בשבע 349:'על דעת עצמי'

אבי סגל , י' בתמוז תשס"ט

הנשיא הקטן

התערבותו של ניקולא סרקוזי בענייניה הפנימיים של ישראל היא מטרידה. אין זה מתפקידו של נשיא צרפת לדרוש את פיטוריו של השר אביגדור ליברמן והחלפתו בציפי לבני. מטרידה לא פחות תגובת דוברו של שר החוץ, הכוללת קלישאות צפויות ונעלבות כמו "התערבות בוטה", "דבר חמור" ו"בלתי נסבל". ממשרד האחראי על ההסברה הישראלית מותר לצפות למעט יותר יצירתיות, כי עם קלישאות באמת אפשר היה להסתפק בשרת החוץ הקודמת.

אישית, אני מעדיף בהרבה את לשונו המשוחררת והישירה של סרקוזי. אם לאביגדור ליברמן היה אומץ אמיתי, הוא היה מרשה לעצמו לאמץ את סגנונו של הנשיא הצרפתי. למשל, יכול היה שר החוץ לומר משהו כמו: "קשה להיפטר ממני בכזו קלות, מר סרקוזי – אני לא נשוי לך". או אפשר היה להיות בוטה יותר: "אני מציע לסרקוזי לחזור ולדחוף את האף אך ורק למקום המתאים לו – מתחת לסוליות של קרלה ברוני". ואם ליברמן מעדיף דווקא את הסגנון היבש, הוא פשוט יכול להסתפק ב"סרקוזי זאת הבעיה הקטנה שלנו".

ובאשר לסרקוזי עצמו, אני מניח כי אין לו באמת משהו אישי נגד ליברמן. זו סיסמת הבחירות שלו שעצבנה את הנשיא הפריזאי השערורייתי: "בלי נאמנות אין אזרחות". בצרפתית זה נשמע פחות טוב.

 

פופ אלטרנטיבי

בשבוע שעבר מתו שניים מגיבורי תרבות הפופ של העולם המערבי: זמר שלימד את העולם לרקוד, ושחקנית שלימדה אותו להסתרק. מייקל ג'קסון ופארה פוסט הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית, אם כי הקריירה שלהם מתה הרבה לפניהם. אפשר להצטער על מותם או להתייחס לכך באדישות. אפשר גם להיות ציני ולבוז לשניים, לדבר על פדופיליה ואנטישמיות, על סמים ואלימות משפחתית וניתוחים פלסטיים וחיים פלסטיים, על עולם פנימי ריק ועל תרבות שהיא לא לנו. אפשר לבכות על לכתו של מלך הפופ, ואפשר לבכות בייאוש על חשיפת היתר לראיונות עם אורי גלר.

ואפשר להתמודד עם הנושא בדרך אחרת. לא, אין צורך לשבת שבעה, לקרוע בגדים או להאזין כל היום ל'בילי ג'ין', שיר שמעולם לא אהבתי במיוחד. אבל כשאנו רואים אמנים ושחקנים שהשפיעו על בני דורם, גם אם אנו לא אוהבים את מפעל חייהם, עדיין יש לחפש אצלם נקודות של השראה לחיינו, סוג של דרבון ליכולת שלנו להשפיע על העולם. אנו יכולים ללמוד מהם לא מעט, מהדרך שבה הם חדרו ללבבות, איש איש בדרגתו ומעמדו. העובדה שחיינו יציבים ועמוקים יותר רק מחייבת אותנו ליצירת תרבות משלנו, מרכזית ומשפיעה מבלי להיות חלולה ומזיקה. התנשאות על תרבותו של האחר זה נחמד, אבל עדיין לא מוביל אותנו לשום מקום.

 

חיים חדשים בבית

התפטרותו של חיים רמון מהכנסת העלתה אצלי פלאשבק לתחילת דרכו הפוליטית. השנה היא 1988, והימים – ימי בחירות. ח"כ חיים רמון מהמערך מצטלם ליד כביש סלול לתלפיות ביש"ע. הוא ממתין שם שעות, כך מנסה תשדיר התעמולה למכור לנו, אבל שום מכונית לא עוברת. בקולו המרוסק וחיוכו הנכלולי, מעביר רמון הצעיר את המסר הבא: ממשלת יצחק שמיר שופכת ים של כסף על כבישי פאר באזורים המבודדים של יהודה ושומרון, בעוד הכבישים בעיירות הפיתוח נותרים מוזנחים וגורמים לתאונות דרכים קטלניות. ובמילים אחרות: המתנחלים אשמים בתאונות הדרכים במדינה.

מי שהרבה אז לנסוע ביש"ע ידע כי מדובר בהסתה מקושקשת - רוב כבישי האזור היו נוחים לנסיעה בערך כמו מסלול רכבת ההרים בלונה פארק. עד היום משתמשים מתיישבים רבים בכבישי עפר צרים ומפותלים, או בכבישים שהאספלט להם טופל לאחרונה בימי המפץ הגדול. באופן אירוני, המפוארים בכבישי יש"ע נבנו בימיה של ממשלת המערך, שעלתה לשלטון ב-92' על גבה של אותה הסתה נגד מתנחלים, אבל טרחה לבנות להם כבישים עוקפים. רמון עצמו כבר לא היה שם. באותם ימים הוא העדיף להותיר את חותם נזקו במקומות אחרים, כמזכ"ל ההסתדרות.

בשנים האחרונות התמתנו מעט דעותיו הפוליטיות של רמון, אבל אישיותו לא השתנתה מהותית. טועה מי שחושב כי הרשעתו הפלילית היא שחיסלה את המרוץ שלו לצמרת הפוליטית. הנשיקה האסורה היתה רק סימפטום של בעיית אישיות בסיסית, שדרדרה את רמון עוד קודם לכן ממעמד של ראש ממשלה פוטנציאלי ל-7 אחוזי תמיכה בפריימריז של העבודה ב-2002. רמון אולי נוטף קסם אישי כלפי הסובבים אותו, אבל מעולם לא ידע לתרגם את הסחבקיות הידועה שלו למנהיגות חובקת כול. גם היום הוא יירשם בדפי ההיסטוריה הפוליטית שלנו בעיקר לצד מושגים כמו אופורטוניזם, חלקלקות, יהירות וזחיחות – וכן, גם שנאה והתלהמות כלפי יריבים מימין. תהי פרישתו ברוכה.

 

בקטנה

א. ראש הממשלה מציע כעת להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשלושה חודשים. מה שמעורר שתי שאלות: כמה שנים יימשכו שלושת החודשים, ומה נותר מהנאום הציוני של האיש בבר-אילן ומהררי הפרשנויות עליו.

ב. שאלת הדיוט במשפטים: אם הדלפת תמליל חקירתו של ארז טל במשטרה (בפרשת דודו טופז) אינה עבירה פלילית מקוממת המחייבת פתיחת חקירה של מח"ש, אז מהי עבירה פלילית?

ג. בניתוח שלאחר המוות, כך דווח בתקשורת, התברר כי קיבתו של מייקל ג'קסון ריקה ממזון. טוב, ברור, כאילו דא? עם מה בדיוק הוא יאכל, אחרי שאורי גלר עיקם לו את כל הכפיות?

ד. השבוע התקבלתי רשמית לחיק משפחת העמים, עם סיום קריאת ספרו הפופולארי של הרלן קובן 'הנעלמים'. לשני האנשים וחצי שעדיין לא קראו אותו: זהו מותחן אינטליגנטי, שנון, נוגע ללב, מפותל, ובעיקר – ספר שקשה להניחו מהיד. דווקא הפתרון המפתיע שלו נראה כמו תפנית אחת יותר מדי, אבל כל עוד הקצוות הפתוחים נסגרים באופן מושלם – מי אני שאתלונן.

 

יודע את מקומי

אחד מתחביביי המוזרים ביותר – ויש אינספור מועמדים לתואר – היא הקלטת תוכניות שלמות מהרדיו לקלטות אודיו כדי להאזין להן מאוחר יותר. (לקוראינו הצעירים: קלטת אודיו היא משהו ששימש את ההורים שלכם בימי קדם, בתקופה שבה אפשר היה לשתות מים מברזים). לשם כך רכשתי לפני שנים מערכת סטריאו עם אפשרות של תכנות הקלטה מראש, ומאז אני לא מפסיק להקליט. ואמנם רוב ההקלטות הן של תוכניות אהובות ספציפיות, אך מדי פעם אני מקליט גם תוכניות אחרות באקראי, רק כי אני יכול.

לאחרונה סובלת מערכת הסטריאו הוותיקה מהסתיידות עורקים כללית. הטייפ בתוכה שחוק מעייפות, הקלטות מסתובבות לאט יותר, וקלטת של 90 דקות יכולה כעת להכיל שתי תוכניות רדיו בנות שעה. התוצאה המשעשעת היא, שכאשר אני מכניס את הקלטת לטייפ אחר ומאזין לה – התוכניות המוקלטות רצות שם בקצב מטורף, והשדרנים והמגישים נשמעים פתאום כמו אחרי שאיפת הליום, למעט עירית לינור מ'המלה האחרונה' שנשמעת בערך אותו הדבר.

מה שמפתיע הוא, שהקצב המהיר רק משבח את רוב התוכניות. אמנם את רוב מבזקי החדשות בגל"צ אין סיכוי להבין בקצב המהיר, כי גם כך המבזקנים מדברים בקצב של ממטרה. אבל מתוכניות המלל עצמן אפשר ליהנות באותה המידה ואפילו לחסוך זמן. ואילו המוזיקה הישראלית ברדיו נשמעת לרוב טוב יותר בקצב המוגבר. אפילו האוניברסיטה המשודרת מצליחה להיות יותר מאשר כדור השינה החזק ביקום. שלא לדבר על הפרסומות המסתיימות עוד לפני שהספיקו להעיק על המאזין עד מוות.

בזכות מערכת הסטריאו הישנה שלי, גיליתי את מה שנדמה לי כסטארט-אפ של המאה. בסך הכול, הרדיו יכול להיות מדיום דינאמי הרבה יותר אם הוא ישודר תמיד בהילוך מהיר. הפאנץ'-ליין של שי ודרור יהיה חד יותר, ההגיגים של יוסי סיאס מעניינים יותר, ואם התוכנית תהיה מהירה ממש, ייתכן אפילו שההברות "או" ו"קיי" של רזי ברקאי יישמעו סוף-סוף כמו מילה אחת.