בשבע 349:בתוך כבשן האש

עודד מזרחי , י' בתמוז תשס"ט

כאשר הלך לעולמו הרב מברנוביץ, הפצירו בני הקהילה בבנו, ר' ישראל יעקב, למלא את מקום אביו. הבן, שברח כל ימיו מהשררה, סרב בתוקף. אבל לאחר הפצרות מרובות של בני הקהילה לא נותרה בידו ברירה והוא נעתר להם.

אז הונחה לפתחו סוגיה רגישה: פרנסי העיר ביקשו את הסכמתו לפטר את השמש הזקן של בית הכנסת. עבודתו של השמש היתה קשה. היה עליו להשכים מבעוד לילה ולהסיק את התנור, כדי שהלומדים לפני תפילת 'ותיקין' ימצאו את המקום חם ומואר. לאחר תפילת ערבית היה עליו לשרת את המתמידים ולספק להם נרות, ולאחר שעזב האחרון שבהם, היה עליו לסדר את המקום היטב, לגרוף את הגחלים מהתנור ולכבות את האור, ואז להספיק להגיע לביתו כדי לישון שעה עד ליקיצתו המוקדמת.

עשרות שנים מילא השמש את תפקידו באמונה, אבל הגיל עשה את שלו והוא נעשה כבד תנועה וקצר רוח. הוא סיים את עבודתו לאחר חצות ליל והגיע לביתו כדי לישון מעט, אבל אחר לקום בבוקר. הלומדים לפני עלות השחר מצאו בית כנסת נעול, חשוך וקר.

פרנסי העיר טענו: "אי אפשר להמשיך כך! צריך למצוא שמש צעיר ונמרץ".

"אתם צודקים", אמר הרב, "אבל מה יהיה עם השמש שנתן את מיטב שנותיו לציבור, וכעת יושלך לעת זקנתו?"

"האם עדיף שהציבור יסבול?" היקשו הפרנסים.

"דברו איתו", ביקש הרב, "אולי יתעשת ויחזור לתפקד כמקודם".

הפרנסים הסבירו: "דיברנו עמו. אין מצידו בעיה של רפיון, פשוט הגיל עושה את שלו..."

"אני אשוחח עמו", התעקש הרב.

הפרנסים הסכימו, אבל אמרו שאם הדבר לא יועיל - השמש יפוטר לאלתר.

הרב פנה לשמש, ולאחר מכן המצב השתפר באורח פלא. המשכימים לבית הכנסת, והרב בראשם, מצאוהו מואר ומוסק. נושא הפיטורין ירד מהפרק.

איש לא העלה על דעתו שהרב שוחח עם השמש, וכאשר הבין שאין עם מי לדבר, נכמרו רחמיו, ובאותו לילה קם בשתיים לפנות בוקר, עלה לבית המדרש, העלה את הנרות בנברשת, הדליק את העצים בתנור ומיהר לביתו. לאחר מכן הצטרף לקבוצת הלומדים בהשכמה ושיבח באוזניהם את השמש שחזר לתפקד. כך נהג הרב מדי יום.

לילה אחד חזר השמש לביתו שעה לאחר חצות, וכהרגלו פנה לנמנם, אבל לא הצליח להירדם. בשעה שתיים וחצי חשב: ממילא אני ער, אמלא את תפקידי כמקודם. הוא קם, התלבש, והחל לדשדש בשלג  הכבד. כשהתקרב לבית המדרש, נדהם למראה עיניו: אור דלק בבית המדרש!

מחשבה הלמה במוחו: כל זמן שהיה כוחו במותניו, רעדו ממנו הארחי-פרחי למיניהם ולא העזו להיכנס לבית המדרש, אבל כאשר תש כוחו - התנחלו בו והפכו אותו לביתם. איזו עזות פנים! הכעס הציף אותו. הוא עלה לבית המדרש ופתח את הדלת בתנופה. אכן, ניכר היה שאורח פורח השתלט על המקום, ולא הסתפק בהעלאת הנרות, אלא הוא עוסק בהסקת התנור כאילו הוא בעל הבית...

מבלי לראות את האורח, צעק השמש: "מי נתן לך רשות? זה רכוש בית הכנסת! כבה את האש מיד!"

ממש באותו רגע גחן הרב על העצים, וכהרגלו השתדל להפיח בהם אש. לפתע שמע את קול השמש. הרב נחרד: "אם אזדקף, יזהה אותי השמש, וכשיבין שהרב בכבודו ובעצמו טורח להסיק את בית המדרש - יתבייש באוזלת ידו. לא! אסור שהוא יראה את פניי!"

השמש היה כבר מאחוריו ופיו מלא נאצות. "כעת", חשב הרב, "בוודאי שאיני יכול לצאת. השמש יראה את מי חרף וגידף"...

"האם אינך שומע?!" צעק השמש וחבט בפלג גופו של האורח שמחוץ לתנור.

"כעת", חשב הרב שספג מכות מאחוריו, "בוודאי שאיני יכול לצאת"...

למזלו של הרב השמש היה חלש, במיוחד לאחר ליל השימורים ולאחר שכוחו הותש מצעקותיו ומכותיו. הוא פנה מהתנור בגרירת רגליים כשהוא זועף ורוטן.

בדיוק אז האש נאחזה בזרדים. כשהבין הרב שהשמש התרחק, מיהר להירתע מהתנור המתלקח, אך איחר את המועד וכל זקנו נחרך.

הרב יצא מבית הכנסת כשהוא משתדל להתחמק מהשמש.

כשהגיע לביתו, הרבנית נדהמה ממראה פניו: "מה אירע לך?! כמעט נשרפת כולך! איה זקנך?!..."

הרב סיפר לה מה אירע וביקש שתנצור את הסיפור כל ימי חייו של השמש. לאחר מכן ביקש צעיף לעטוף את פניו בצאתו, כדי שייראה כאדם הסובל ממחושי שיניים.

לפני שיצא, שאלה אותו הרבנית: "ישראל יעקב. יש לי שאלה אחת: מה היית עושה אילו השמש היה נשאר מאחוריך עוד שתי דקות נוספות והיתה מתלקחת מדורה?"

"איני מבין את שאלתך", תמה הרב. "אם חז"ל קבעו שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו - כשהוא כבר בתוך כבשן האש בוודאי שאסור לו לצאת!"...

 

יצירת קשר לסיפור אמיתי בעל מסר יהודי  odedmiz@actcom.co.il