בשבע 349:העיר בין ההרים

חגית רוטנברג , י' בתמוז תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מקום/ אתר בארץ רומז הסיפור הבא:

 

"אז לאיזה מקום אתם רוצים שניסע היום?" שאל מר ישראלי בוקר אחד, כשישבנו לאכול ארוחת בוקר מתחת לעץ שמצאנו בדרך. "מתחשק לי מקום עם הרים", אמרה אביטל, תוך שהיא נוגסת בסנדוויץ' עם חביתה. "ואני דווקא רוצה לראות עיר", הכרזתי ולגמתי משקית השוקו שלי.

מר ישראלי הרהר לרגע, ומיד אמר: "טוב, ילדים. כיוון שאני לא רוצה שתריבו, ניסע היום למקום שיש בו גם הרים וגם עיר". "באמת? יש מקום כזה?" שאלנו כמעט פה אחד. מר ישראלי הנהן בסבלנות, ואמר שכדאי שנתחיל לברך כדי שנגיע ליעד שלנו בזמן.

התחלנו בנסיעה. הנוף שנשקף דרך החלון התחיל להתחלף: המישור והבניינים של העיר התחלפו בגבעות ירוקות שהפכו אחר כך להרים גבוהים יותר. פה ושם ראינו רועי צאן עם כבשים, בתים עם גגות אדומים וכפרים ערביים.

התקרבנו להר גבוה והג'יפ של מר ישראלי קצת נחנק והשתעל בעלייה. "מר ישראלי, תשמור על הג'יפ, שלא ניתקע פה באמצע הדרך", קראתי אליו. מר ישראלי המשיך לשרוק מנגינה עליזה תוך שהוא אוחז בהגה בידיים בוטחות. "אל תדאגו ילדים", אמר, "מר ישראלי כבר נהג בכמה וכמה עליות יותר קשות מזו".

כשהשביל הגיע אל קיצו, עצר מר ישראלי את הרכב ואמר: "לצאת החוצה. הנה, ילדים: גם עיר וגם הרים. מה דעתכם?" והוא החווה בידו על הנוף שנפרש מולנו. מיהרנו לצאת מהג'יפ ולהסתכל: "וואו", קראה אביטל, "איזה הר גבוה! וגם ממולנו בדיוק יש עוד הר גבוה, כאילו הם אחים תאומים". אני הבטתי למטה, אל העמק שבין שני ההרים. "איזו עיר ענקית! כמה בתים יש כאן, זה לא נורמלי", התפעלתי, "רק חבל שאלו לא בתים של יהודים".

מר ישראלי הוביל אותנו למקום שנראה כמו תל מלא באבנים קטנות. "אתם יודעים מה היה כאן לפני כמה אלפי שנים?" שאל אותנו. בעטתי בכמה אבנים קטנות, וניסיתי לחשוב - מה היה יכול להיות כאן? "אולי ארגז חול בגינה שהיתה שייכת לילדים יעקב אבינו?" אמרתי בצחוק. מר ישראלי השיב ברצינות: "לא בדיוק, חביבי, אבל אתה מתקרב". אחרי עשר דקות בהן העלינו אני ואביטל רעיונות משוגעים אבל ממש לא נכונים, פתח מר ישראלי ספר תנ"ך, והתחיל להרצות לנו בהתלהבות, כאילו הוא רואה הכל מתרחש כעת לנגד עיניו: "הנה עומד כל עם ישראל בעמק, חצי עם מול ההר שלנו וחצי עם מול ההר השני. יהושע בונה מזבח לה' – וזה כנראה תל האבנים שאתם רואים מולכם. אחר כך קוראים את הקללות והברכות הכתובות בתורה, וכותבים את כל דברי התורה על אבנים גדולות, שסדו אותן בסיד. איזו התרגשות היתה אז! עם ישראל נשבע לקיים את התורה קצת אחרי שהוא נכנס לארץ, בדיוק במקום הזה". עיניו של מר ישראלי נצצו, ואני ידעתי שאם לא אפסיק אותו, הוא יכול להמשיך לתאר לנו את המעמד הזה עד שתשקע השמש.

פתאום הרגשתי עקיצה קטנה ברגל: הסתכלתי לראות מה זה, וגיליתי יצור קטן וצהוב מתרחק במהירות שיא מכף הרגל שלי. "אמאל'ה!" צרחתי בכל עוז, ואביטל ומר ישראלי הסתובבו אליי בבהלה. "מה קרה? ראית חייזרים?" צחקה אביטל. אבל אותי זה לא הצחיק: "יותר גרוע! נדמה לי שעקץ אותי עקרב", כמעט בכיתי מרוב פחד, והראיתי להם את סימני העקיצה. מר ישראלי הרצין, ורץ להביא את תיק העזרה הראשונה מהג'יפ. אביטל שפכה לי קצת מים על הפנים כדי שאירגע, ובינתיים שמעתי אותה לוחשת לי איך קוראים להרים שהיינו בהם היום, אבל לא הצלחתי לשמוע. אולי אתם יודעים?