גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מכתבים למערכת - מכתבים למערכת

09/07/09, 09:20
קוראי העיתון

ביבי, החזר את המנדט/ אדוה נוה,  שערי תקוה

התרברבותו של נתניהו בהישג האדיר של ממשלתו - ההצלחה להביא לאחדות  לאומית בנושא של "שתי מדינות לשני עמים", היא שיא של ציניות ומניפולציה פוליטית.  

האם מחלת השכחה של  נתניהו כה חמורה, או שהוא סומך על הזיכרון הקצר של הבוחרים בו? אחרת לא ניתן להבין כיצד הוא מסוגל לאמץ את מצעה של המפלגה היריבה, קדימה, להציב אותו כדגל לאומי, ועוד להתגאות כי איחד את העם.

כבר בנאום בר-אילן עשה נתניהו סיבוב של 180 מעלות ממצע הליכוד, כאשר הכיר ברעיון של "מדינה פלשתינית". לנאום לא קדם דיון או החלטת סיעה, כפי שמצופה ממנהיג דמוקרטי. הזלזול של  נתניהו בבוחריו הוא כה גדול עד כי אפילו לא חשב שזו חובתו להסביר לפחות מה גרם לשינוי בעמדתו. כנראה שלהערכתו ציבור הבוחרים הוא עדר חסר בינה שיילך אחריו בלי לשאול שאלות.

למרבה הצער, נתניהו כנראה צודק. בכל מדינה דמוקרטית, שינוי כה דרמטי במצעה של המפלגה השלטת היה מוביל לבחירות מחודשות. אצלנו, נשמעו עד עתה רק מחאות רפות של מספר ח"כים  מהימין, והציבור לא דרש מנתניהו להחזיר את המנדט לעם ולהתייצב לבחירה מחודשת.

 

חברי כנסת או חותמת גומי/ סוזי דים, רחובות

לאחר שנתניהו מצא לנכון לקרוס ולהכיר בתכנית המסוכנת של אובמה להקים מדינת מחבלים חדשה במרחק רכיבת אופניים מירושלים, תל-אביב ונתב"ג, הוגשה הצעת אי-אמון בממשלתו. ברור. כך צריך להיות. מה שלא ברור הוא, מדוע מספר גדול של חברי כנסת מהימין אצו-רצו למליאה כדי להצביע אמון במעשה האנטי-ציוני המובהק של נתניהו.

בין חברי הכנסת שמצאו לנכון להביע אמון בהחלטת נתניהו לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית, נמנו - באמת לא להאמין - הח"כים הבאים: אורי אורבך, דני דנון, פרופ' הרשקוביץ, ציפי חוטובלי, יריב לוין ואיוב קרא.

מה כל כך מסובך בלהימנע - לפחות - בהצבעת אמון בנושא מדינה פלשתינית? מילא אילו היה חשש כבד לעליית יוסי ביילין לשלטון, היינו יכולים להבין. אבל הרי התוצאה היתה 4-62? אז מה כל כך קשה להיות פשוט לא נוכח? לא יכולתם לסדר שהילדים שלכם, שיהיו בריאים, יתקשרו אליכם ממש באותם רגעים לשאול איך מכינים שוקו, ולכן נבצר מכם לגשת למליאה?

קצת זקיפות קומה, חברים. יש דברים שלא אמור להיות צורך אפילו להעיר עליהם. הרי היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים. אפילו בסדום נמצא צדיק אחד, אז בארץ ישראל לא?

 

הדתיים-לאומיים נגד פתיחת החניון/ אורי בלוי, תל אביב

(בתגובה לשאלת השבוע, גיליון 348)

כקורא קבוע של עיתונכם, קראתי את דעתו של יקיר שגב בקשר לפתיחת חניון ספרא בשבת בירושלים.

רואה אני חובה להגיב על שתי נקודות מקוממות:

1) שגב אמר: "מראהו של המרחב הציבורי בעיר, בו פרצופיהן של נשים נמחקים משלטי חוצות..."

יש פרסומות שהינן בגדר כפייה חילונית, כיוון שמדובר בשלטי חוצות במרחב הציבורי השייך לכולם, ולא מדובר ברשות היחיד.

2) ציטוט נוסף: "דרכו של הציבור הדתי-לאומי, התומך ברובו המכריע בפתיחת החניון..."

מי שמו להיות דובר של הציבור הדתי-לאומי (הוא יכול לכתוב את השקפתו, ובלבד שלא ילביש את דעתו על ציבור שלם שאינו מיצגו ולפי הבנתי אף אינו שייך אליו)?

מהיכרותי הקרובה מאוד לציבור הדתי-לאומי, הוא מתנגד ברובו המכריע לפתיחת החניון, דבר שמגביר את חילול השבת בירושלים עיר הקודש.

 

לא לבטל את המע"מ/ דב פרומן, ירושלים

לא היתה שום הצדקה שלא להטיל מע"מ על הפירות והירקות. בעלי הבאסטות מתעשרים על חשבון הציבור ללא הצדקה, מאחר שהם כבר העלו את המחירים כאילו המע"מ כבר הוטל. ביטול המס רק מעשיר את העשירים, ואינו מאפשר לבדוק את הכנסתם של בעלי הדוכנים לצורך תשלומי מס הכנסה.

שר האוצר צריך להיזהר מפני הפקידים במשרדו, שמנסים להכשיל אותו מאינטרסים אישיים.

 

המדבקות כמשל/ שרה לוי, באר שבע

פרשת המדבקות המתריעות כביכול לפני התקף לב היא דוגמה טובה להתנהלות של התקשורת בישראל. תחילה פרסמו כמעט כולם את ההצלחה הכבירה כאילו חברה ישראלית מכרה את ההמצאה בכסף רב, ולא טרחו לבדוק כלל אם הדבר אפשרי. אחר כך, כשהתברר שמדובר ככל הנראה במעשה מרמה, החלו עיתונים שונים להשמיץ זה את זה, במקום לבדוק את עצמם.

אחר כך מתפלאים שאמון הציבור בכלי התקשורת הולך ויורד.