעלם מן הכלל של השפיטות החובקת-כל והחליט שלא להתערב בשיקולי הגירוש של השלטון.    

לא, השופט ברק! עם ישראל אינו זורק אף אחד מפה, אבל אתה זרקת 10,000 מבני עמך לעזאזל – לתלישות, להרס משפחות, למחלות, לירידה מן הארץ, לעבריינות נוער, לעוני, לאומללות ולפליטות. ומתוך נאומך אנחנו עכשיו יודעים, למה: מתוך הזדהות פוליטית עם 'מחנה השלום' וערכיו הפוסט-ציונים.

"מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים בעייתי", נאמר עוד בנאום. למי התכוון השופט, לערבים ולזכויותיהם? אם כן, מדוע לא פנה לאבו מאזן ולאכרם הנייה? הלא מאז אוסלו רק הם מושלים עכשיו בערבים, לא ממשלת ישראל ולא צה"ל! הלא לממשל הצבאי בשטחים שהוא קורא להם "כבושים" כפופים עכשיו רק המתנחלים היהודים, והם אכן נרדפים ומשוללי זכויות ע"י השלטונות, אך בזאת בג"צ אינו מתערב...

הצצה נדירה לתוך עולמו הפנימי של ברק, שבעטיו רוקן את המדינה מתוכנה הציוני, נותן לנו המשפט הזה בנאומו: "אם לא נמצא דרך לחיות בשלום עם המיעוט הערבי במדינה, לא נמצא דרך לחיות בשלום עם עצמנו". משקיף מבחוץ יבין מן המשפט הזה, שהדבר תלוי רק בנו, ועל כן אם אין "חיים בשלום" - אנחנו האשמים. האם עלתה כלל בדעתו של כבוד השופט האפשרות שהערבים הם הם שאינם רוצים "למצוא דרך לחיות בשלום"? ואם כן, אם הם רואים בעצמאותנו "נכבה", מניפים דגלי אש"ף, מחוללים מהומות בהר הבית, מתפרעים בוודי ערא ובעכו, ומהם – שמסייעים למחבלים ומסיתים בכנסת, האם בגלל זה אנחנו צריכים לשלול מעצמנו את השלום בתוך עמנו?

הנזק שגרם הנאום לא ישוער – למערכת המשפט גופה, לעם ישראל, למדינתו, לארצו. אבל אין רע בלי טוב: מעתה, תתחזק המגמה לגוון את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, עד שמספר 'הנאורים' בין השופטים לא יעלה על כוחם האמיתי בציבור: רבע, לכל היותר.       

ומעתה, כל הרכב חדש של בג"ץ יצטרך לבחון בשבע עיניים פסקים תקדימיים של ברק ובית דינו, לאתר את החלקים המגלים מגמה פוליטית פוסט-ציונית ברוח הנאום, ולנטרלם ע"י פסיקה מתקנת.

 

בנפשנו הדבר!